משורר אבוד: פרידה מהמוזיקאי דיוויד ברמן
הוא כתב שירים כנים ומלאי הומור וגיבש צליל עצמאי וייחודי עם להקתו Silver Jews. אבל חודש אחרי ששחרר אלבום חדש ומלא בטוב, דיוויד ברמן שנאבק שנים בנפשו המסוכסכת, הלך לעולמו - אפילו היהדות לא הצליחה להציל אותו הפעם. פרידה מיוצר חד פעמי
לדיוויד ברמן, שנפטר אתמול לתדהמת מעריציו הרבים, היה את הכישרון לכתוב שירים שנשמעו כאילו כל החוכמה בעולם מתקיימת בין שתי האוזניים של אדם אחד. כמנהיג ה-Silver Jews, שפעלה מאמצע שנות ה-90 ועד לסוף העשור הקודם, הוא הפליא לזקק מחשבות ותובנות תוך הפגנת פשטות שאכן הזכירה פנינים שנכתבו על קירות שירותי הגברים.
הוא נולד בווירג'יניה לפני 52 שנה ובאוניברסיטה החל לנגן עם שני חברים שלו, סטיבן מלקמוס ובוב נסטוביץ', תחת השם Silver Jews. מלקמוס ונסטוביץ' המשיכו לפייבמנט, מהלהקות החשובות של הניינטיז, שחלקה את רוח הרוק האינטלקטואלי עם Silver Jews של ברמן. אלו היו הימים היפים של הז'אנר, שהצטיין בסאונד לא משויף וטקסטים שנונים ועמוקים, לעומת הכבדות התהומית של הגראנג' המגה-פופולרי.
בעוד פייבמנט התפרסמה יחסית, Silver Jews פעלה בצנעה אך צברה הערכה רבה בקרב מוזיקאים, עיתונאים וקהלים בחוגי האינדי. ב-1994 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, Starlite Walker, שהציג לראשונה ובאופן מלא את המבע האמנותי הייחודי של ברמן: האינטליגנציה הפואטית, הנימה האגבית והחיבור העמוק לקאנטרי מחד ולפאנק מאידך. גם בהמשך, וביתר שאת באלבום המופת משנת 1998, American Water, ברמן הפליא להעמיד שירים כנים ומלאי הומור, סרקסטיים ונוגעים ללב. Silver Jews גיבשו צליל עצמאי ומשכנע, שהתבטא בחיבה לגיטרות רזות ובהפקה נטולת שמץ של ראוותנות. ומעל הכל, ניצבו המילים של ברמן, שהיו מפגן נדיר של כיוון ופגיעה בדיוק במטרה. לא במקרה הוא הוציא לאור גם שני ספרי שירה.
אבל מאחורי כל זה הסתתרה נפש מיוסרת ומסוכסכת. האהדה העצומה ליכולות של ברמן לא הספיקה כדי לגרש את כל המפלצות שהרגישו יותר מדי בבית בנפשו. כל חייו של ברמן חסו בצל סלידתו מאביו ריצ'רד, לוביסט מצליח עבור חברות נשק, אלכוהול ותעשיות נוספות שהפכו את ארצות הברית לצלחת פטרי של ירי המוני, השמנת-יתר ועוד. תחושת האשמה נוכח הנזק שאביו גרם לשיטתו, רדפה אותו לכל מקום אשר הלך.
בתחילת המאה ה-21, כש-Silver Jews היו המעיין הסודי של האינדי רוק, זה שאתה לא באמת רוצה שאף אחד אחר יגלה, חלה הידרדרות קיצונית במצבו המנטלי של ברמן. הוא התמכר לגרועים שבסמים ואלה כמעט חיסלו אותו יותר מפעם אחת. ב-2006 המגזין Fader פרסם כתבה שומטת לסתות בשם "למות בסוויטה של אל גור", שמתארת כיצד ברמן הגיע למלון בנאשוויל ב-2003, אחרי שנטל 300 כדורי זנקס והתגלה על ידי רעייתו, קאסי, הקלידנית של Silver Jews. ברמן דרש להשתכן בחדר שבו גור המתין לבשורת הספירה החוזרת במירוץ לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000. שם, "במקום שבו מתה הנשיאות!" כפי שצרח בקבלה, הוא תכנן לסיים את חייו.
למרבה השמחה ברמן ניצל ומצא את האור דרך ההתקרבות למקום צפוי ולא צפוי בו זמנית: היהדות. ב-2005 הוא חזר עם אלבום חדש ונפלא של Silver Jews, כשלראשונה הצהיר על כוונתו לצאת לסיבוב הופעות. אחד היעדים היו ישראל, לכאן הגיע ב-2006 בעזרת הלייבל "פאסט מיוזיק" ז"ל. ההופעות בישראל, שנחרטו בזיכרון כיוצאות דופן, תועדו בסרט הדוקומנטרי Silver Jew מ-2007. "הבנתי שהדבר הזה (היהדות), שהיה אבן ריחיים על הצוואר שלי במשך שנים, הוא בעצם כרטיס היציאה שלי מהמקום הנורא שהייתי בו", אמר ברמן למצלמה כשבגבו פיצוציה תל אביבית.
אולם ב-2009, אחרי אלבום וסיבוב הופעות נוסף, ברמן החליט לפרק את Silver Jews ונתן פומבי לזהותו של אביו ולמצוקה שתקפה אותו בשל מעשיו. הוא פרסם הודעה כמעט מבעיתה בחושפנותה, ובה כתב בין השאר "אבא שלי הוא אדם נתעב. אבא שלי הוא מתעלל אנושי.... בן זונה מזדיין היסטורי (סליחה סבתא)". לאחר מכן נפרד מאשתו, פיתח רעיון ליצירה טלוויזיונית ב-HBO על אביו וגנז אותו, שיתף פעולה בשני שירים של The Avalanches וגם השתתף בהפקת האלבום של יונתן גת, מלהקת מונוטוניקס. אבל במשך רוב העשור האחרון, ברמן פשוט נעלם.
עד לפני כשלושה חודשים, כשלפתע הפציע תחת השם Purple Mountains. האלבום שיצא לפני פחות מחודש כלל שירים כנים, קודרים, נוקבים ומעולים כגון All My Happiness is Gone, Darkness And Cold ו-Margaritas At The Mall. האלבום התקבל בקונצנזוס של התלהבות, כאילו צמא של עשר שנים חוסל בבת אחת. Purple Mountains אף היו אמורים לפצוח בטור. נדמה היה שברמן יצא מחושך לאור, והוא פשוט מגייס את כל כוחותיו כדי לספר עד כמה הוא לא רוצה לחזור לשם.
אתמול הוא נמצא ללא רוח חיים. הסיבה הרשמית טרם נחשפה. מותו הפיל אבל כבד על קולגות מקרוב ומרחוק, וגם על אלה שעקבו אחריו והרגישו שותפים לנסיעה ברכבת השדים האיומה שממנה, כנראה, הוא לא הצליח לרדת. לצד האובדן לחבריו ומשפחתו, גודל הטרגדיה הוא שרק לפני כ-30 יום אפשר היה להיזכר, כמה נהדר שיש את דיוויד ברמן. ועכשיו הוא איננו, מותיר אותנו בלי הצופן להבנת הסודות שטמונים על קירות שירותי הגברים.
