ניתן לחלק את הטקטיקות בהן נוקטות המפלגות לפי גודלן היחסי והאיום הניצב בפניהן:

שתי המפלגות הגדולות משמרות אנרגיה (או נעלמות, תלוי את מי שואלים). הן הליכוד והן כחול לבן איבדו מנדטים לטובת אביגדור ליברמן, אשר הימר על דגל הכפייה הדתית ונכון לעכשיו נראה שהימר נכון. על-פי כל הסקרים, הכפלת כוחו של ליברמן מחמישה לעשרה מנדטים מגיעה מבוחרים חילוניים שהנם חילוניים (ליכוד חילוני) ונגד הכפייה הדתית (כחול לבן). שתי המפלגות מנסות לפעול בעיקר בגזרת הבוחרים שאיבדו –

מפלגת הליכוד פועלת בקמפיין ממוקד שמטרתו לייצר בעיית אמינות לליברמן, דרך חלחול המסר (שלא עובר כרגע) כי ליברמן יוביל לקץ שלטון הימין ויתמוך בממשלת שמאל. עיקר הפעילות מתבצעת במגזר הרוסי בצורה ממוקדת ובעיקר במדיה החברתית ומעל גלי האתר. חברי הליכוד, להבדיל מחברי מפלגות אחרות, יודעים ליישר קו ולפמפם את אותם המסרים. כל מי שמתראיין, אומר את אותו הדבר: "ליברמן מוביל לממשלת שמאל".

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.(צילום: רועי עידן, AFP)

בליכוד מעמעמים בכוונה את עניין החרדים וזאת מאחר וגם בליכוד יודעים כי הברית עם החרדים עולה לציבור כסף וכי העניין יוצר מתח רב בקרב ציבור הבוחרים, גם בקרב מצביעי הליכוד.

מצד שני, גם במפלגת הליכוד יודעים שנכון לעכשיו, אביגדור ליברמן הוא המפתח להרכבת כל קואליציה עתידית (דבר שעשוי להשתנות בהתאם לאחוז ולדפוסי ההצבעה).

במפלגת כחול-לבן, המנסה להיות הפייסן הלאומי, מנסים להלך בין הטיפות. בני גנץ ובוגי יעלון מנסים להעביר מסרים של פייסנות כלפי החרדים משום שהם רואים בהם שותף פוטנציאלי, בעוד שמי שניחן בחושים פוליטיים טובים יותר, יאיר לפיד, מתעקש לחרב להם את האשליה עם קמפיין עצמאי מבית היוצר של "יש עתיד" בו הוא תוקף את ברית נתניהו עם החרדים. לפיד, להבדיל מעמיתיו, מזהה את מגמת בריחת המנדטים לכיוון ליברמן ומנסה לעצור את הסחף ואולם הדבר מעורר תרעומת בקרב חבריו. דבר אחד ברור – החרדים, כל זמן שאף מפלגה גדולה לא שואפת או לא מעיזה להקים ברית ישראלית עם המפלגות הערביות, הנם בעלי משקל סגולי רב במגרש הפוליטי, ולמעט קואליציה רחבה (אשר בטעות מכונה בשפת העם ממשלת "אחדות לאומית"), כל קואליציה צרה תהיה חייבת להכיל אותם כחברים.

איציק שמולי, עמיר פרץ ואורלי לוי במסיבת עיתונאים משותפת בת"א(צילום: דוברות מפלגת העבודה)

בגזרת המפלגות הקטנות, עסוקים בלריב על הפירורים ולהקיז דם –

בשאריות מפלגות השמאל היו שני איחודים ויהיו שתי רשימות – העבודה-גשר בראשות עמיר פרץ עם אורלי לוי בגזרה החברתית, והמחנה הדמוקרטי בראשות ניצן הורוביץ עם סתיו שפיר ואהוד ברק. המפלגות הללו אחד הן ובעצם נלחמות על אותו הקהל. אמנם על-פניו פרץ פונה לשמאל החברתי והורוביץ-שפיר לשמאל החילוני, ואולם מבחינות רבות הם רבים על אותו האלקטורט. למרות ההצהרות כי יביאו מנדטים מהימין, במפלגת העבודה ממקדים את הקמפיין שלהם בשלב זה בהחזרת מצביעים שערקו הביתה, דרך תקיפת המפלגות האחיות. איך הדבר אמור להביא בוחרי ימין להצביע עבור מפלגת העבודה? עמיר פרץ מתיימר לדעת. במחנה הדמוקרטי, ממקדים את הקמפיין שלהם ב"רק לא ביבי", קמפיין הניגוח בנתניהו והעימות של בק עם נתניהו אמנם מייצרים אווירה, אולם לא מביאים בוחרים. בכל מקרה, מומלץ לשתי המפלגות הללו, כמו גם לכחול לבן להתחיל ולהציע איזשהו אופק ולדבר על מה הן יעשו אחרת אם ברצונן להביא בוחרים לקלפי.

במחנה הימין, ישנם חמישה שחקנים עיקריים מימין לליכוד – ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, הימין המאוחד בראשות איילת שקד, זהות בראשות משה פייגלין, עוצמה יהודית בראשות איתמר בן-גביר ומפלגת נועם. שלוש המפלגות האחרונות לא עוברות את אחוז החסימה בשלב זה ואולם בבחירות האחרונות היוו במשקלן הסגולי בין ארבעה לחמישה מנדטים לימין. משה פייגלין הנו היחידי שקשה לאפיין את קהל המצביעים שהיו לו בבחירות האחרונות שכן הם נעו מסטלנים חילוניים שתמכו בלגליזציה של סמים קלים לימין משיחי. ואולם החלוקה היא ברורה – ליברמן פונה לימין חילוני אנטי-חרדי, הימין המאוחד מנסה לקרוץ גם לימנים חילוניים שאינם מרוצים ממפלגת השלטון ושאר המפלגות פונות לימין הקיצוני ביותר והדתי ביותר.

בקרב ערביי ישראל חלה התפתחות מעניינת – לאור היחלשותן של המפלגות הערביות בבחירות האחרונות ואיבוד חמישה מנדטים (הרשימה המשותפת זכתה בבחירות לכנסת ה-19 ב-13 מנדטים בעוד המפלגות הערביות זכו במשותף ב-8 מנדטים, בבחירות לכנסת ה-20), הבינו ראשי המפלגות כי הציבור הערבי מבקש רשימה אחת גדולה. אחוז ההצבעה בקרב ערביי ישראל עמד בבחירות האחרונות כ-50% מבעלי זכות הבחירה, מה שאומר שפוטנציאל המנדטים של הרשימה המשותפת גדול אף יותר. מאחר והקמפיין של הרשימה המשותפת מתמקד בערביי ישראל יהיה מעניין באיזו טקטיקה הם ינקטו על-מנת להוציא מצביעים ביום הבוחר.

החרדים הם המגזר האחרון אך המודאג ביותר מתוצאות הבחירות. המפלגות החרדיות שמות את מבטחן בנתניהו ומצהירות לו אמונים ואולם הם ילכו עם כל קואליציה ובלבד שלא יגעו להם בתקציבים. אחוז ההשתתפות בקרב החרדים הוא הגבוה ביותר. הסדר וההיררכיה בחברה החרדית ניכרים בעיקר בימי הבחירות וככל הנראה הן ישמרו על כוחן בכנסת הקרובה, אלא אם כן גם במקומות אחרים יטרחו ללכת ולהצביע.