שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המקצוע שלנו קורס מאחורי דלת משוריינת
    העובדות הסוציאליות נאלצות לתפקד תחת אבטחה קיצונית, עם חשש תמידי מאלימות, ללא תגמול הולם, הכרה בקושי ואפס הקשבה של מקבלי החלטות

     

    ד
    ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל

    לפני כחודש הגעתי למחלקה לשירותים חברתיים באזור הדרום לפגישה עם עובדת סוציאלית. בכניסה עמד בחור שרירי, גבוה וקשוח, לבוש במדי מאבטח, שסרק את הסביבה כאילו זה שדה קרב. הוא הבחין בי צועדת מהר כהרגלי במסדרון לכיוון המחלקה וכנראה עוררתי את חשדו, כי הוא התקרב אליי ועצר אותי. "אין היום קבלת קהל, גברת", אמר. חייכתי ואמרתי לו שאני לא מטופלת ושבאתי לפגישה. הוא לא השתכנע. "מי את? עם מי את נפגשת? לאיזו שעה הוזמנת?", שאל. לרגע חשבתי שטעיתי והגעתי למתקן ביטחוני רגיש.

     

     

    לקחתי צעד אחורה והתקשרתי לעובדת הסוציאלית שאותה הייתי אמורה לפגוש. היא באה בריצה והתנצלה על אי-הנעימות. צעדנו יחד לעבר הדלת הראשית של המחלקה, שהייתה נעולה. מדובר בדלת משוריינת שכדי לפתוח אותה צריך להקיש קוד סודי. כשהיא נפתחה הבחנתי במצלמה שמותקנת על התקרה. המשכנו ללכת והנה עוד מצלמה ועוד מצלמה. בעבר לא היו סידורי אבטחה כאלה. במחלקה שבה עבדתי בעבר שנים רבות לא הייתה דלת משוריינת, לא היו מצלמות ולא היה מאבטח.

     

    הבטתי סביבי לתוך משרדי המחלקה שהיו מאוישים בעובדות ועובדים סוציאליים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, שנראו מאוד עסוקים. עלתה במוחי השאלה המדאיגה: אילו הייתי אישה במצוקה, שחייבת לראות עכשיו את העובדת הסוציאלית שמלווה אותי, לא היו מאפשרים לי להיכנס?

     

    שאלתי את העובדת הסוציאלית איפה העובדות והעובדים הצעירים? הרי מאות מסיימים לימודים כל שנה, איפה הם? היא נאנחה בייאוש ואמרה: "הזמנים השתנו והמצב לא טוב. האלימות נגדנו גברה והתסכול של המטופלים עלה. המשאבים לרשותנו צומצמו כשמנגד הבעיות החברתיות התרחבו והתרבו. בעיות שאולי לא הכרת בזמנך. לעיתים אנחנו מפחדים מהמטופלים שלנו ומהמשפחות שלהם. צעירים לא יבואו לעבוד במחלקה לשירותים חברתיים. הם בורחים מכאן. גם אני מתחילה לחשוב על עזיבה".

     

    דבריה המשיכו להדהד לי בראש. למה עובדים סוציאליים צריכים לפחד? למה הם מתוסכלים? למה גברה האלימות נגדנו? מה השתנה? מה קרה?

    לפני 20 שנה עבדתי במחלקה לשירותים חברתיים במשך עשור ואף פעם לא פחדתי. היו מדי פעם התפרצויות של אלימות מצד מטופלים, אבל אלו היו מקרים נדירים מאוד ולכן יכולנו להכיל אותם.

     

    צדקה העובדת הסוציאלית הצעירה כשאמרה לי שהזמנים השתנו. וגרוע מזה, כשאנחנו אומרים שהזמנים משתנים, לא מקשיבים לנו. מקבלי ההחלטות לא מקשיבים. שרי הממשלה לא מקשיבים לנו. האלימות בחברה מחריפה, העבריינות גם. העוני נמצא בכל מקום, גם בשכבות הבינוניות לכאורה, של העובדים והעניים. בני נוער סובלים ממצוקות רבות. גם זקנים. ופליטים.

     

    אם לא נטפל בבעיות האלה בצורה הנכונה, לא נשתלט על הגידול הממאיר שפוגע במרקם החברתי. האיום הזה הוא לא פחות מסוכן מאיום הגרעין האיראני.

     

    ממשלה שלא נותנת לעובדים הסוציאליים את האפשרות למלא את תפקידם היא ממשלה שכשלה שחוסר דאגה לחברה.

     

    זכותנו לקבל משאבים שיבטיחו את ביטחוננו האישי, הנפשי והכלכלי. זכותנו לקבל שכר הולם למאמצינו. עובדת סוציאלית לא יכולה לטפל במאות אנשים. זכותנו לתנאי עבודה ושכר הוגנים ולתגמול שיעודד עובדים צעירים להשתלב בעבודה במחלקות לשירותים חברתיים. זכותנו לקבל הכרה והערכה. זכותנו לשותפות בקביעת עתידו של מקצוע העבודה הסוציאלית. אז אנחנו צועקים. השאלה אם מישהו בכלל מקשיב.

     

    • ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל היא עובדת סוציאלית ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים