שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    סיפוח כבסיס לממשלת אחדות עם כחול לבן
    החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה ותאפשר למפלגת גנץ להשתחרר מ"גוש המרכז-שמאל"

     

    בנימין נתניהו בני גנץ (צילום: אוהד צויגנברג, בני גנץ)
    בנימין נתניהו ובני גנץ(צילום: אוהד צויגנברג, בני גנץ)

    המהפך המדיני הגדול ביותר בעמדות ישראל בסכסוך עם הפלסטינים לא היה הסכם אוסלו, אלא פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000 בתקופת ממשלת אהוד ברק. באוסלו ישראל אמנם הכירה באש"ף ואפשרה לצבא המחבלים של יאסר ערפאת להיכנס ליהודה ושומרון, אך עד נשמת אפו האחרונה דבק יצחק רבין בעמדות הטריטוריאליות של מפלגת העבודה ובהסכמה הלאומית הרחבה בישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 1967". תוכנה היה הקווים האדומים במשא ומתן על הסכם הקבע, ובהם: ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן במובן הרחב של המושג (כלומר, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלסטינית) תהיה ישראלית, ויחוזקו גושי היישובים ביהודה ושומרון.

     

     

    בקמפ-דיוויד ריסק ברק את ההסכמה הלאומית ושבר את הקווים האדומים: הוא הציע מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס קווי 1967 - עם חילופי שטחים סמליים - שבירתה ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכו'. אף שהצעה זאת נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, אהוד אולמרט שב והציע גרסה ותרנית אף יותר שלה, שגם היא נדחתה על הסף.

     

    חרף הדחייה הכפולה, וכיוון שעד כה ישראל לא הציגה רשמית עמדה אחרת באשר לעתיד יהודה ושומרון, ההצעה הזאת היא ההצעה הישראלית האחרונה. וכיוון שזו הצעה הרפתקנית ומסוכנת המנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, הגיעה העת ליוזמה מדינית חדשה.

     

    העקרונות שהציג רבין הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית שרוסקה. הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי, אולם הפעם בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית - כלומר, החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.

     

    חבל הארץ האחרון שסופח היה הגולן ב-1981. יותר מ-37 שנים חלפו מאז ועד להכרה האמריקנית בו. לאורך כל השנים, הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן נראתה כחלום. כעת רבים הסיכויים שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן ועל גושי היישובים.

     

    מדינאות אמיתית היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל, וממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית. מן הראוי שלא נחמיץ את ההזדמנות. תהיה בכך הצהרה לא רק על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח: שטחים אלה פתוחים למשא ומתן על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלסטיני לשלום אמת המבוסס על פשרה.

     

    ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, יש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר תחת ריבונות זרה.

     

    סיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה ואת ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול לבן והליכוד. ומן הראוי שדווקא כחול לבן, שחייבת להשתחרר מלפיתת הקשר הגורדי של הגדרת השווא "גוש המרכז-שמאל", תקדים ותצא ביוזמה ברוח זו.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים