איפה היורשים?
המגבלה הגדולה של ספורטאי היא בראש, והסיפור הידוע ביותר על פריצת "גבול יכולתו של האדם" הוא רוג'ר בניסטר, שירד מ־4 דקות בריצת מייל. בשנה שאחרי שבירת תקרת הזכוכית כבר ירדו 38 רצים מארבע דקות במייל.
רלף קליין תמיד יישאר הראשון שפרץ את הדרך בבלגרד (1977) וכסגן אלוף אירופה לנבחרות בטורינו (1979), למרות שפיני גרשון לקח שלושה גביעי אירופה. אני מאמין שעוד ישראלים יגיעו ל־NBA, אבל עומרי כספי יישאר הישראלי הראשון ששיחק בליגה הטובה בעולם.
אם כספי פתח את הדלת, למה לא נכנסו דרכה עוד שחקנים פרט לגל מקל ששיחק עונה בדאלאס? לכספי יש מה שלא היה לאחרים – נתונים פיזיים ונחישות. ה־NBA פתוחה כבר 30 שנה לשחקנים מכל היבשות, ומגלי כישרונות נמצאים בכל טורניר חשוב בעולם. הבעיה היא אצלנו.
האירופי הראשון שחתם ב־NBA היה גיאורגי גלוצ'קוב הבולגרי (1985). האם שמעתם על עוד בולגרים שהמשיכו את דרכו, או איסלנדים שבאו אחרי פטור גודמונדסון (2.18 מ') ששיחק בלייקרס?
לכספי אין בינתיים ממשיכים, כי מאז נדב הנפלד ודורון שפר מעטים הישראלים שמשחקים בקולג' רציני, ובישראל, מה לעשות, אין מספיק כישרון, נתונים פיזיים ונחישות. אי־אפשר ללמד להיות גבוה ולא להיות מוכשר. או שיש לך את זה, או שאין. מיקי ברקוביץ', עודד קטש ודורון שפר היו לא פחות מוכשרים מכספי, אבל לא הגיעו ל־NBA.
יובל זוסמן למד הקיץ שהדרך עדיין ארוכה, ורוב הסיכויים שאת דני אבדיה, שכבר סומן לחמישייה הראשונה בדראפט, ישלחו להתחשלות באירופה. יש לנו מגבלות פיזיות, ואת הצלחת הנבחרות הצעירות ניתן לייחס בעיקר למשחק הקבוצתי.
ההיסטוריה רצופה בדוגמאות של שחקנים מוכשרים שלא הגיעו לכלום, ושחקנים מוגבלים שהגיעו רחוק. סוכן עם קשרים יכול לנצל סיטואציה, אבל לאורך זמן שחקן חייב להיות מצוין במשהו, כי כישרון ונתונים פיזיים הם רק עמדת פתיחה. להגיע ל־NBA ולהתמיד שם זו מעמסה נפשית ששווה להקריב בשבילה זמן ולפעמים גם כסף.
בעונה עם עשרות משחקים וטיסות יש מעט אימונים, ומאמנים מצפים משחקן NBA שיגיע מוכן. כשליוויתי את ברקוביץ' ב־1979 למחנה האימון באטלנטה, יובי בראון חתך מהקבוצה באימון הראשון את ג'יימס בראדלי – הבחירה הגבוהה של ההוקס באותה שנה, כי הוא נפצע. "איך אתה מעז להגיע לא מוכן להזדמנות חייך", צרח עליו עוזר המאמן מייק פראטלו.
כולם סופרים לכספי את השנים והכסף. תראו כמה הוא שיפר את הקליעה והתנועה ללא כדור.
