שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פנטום האופרה" בתל אביב: חוויה רב חושית עוצמתית ומרהיבה
    המחזמר המפורסם של אנדרו לויד וובר הוא מההפקות המושקעות והמוצדקות שהגיעו לתל אביב. פנטום כריזמטי, עושר בימתי ססגוני ובחירות מפתיעות של הבמאי, יצרו מחזמר שסחף את הצופים לשעתיים וחצי של אסקפיזם נפלא
    בימים אלה מציגה בבית האופרה בתל אביב אחת ההפקות המושקעות והמוצדקות שנחתו במחוזותינו בשנים האחרונות: "פנטום האופרה" שהגיעה כל הדרך מווסט אנד הלונדוני, מתמסרת לקהל מן הרגע שבו הנברשת הענקית קמה לתחייה לצליל העוגב המוכר - אקורד הפתיחה של אחד מזקני מחזות הזמר של ימינו, שרץ על הבמות עוד מ-1986.

     

    פנטום האופרה בישראל (צילום: שוקה כהן)
    פנטום האופרה בישראל(צילום: שוקה כהן)

    כך, לשעתיים וחצי, יכול כל חובב אנדרו לויד וובר להימתח בכיסאו בעיניים מצועפות אל מול ההפקה המרשימה הזו, ואין מדובר בעניין של מה בכך. מחזות הזמר הבינלאומיים שנוחתים בארץ זרה נוטים לא אחת להיות דלים יותר מגרסת המקור שלהם, באופן כזה שכמעט לא מאפשר לצאת מהמופע נלהבים מדי. רבים מהם חוטאים בסתמיות - בכך למשל הצטיין "שיקגו" שהפציע כאן לאחרונה; בדלות תפאורה – כמו "פרסיליה מלכת המדבר" שהופיעו אצלנו לפני כשנתיים; או בהסתמכות יתר על אדי התהילה של המקור, כמו ב"גריז". כל זה לא היה מנת חלקה של ההפקה הנוכחית.

     

    סיפורו של הפנטום השוכן בבית האופרה בפריז של 1881, ורוקם תוך מניפולציות קשר ספק רומנטי-ספק אבהי עם קריסטין דאייה, זמרת אופרה צעירה, איננו סיפור קלאסי שבו "המפלצת" בעלת הפנים המעוותות דווקא מתגלה כטובת לב. כאן, הפנטום שחי במחשכים אחרי שחווה יחס משפיל מהחברה הוא זה שלא בוחל באמצעים, ואף רוצח כדי לבסס את מעמדו מטיל האימה, מונע מיצר נקמה לחברה האנושית ומשתמש בכוחניות בכישרונו המוזיקלי כדי לתמרן את מנהלי בית האופרה על פי רצונותיו.


    פנטום האופרה בישראל (צילום: שוקה כהן)
    פנטום האופרה בישראל(צילום: שוקה כהן)

    הפנטום של השחקן ג'ונתן רוקסמוס הוא כריזמטי ובעל קול עמוק, נוכחותו הבימתית הולמת את כובד התפקיד. מגהאן פיסרנו היא ככל הנראה לא הקריסטין דאייה הטובה ביותר בתולדות ההפקה, אבל כן טובה מספיק. למעט כמה רגעים קצת טכניים (למען השם, אדם מת תלוי מעליכם, אפשר להזדעזע קצת יותר ברגש), ההפקה הזו מספקת חוויה עוצמתית רב חושית. כל סצנה היא עולם צבעוני שנברא ומוגש בדייקנות עד אחרון הפרטים – מהכרכובים המוזהבים בצדי הבמה, דרך סצנות המרתף האפל העשוי באופן יפהפה עם שלל אורות ועזרים, ועד לסצנת נשף המסכות: שום חיסכון בעלויות שינוע לא נעשה בהפקה הזו. ואולי בצורה ההולמת במיוחד מחזמר שהוא קודם כל אופרה – הססגוניות והעושר הבימתי שלטו בגאון. כמו גם בחירות מקוריות ומפתיעות של הבמאי הרולד פרינס.

     

    פנטום האופרה בישראל (צילום: שוקה כהן)
    פנטום האופרה בישראל(צילום: שוקה כהן)

    לא בכדי הקהל קם על רגליו בתשואות עם הסיום. לא במקרה נותרו רבים באולם גם אחרי שהמסך ירד ונדלקו האורות – להמשיך להאזין לתזמורת שעוד הוסיפה לנגן על רקע התפזרות האנשים. אפילו בהשתחוויה עצמה ניכר היה שהשחקנים משיבים לקהל חום, מוקירים תודה, לא סתם מחווים קידה לצאת לידי חובה.

    ומעל הכל עוד ממשיך להדהד הלחן האפי של לויד וובר ליצירה המפעימה הזו. Music of the Night, Point of no Return, Think of me, All I ask of you, Wishing you were Somehow here again וכמובן שיר הנושא Phantom of the Opera – כולם שזורים ביחידה אחת מולחנת מתחילתה ועד סופה, שבה הצופה יכול להרגיש בעוצמה את מה שהיומיום חיוור מכדי לבטא. את הפינות האפלות, המוצפות, הכואבות והאוהבות בנפש. בשביל זה המציאו את מחזות הזמר, עם פנטום האופרה שזורח אי שם בפסגה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שוקה כהן
    תרבות - פנטום האופרה בישראל
    צילום: שוקה כהן
    הטבות למנויים
    מומלצים