שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    השמאל ויתר על הסדר מדיני והרים ידיים

    הוא אפילו לא מזכיר את ההכרח לשים סוף לשליטה בפלסטינים. זו מערכת הבחירות השלישית שכוללת רק התקוטטות דלה של כן-ביבי-לא-ביבי

     

    בני גנץ אהוד ברק (צילום: AFP, אבי מועלם)
    בני גנץ ואהוד ברק. רק לא ביבי(צילום: AFP, אבי מועלם)

    גם בבחירות הללו לא נדונה, אפילו לא מוזכרת, הסוגייה שתחרוץ, אולי בעצם כבר חרצה, את גורל המדינה ועתידה. בעיה בעלת גרורות רבות הניתנת לתמצות במילה אחת: הכיבוש. במערכת הבחירות הזו מתקיימת פעם שלישית ברצף אותה התקוטטות אישית, דלה ודלוחה, כן ביבי, לא ביבי. שוב נגררים אחרי ראש ממשלה הקובע משיקוליו האישיים את נושא הבחירות ואת עיתוין.

     

     

    הסיבוב הזה, בדיוק כקודמו, לא נועד להסתיים בהקמת ממשלה חסונה אלא בהקמת ממשלת חסינות. אם ינצח מחנה החסינות, הוא יעשה למערכת המשפט ולגופי האכיפה את מה שעשה, עינינו הרואות, למשרד מבקר המדינה ולנציבות שירות המדינה. או אז ילעגו אנשי מרכז-שמאל לשמאלנים המדיניים: פיגומי הדמוקרטיה מוטבעים בים ואתם אומרים כיבוש. גם אם יהיה צדק בלעג, זה לא אומר שהשמאל המדיני צריך להניף דגל לבן.

     

    בבחירות 1999, כשהצבענו בשני פתקים, אחד לראש ממשלה והשני למפלגה, היו ליכודניקים שהצהירו בגלוי שיצביעו בפתק אחד בלבד, מחל, ולא יצביעו לראשות הממשלה. היו אז בכירים בליכוד, גם כאלה שהופיעו ברשימה לכנסת, שנהגו כך בלי להצהיר. עכשיו, כשההצבעה היא בפתק אחד, אין להם לצערם את הלוקסוס הזה.

     

    כחול לבן איננה מפלגת שמאל. כל מאווייה, תכלית קיומה, ההישג הנדרש שלה הוא להתכנס עם הליכוד נטול נתניהו לממשלת אחדות. לא מדובר באלטרנטיבה רעיונית אלא באיחוד משפחות. העבודה-גשר, בעלת היומרה החברתית, שהתייהרה ביכולתה להביא מצביעים מימין, הבינה מהר מאד שאם הימין לא בא אליה, והוא לא בא אליה, היא תלך אליו. החברתיות של העבודה-גשר מנטרלת את ההשקעות במדינת השטחים ועוצמת עיניים נוכח העדיפות הבזבזנית, הלארג'ית, המוענקת לשני המגזרים המובילים, מתנחלים וחרד"לים. מרצ מדגישה מזה זמן רב סוגיות חשובות כמו קיימות במובן האקולוגי, צדק סביבתי, זכויות בעלי חיים, נישואים אזרחיים ולגליזציה של קנאביס, ופחות את הנושא המדיני וזיקותיו הקיומיות.

     

    הכיבוש הוא המנהרה העמוקה ביותר והקטלנית הנחפרת מתחת ליסודות הקיום של מדינת ישראל. היא יורדת עד מי תהום. היא מפוררת את החברה שהתכנסה כאן בכדי להקים מדינה שאיננה נשלטת בניגוד לרצונה על ידי אף אחד ואינה שולטת על אף אחד בניגוד לרצונו.

     

    השמאל הרים ידיים, הוא ויתר על שלום, על הסדר מדיני, על הסדר ביניים. הוא לא מדבר אפילו, ולו לתפארת המליצה, על ההכרח לשים סוף לשליטה בפלסטינים. אף שהוא מגובה ב"מפקדים למען ביטחון ישראל", שבעשור הקודם נקראו "שלום כחול-לבן" ולאחר נאום בר-אילן תמכו לרגע בנתניהו. הוא השלים עם הסימנים שנותנים בו: סמול, משת"פניק, עוכר ישראל. הוא מתגונן ומתנצל במקום לתקוף ולהסביר, שאם לא תוקם מדינה פלסטינית לצד ישראל, תהיה ישראל עצמה, בתהליך בלתי נמנע, המדינה הפלסטינית.

     

    בבחירות מנצח תמיד מי שמיטיב להעניק תחושת ביטחון, תחושה ולא ביטחון, מלל תקיף ולאו דווקא מעשה. כאשר נהרגים חיילים בשטחים, הפרשנויות הפוליטיות-מפלגתיות זוקפות זאת מיד לטובת מפלגות הימין ולרעת השמאל, שעל פי תפיסתו חיילים אמורים לפגוש אויב בנקודת מגע על הגבול ולא בתחנות הסעה או בטרמפיאדות.

     

    תחזרו לרגע לשיר הישן והטוב על כיתת חיילים אלמונית ה"מפסיעה את עמה אלי דרור". לא כיתת חיילים החונקת דרור של עם אחר. לא לאורך שנים נוכל להקצות גדודים ללוות ילדי מתנחלים לחוג ריתמיקה, נהג לומר יצחק רבין. הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, אמר פעם, והדבר עבר בחטף ובלי תשומת לב ראויה, ש-55 אחוז מפעילות צה"ל כולו מתבצעת בשטחי יהודה ושומרון, 75 אחוז מתוכה סביב ההתנחלויות המבודדות והמאחזים הבלתי מורשים.

     

    צבא צריך להגן על גבול, כמאמר השיר, כי הגבול הוא בלב כל חייל. "ההרים ירעמו והדרך תחול / ויקשיב האויב למצהל / כאן צועדת כיתת חיילים על הגבול / והגבול הוא בלב כל חייל".

     

    • אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים