הרבה יותר מנפילת סוכר: חייבים לדבר על היפוגליקמיה
היא נגרמת עקב צריכת תרופות לסוכרת, לא מאובחנת בקרב קשישים ויש ילדים שאפילו מזייפים אותה. איך מתמודדים עם היפוגליקמיה ונמנעים ממצבים מסכני חיים?
בשיתוף גפן מדיקל
בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא כל חולה סוכרת נמצא אוטומטית בסיכון להיפוגליקמיה - נפילת סוכר. למעשה, המצב הזה נגרם בעקבות נטילת סוגים מסויימים של תרופות לסוכרת, ובהם בראש ובראשונה האינסולין. למרות שבעשור האחרון נעשו פיתוחים משמעותיים בתחום, שכוללים תרופות בעלות מנגנון שיודע להפסיק את ההשפעה ברגע שרמת הסוכר בגוף מתאזנת, עדיין חולים רבים נזקקים לאינסולין ונוטלים תרופות ותיקות יותר, ולכן עדיין נמצאים בסיכון להיפוגליקמיה.
אז מה זה בעצם היפוגליקמיה?
תפקיד הסוכר בדם הוא לספק אנרגיה לכל תא בגוף. הסוכר מגיע בדרך-כלל מהמזון שאנחנו אוכלים, שמתעכל ונספג בזרם הדם. הסוכר מגיע לכל תאי הגוף - תאי שריר, לב, כבד, כליות, עיניים וכו', ומספק להם מקור אנרגיה. במשך השנים התפתח מנגנון ששומר על כך שרמת הסוכר בדם תהיה תקינה. כלומר, בין 70 ל-140 מ"ג לדציליטר. אחד המנגנונים השומרים קשור למוח - האיבר שצורך הכי הרבה סוכר, וגם האיבר החשוב ביותר שאי אפשר לחיות בלעדיו או להחליף אותו.
הפסקה או הפחתה ניכרת ברמת הסוכר למוח עלולה לפגוע בו פגיעה אנושה ובלתי הפיכה, ואף לגרום למוות. לכן, ברגע שחלה ירידה ברמת הסוכר, המוח נכנס ללחץ ומתחיל להפעיל את המנגנונים השומרים, היפוגליקמיה. אחרי שנים של טיפול וחשיפה להיפוגליקמיה, כשהסוכר בדם יורד בצורה איטית מאוד, לאורך חודשים או שנים, הגוף מסתגל לרמות נמוכות יותר ומאבד את היכולת לזהות צניחת סוכר. הדבר מוביל בסופו של דבר לאיבוד יכולת לחוש את התסמינים של היפוגליקמיה. כך קורה שחולי סוכרת יכולים לאבד את ההכרה בבת-אחת, מבלי לחוות תסמינים מוקדמים.
מהם הסימנים?
כאמור, המוח הוא השולט בכל. כשהוא מזהה שחלה ירידה ברמת הסוכר, הוא נכנס ללחץ ושולח פקודות לכבד - שמחזיק מחסנים של גליקוגן - מולקולות של גלוקוז, ומבקש מהכבד להתחיל בפירוק החומר ולספק סוכר לדם. אבל גם המחסן הזה רלוונטי רק לכמה שעות, וכשהוא נגמר המוח נעזר בדרכים אחרות להעלאת רמות הסוכר, למשל - פקודה של המוח להפרשת הורמונים שמביאים לעלייה בסוכר. כשאומרים למשל, "האדרנלין עלה לו למוח", מתכוונים לכך שברגעים של מתח ולחץ מופרש אדרנלין שמביא לעליית הסוכר בדם, וכתוצאה מכך לעלייה באנרגיה הדרושה לנו לצורך פעולה.
תסמינים נוספים להיפוגליקמיה כוללים הזעת יתר, רעידות בידיים, וכמובן רעב - שהוא מנגנון טבעי שנועד לפתור את הירידה ברמות הסוכר. יחד עם זאת, לכל חולה יש את התסמינים הייחודיים לו: יש חולים שבמצב של היפוגליקמיה מרגישים גירוד בלשון, אחרים מפהקים בלי סוף, יש כאלה שחווים גירודים באוזן. אבל הרוב המוחלט מרגישים חולשה, בלבול, הזעה, רעד ורעב.
איך מטפלים?
כשהחולים לומדים את התסמינים שלהם, הם יכולים לזהות את ההיפוגליקמיה ולטפל בעצמם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות צריכה של גלוקוז (ניתן באמצעות תוספי תזונה בצורת נוזל או טבליות), שכן הוא נספג הכי מהר בגוף. אם אין גלוקוז בנמצא, אפשר לעשות זאת גם באמצעות צריכת סוכר או פרי. חשוב להימנע מצריכה של מזון מתוק המכיל גם שומנים וחלבונים, למשל שוקולד או גלידה, שכן הוא לא יתפרק ואף עלול להחריף את ההיפוגליקמיה. חשוב גם לזכור שלא לצרוך סוכר מעבר למידה המותרת, על מנת שרמות הסוכר לא יעלו יותר מדי. יש גם דיווחים על ילדים שעושים את עצמם כאילו הם סובלים מהיפוגליקמיה, על מנת לקבל חתיכת שוקולד - תענוג שבדרך כלל אסור להם לאכול.
אלה המקרים הפשוטים יחסית, בהם החולים מזהים בעצמם את נפילת הסוכר ודואגים לטפל. אבל יש גם מקרים שבהם היפוגליקמיה עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך, ואפילו למוות - שכן אנחנו לא יודעים מה השכיחות של מוות מהיפוגליקמיה. מצבים אלה קורים בעיקר בקרב אוכלוסיית הקשישים. מדובר באוכלוסייה ייחודית שבה הסף של היפוגליקמיה נמוך יותר, ואם זה לא מספיק - קיים בה תת-אבחון של המחלה. כשרואים חולה סוכרת צעיר שמטופל באינסולין, וחווה פתאום איזשהו בלבול - קל להסיק שהוא כנראה סובל מהיפוגליקמיה. במבוגרים לעומת זאת, אנחנו מיד נוטים לחשוב שאולי הוא לא שומע טוב? אולי עבר אירוע מוחי? אולי סובל מאלצהיימר? כתוצאה, אנחנו לא באמת יודעים כמה קשישים הולכים לישון בלילה ומתים מהיפוגליקמיה.
חולה עשוי גם להיות במצב של היפוגליקמיה חמורה - בו הוא מאבד את היכולת לטפל בעצמו. אם החולה מאבד את ההכרה ויש בסביבתו בני משפחה, הנטייה היא לדחוף לו דבש או מי סוכר, אבל זה מאוד לא מומלץ - מפני שהוא לא מסוגל לבלוע וזה עלול להסתיים בחנק. במצב כזה יש שתי דרכי פעולה מומלצות: הראשונה, היא החדרת גלוקוז לווריד באמצעות אינפוזיה - משהו שרק רופא יכול לעשות. במקרה כזה, החולה מתעורר בתוך פחות מדקה. דבר נוסף שאפשר לעשות עד שהחולה יגיע לטיפול של רופא, הוא לתת לו זריקת גלוקגון. מדובר בהורמון הפוך של אינסולין, המיוצר בלבלב ומעלה את רמות הסוכר בגוף. זריקות אלה נמצאות בסל התרופות וכל חולה שמטופל באינסולין מוכרח להחזיק בבית את הציוד הזה. הזריקה עובדת בתוך כחמש דקות, וההשפעה שלה קצרה, לכן מיד לאחר שהחולה מתעורר - עליו לאכול.
אדם שמאבד את ההכרה כתוצאה מהיפוגליקמיה עשוי לסבול מנזקים עקיפים - בייחוד באנשים מבוגרים: איבוד ההכרה ונפילה עשויים לגרום לפציעה קריטית. חולי לב שסובלים מהיפוגליקמיה עלולים גם לעבור התקף-לב כתוצאה מנפילת הסוכר. וכאמור, מצב של היפוגליקמיה לילית, בו החולה חווה נפילת סוכר בזמן שהוא ישן, ולא מתעורר כדי לטפל בעצמו בזמן, רלוונטי גם הוא לקשישים הנוהגים ליטול כדורי שינה.
במניעה מסייעות מערכות לניטור אפקטיבי של סוכר בגוף. מערכות חכמות יודעות לתת לא רק תמונת מצב עדכנית לגבי רמת הסוכר, אלא גם תמונת מצב מגמתית - האם הסוכר בעלייה או בירידה? אפשר לייצר ניטור חכם לאורך כל שעות היום, ובכך למנוע בצורה יעילה יותר מצבים של היפוגליקמיה, באמצעות זיהוי מקדים של מגמת צניחת הסוכר.
בשיתוף גפן מדיקל
לפנייה לכתב/ת 
