שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פתאום הם טוענים שאפשר לנצח את חמאס
    ליברמן, גנץ, יעלון, ברק ואשכנזי, אלה שבמשמרת שלהם חמאס פרח, טוענים עכשיו שהם יודעים מה צריך לעשות. איפה הייתם כשזה היה באחריותכם?

     

    אילוס שיגור טילים/יירוט לילה טיל כיפת ברזל משוגר יירוט הסלמה דרום עזה (צילום: EPA)
    (צילום: EPA)

    אין כמו ארבע רקטות בעוטף עזה לניעור קלישאות מאובקות, לפיזור הבטחות שווא, ולחימום הקנה לקראת הבחירות המתקרבות. ורק חבל, אוי כמה חבל, שאי-אפשר לחסל, למוטט, להשמיד, לאיין ולגמור אחת ולתמיד את חמאס בהבל הפה - במתקפת הבלים אם לדייק - של הרצים לצמרת.

     

     

    אביגדור ליברמן, למשל, שניפק אבחנה פסיכולוגית וקבע כי בנימין נתניהו הוא "מנהיג חלשלוש, חסר יכולת לקבל החלטות". או בני גנץ שהגדיל לעשות ולצד ההבהרה כי "ההרתעה לא נשחקה, היא נ-מ-ח-ק-ה", וגם הזדרז להבטיח: "אנחנו נעשה מערכה שתהיה המערכה האחרונה שתכריע צבאית את חמאס ותחזק את ההרתעה" (וישאל ההדיוט לשם מה נחוצה הרתעה אם הכרענו סופית? אבל מילא).

     

    נפתלי בנט, קצת יותר פרקטי, הסביר איך המליץ על מדיניות של "התקפה ורדיפה בלתי פוסקת של מנהיגי חמאס". עצות טובות, באותה מידה, השיאו גם הרמטכ"לים לשעבר אהוד ברק וגבי אשכנזי. והשאלה המתבקשת היא מתי נחתו כל אלה על כדור הארץ ואיפה היו בעשר השנים האחרונות, החל ממבצע "עופרת יצוקה", נניח, דרך "עמוד ענן" ועד "צוק איתן".

     

    ב"עופרת יצוקה" ספגה ישראל 282 רקטות וקרוב ל-200 פצצות מרגמה - כולל ביום שבו הוחלט, חד-צדדית, לסיים את המבצע - ואת דו"ח גולדסטון. במהלך עמוד ענן נורו על ישראל 1,506 טילים, משופרים, 130 מהם אחרי ששניים מגיבורי הימים האחרונים - ברק כשר הביטחון וליברמן כשר החוץ - חתמו על הסכם הפסקת האש. בצוק איתן, שאותו ניהלו הרמטכ"ל בני-הכרעה-סופית-גנץ ושר הביטחון משה יעלון, חטפה ישראל 4,594 רקטות.

     

    רוצה לומר, והיה אם נתניהו, חלשלוש בפיהם, יקבל את ההצעה ונצא למתקפה עזה בעזה, אז מה? המציאות מוכיחה שנחטוף עד הרגע האחרון, כשנבקש, שלא לומר נתחנן, להפסקת אש, אלפי טילים - אולי עשרת אלפים, בהסתמך על מכפלות העבר - נהרוג אלפים בצד השני, נשלם מחיר דמים כבד בצד שלנו, ונחזור, כמה לא מפתיע, לנקודת ההתחלה: שקט יחסי לזמן מוגבל והכפלה, שילוש או ריבוע ארסנל הנשק בצד השני לקראת העימות הבא. עימות שייתכן כי מי שיצטרכו להתמודד עימו יהיו מנסחי תרופות הפלא עכשיו, שימצאו את עצמם מחפשים תשובות למתקפה שימטיר עליהם נתניהו. אז מה קורה אחי, הוא יאמר לגנץ, מה נסגר עם ההכרעה הסופית של חמאס?

     

    וכך, עדיף נתניהו חלש על ליברמן חזק, בהתחשב בעובדה ש-13 שנים אחרי לבנון השנייה, וחמש שנים אחרי צוק איתן, אנחנו כבר יודעים היטב שלא הפוליטיקאים המתלהמים הם אלו שחמושים עד צוואר יחצו את הגדר בדרך למלחמה מיותרת בעזה, רוויית נפגעים. מלחמה שאת תוצאותיה אפשר לנסח כבר היום, כולל - בניגוד להערכות חלק מהפרשנים - עליית כוחם של פונדמנטליסטים קיצוניים עוד יותר מחמאס.

     

    אז מה כן? להתאפק. לחסוך מאיתנו את הטיעון המעופש שהפתרון עובר רק דרך הכוונת, משוכללת ככל שתהיה, כשההיסטוריה הקרובה מלמדת בדיוק ההפך מכך. להמשיך ולהכניס מזוודות דולרים כדי לאפשר שם מינימום של חיים נורמליים ולחפש דרכים יצירתיות להנמיך את גובה הלהבות עד שתבוא ההזדמנות, גם אם זה ייקח זמן, ואפילו הרבה זמן, לקדם שינוי אמיתי.

     

    • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים