שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלבום פרטי

    "במשך שנים לא העזתי לומר שאני 'רק' אמא"

    שלומית בן ג'ויה עזבה את עבודתה בהייטק לפני שבע שנים, והחליטה להיות בבית ולגדל את שלושת ילדיה. בטור אישי היא מספרת על הקושי להגיב לשאלה הנפוצה - "מה את עושה?"

    "מי אני, מי אני, מי אני?" אני מזמזמת לי את השיר של קרן פלס. תודו, אין יותר מתסכל משיר עם לחן נדבק, ועוד כזה שמעלה לך שאלות קיומיות. בשבע השנים שאני בבית, כשכל מה שאני עושה פחות או יותר זה "רק" להיות אמא, ניתנו לי המון הזדמנויות לשאול את עצמי - מי אני, ומה לעזאזל אני באמת רוצה?

     

    אם הייתי צריכה לכתוב לעצמי תסריט על חיי, הייתי בטח משלבת סצנה בהילוך מהיר שעוברת בין קיפול כביסה, תלייה וייבוש, הסעות ילדים והכנת צהריים וערב, כשברקע מתנגן לו פזמון השיר של פלס "מי אני?" ואני נראית קצת מיואשת ואבודה, בין כל מטלות היום, עם סרט מבד על הראש. אם אומר שזה תסריט מדוייק - אשקר. אבל, בינינו, גם ההפך הוא לא הנכון. בחיים, כמו בחיים, יש המון אפור, וגם הכביסה שהייתה בהתחלה בצבע לבן מרענן, תסיים את חייה בגוונים של אפור משעמם.

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    גם הלבן לא נשאר תמיד לבן(צילום: אלבום פרטי)

    עד לפני שבע שנים הייתי הייטקיסטית, קרייריסטית, כזאת שהצטיינה בהכול כולל הכל בלי הבדל של דת, גזע ומין. לימודים, צבא, קריירה ומשפחה. סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב, התקבלתי לעבודה, התקדמתי יפה מאוד, קיבלתי תנאים מעולים, ואפילו הצלחתי ללדת שלושה ילדים ולעשות תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה.

     

    עשיתי הכול, תוך כדי תנועה, בלי טיפת מחשבה על מה אני באמת רוצה. תמיד האמנתי בעצמי והאמינו גם בי, כי סיפקתי את הסחורה יופי-יופי. איך אמרו אז? מותק של ילדה! איך אומרים היום? חכי רגע, תתבונני.

     

    קראו עוד:

    אמא ל-4: "דקה אחרי הלידה הקפצתי לחוגים"

    מאיה בוסקילה: "אמא שלי צעקה עליי שלא יזכרו אותי"

    האמהות שחזרו לעבודה יחד עם התינוק

     

    לא יכולה לשמוע יותר את המילה "להתבונן". היא וכל קרובות המשפחה שלה - להתכתב, לדייק ולהיפגש. "אי אפשר לדבר רגיל?" שאלתי את המורה המחוננת שלי ל-NLP. גם היא באה מהייטק, היא בטח מבינה, חשבתי. "הכול אפשרי, שלומית. רק תאפשרי לעצמך. התשובות בתוכך".

     

    הבנתי שאין ברירה אלא להתבונן, או לחילופין - להוסיף עוד מילה לארסנל - לאפשר. אז האמת היא שרוב התשובות שלנו נמצאות היכן שהקושי נמצא. אם לדייק - איפה שההתנגדויות שלנו נמצאות. הנה נפלתי גם אני בפח. כנראה שאין מנוס ואאלץ לאמץ לעצמי מילים חדשות.

     

    המסע אחר המוטיבציה

    התבוננתי המון בשבע השנים האלו. חיפשתי ייעוד ומשמעות, ובעיקר מוטיבציה שתיקח אותי לאן שאני צריכה להיות בדיוק. מכירים את זה שמחפשים הכי רחוק שיש, והתשובה נמצאת בכלל בבית? אז ככה.

     

    בתום המסע הזה, בחיפוש אחרי המוטיבציה לעשות את הדבר הבא, שטמן בחובו המון ראיונות מקצועיים שהסתיימו ב"לא" אחד גדול, הצלחתי להבין שמה שאני באמת רוצה זה להיות עם הילדים שלי, בבית. לא בעוד עשר שנים, לא עם הנכדים שלי, לא כשאני רצוצה ועייפה מג'ינגול אינסופי בין קריירה ומשפחה, ובטח לא כמו שהייתי - אחוזת אימה שיתקשרו מהעבודה וישמעו, רחמנא ליצלן, ציוץ מאחד הגוזלים שלי.

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    להיות עם הילדים כאן ועכשיו(צילום: אלבום פרטי)

    רציתי להיות עם הילדים שלי כאן ועכשיו, בתקופה הכי משמעותית של החיים שלהם, תקופה שלכל הדעות תעצב את מי שהם יגדלו להיות, תקופה בה הם ילדים קטנים ומחוסרי כלים אל מול העולם הגדול, שבה כל מה שהם צריכים זה אדם אחד שיהיה שם עבורם. תקופת הילדות.

     

    בחרתי בלב, אבל הכחשתי לחלוטין בראש. במשך כל שבע השנים לא העזתי לומר זאת בקול רם. מי אני? "אמא". כן, פשוט, לא על "מצע של...", לא "מעצבת ילדים" ולא נעליים, פשוט אמא.

     

    כולן מתקדמות

    ההכחשה באה כי להיות "רק אמא" בישראל זה ממש לא פשוט. מעבר לעובדה, שאם אני לא טועה, השאלה השנייה שעולה בארץ היא "מה את עושה?", ההתמודדות אל מול השיפוט העצמי שלי היא זאת שפשוט טימטמה אותי.

     

    לראות את כל האימהות האחרות מתקדמות בקריירה, משתכרות, עושות גם וגם, היה ממש לא פשוט עבורי. תוסיפו לזה את העובדה שאני טיפוס סופר תחרותי, והרי לכם מתכון לתסכול מתמשך. ועדיין, כנראה, כשהלב כל-כך כל-כך רוצה, הוא מכופף את השכל וגורם לך לבחור מה שבאמת נכון עבורך.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    היום אני כבר במקום אחר, בהשלמה מלאה עם התקופה שהייתי בה רק אמא ועם כל האתגרים והקשיים (כן, כן - הקשיים - ודי למילים המכובסות! כביסה יש לי מספיק בבית). אבל תראו איזה קטע, דווקא כשאני בהשלמה, הפרק הזה בדיוק מסתיים לו. הילדים שלי גדלו, ואני מרגישה שעכשיו אני יכולה לשחרר.

     

    אני יודעת שהייתי מספיק, כול כולי עבורם, כשהם חזרו הביתה מבית הספר בוכים בגלל משהו שקרה, וגם כשממש רצו לספר לי על איזו חוויה מצחיקה. גם להם, בדיוק כמו לי, יהיו זכרונות ילדות של ריח תבשילים שמריחים כבר מהתחנה, וניחוש בעיניים עצומות לרווחה של מה שבישלתי להם היום במטבח.

     

     

    וגם להם, בדיוק כמו לי, יהיו זכרונות של אמא שלא תמיד חייכה ולא בישלה תבשיל שונה לכל ילד (אלא אמרה "זה מה יש"), אבל תמיד הייתה ואהבה. שואלים אותי אם לא ויתרתי על עצמי. היום אני אומרת שהרווחתי את עצמי. עשיתי למעני יותר משעשיתי למענם. ואם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתקחו, זה את זה. עשיתי למעני יותר משעשיתי למענם. רק אל תוציאי אותי חסידת אימהות העולם.

     

    הכותבת היא אמא לשלושה ילדים (13, 11 ו-9) 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    "בחרתי בלב, אבל הכחשתי לחלוטין בראש"
    צילום: אלבום פרטי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים