שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צעירות כבר לא שמו עליי. שכבתי רק עם גרושות
    "שלא תטעו, היו לי פה ושם קשרים אמיתיים - כמה חודשים עם דנה, שנה עם ריקי, אבל לא משנה כמה אהבתי אותן וכמה פעמים גרמתי להן לגמור, בכל פעם שהן גמרו נזכרתי בראשי בצעקה ההיא של שירה בלובי באילת, ותהיתי מה קורה איתה היום". הסיפור של גידי חלפי, פרק 3

    אילוסטרציה של זוג נוטף תשוקה (צילום: Shutterstock)
    בסיבוב הקודם היא עוד היתה נשואה(צילום: Shutterstock)

    שנות התשעים המוקדמות היו שנות השפל שלי. הכניסה של גלגל"צ לחיינו הייתה אולי טובה עבורכם, אבל אחרי שהם החליטו לפתוח את שידוריהם עם "סע לאט" של אריק ולא עם "נסענו בקצב הלב" שלי, נכנסנו לסכסוך קטן. אני יודע היום שהייתי אידיוט ונתתי לאגו שלי לדבר, בטח בכתבה ההיא ב-7 לילות שבה הכפשתי אותם. לפעמים אנחנו עושים טעויות ובמקום לסובב את ההגה ולתקן, אנחנו ממשיכים ללחוץ חזק על הגז בשביל לצאת בצד השני כמנצחים.

     

    לטורים הקודמים של גידי חלפי:

    כשהיא התחילה איתי היא הייתה נשואה

    ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה

     

    ואני, אני הייתי טיפש שהאמנתי שככה צריך לפעול, אבל בגיל שלושים ומשהו, עם שני תקליטי זהב וכמה תארי "זמר השנה" בארון, אתה מרגיש שאתה יכול להיות או אל או מלך. אבל מלך בישראל היו שניים - זוהר וארצי, ואלוהים יש רק אחד שעונה לשם בוב דילן. בדיעבד, אין ספק שהמלחמה המטומטמת ההיא עם גלגל"צ עשתה לי רע. הם הפסיקו להשמיע את השירים שלי מלבד בתוכניות ספיישל כשחיילים ביקשו אותם, ויחד איתה גם שאר התחנות שכחו מקיומי. בין 1994 ל-1997 הוצאתי שני אלבומים, אחד שהקלטתי על רצח רבין, באמת שירים שהיו יכולים להיות המנונים, אבל אתם העדפתם את גפן ושירי מולדת מזדיינים. מדינה שלמה, שעשור וחצי קודם לכן שאלה למי אני מצביע ומה הדעות שלי על המלחמה בלבנון, שמה עליי זין והמוזיקה שלי קיבלה גט מהקהל.

     

    נדחקתי הצידה, דחיקה איטית וגוברת מחוץ לזרקורים שכל כך אהבתי, עד שפעם אחת ב-1997, בקושי נקנו כרטיסים להופעה שלי והאמרגן אמר שעדיף שנבטל. אמרתי לו שאני מוכן להופיע גם מול עשרה קוני כרטיסים, אבל הוא צחק ואמר שיעלה לו פחות לא לפתוח את האולם ולשלם על חשמל ואבטחה. האמת? נפגעתי. אם הייתי שקרן טוב, כנראה שעכשיו היה הקטע שבו הייתי משקר לכם הכי הרבה, אבל אני שקרן גרוע, אז הנה לכם חתיכת אמת כואבת - באותה תקופה, ניסיתי לשמור על פאסון, לשמור על המוצר הזה שנקרא 'גידי חלפון' חי וקיים. אז המשכתי לבזבז על בגדים ועל אלכוהול ולהזמין חברים על חשבוני למסעדות יוקרה.

     

    רק בדבר אחד השתנו סדרי חיי - הנשים שזיינתי כבר היו בנות 40, נשים שזכרו לי חסד נעורים ועדיין רצו לשכב עם מי שפעם הן אהבו ונעלם להן קצת מהתודעה. באותן שנים העמסתי בדירה שלי בתל אביב את החצי של העיר שלא הצלחתי להעמיס בשנות הזוהר. את חלקן לא הספקתי לזיין כי לא היה לי זמן, אחרות לא הצלחתי לזיין כי בסיבוב הקודם הן היו נשואות ועכשיו הן היו גרושות נימפומניות. ושלא תטעו, היו לי פה ושם קשרים אמתיים - כמה חודשים עם דנה, שנה עם ריקי, אבל לא משנה כמה אהבתי אותן וכמה פעמים גרמתי להן לגמור, בכל פעם שהן גמרו נזכרתי בראשי בצעקה ההיא של שירה בלובי באילת, ותהיתי מה קורה איתה היום. בעיקר כעסתי על עצמי שמעולם לא לקחתי ממנה את מספר הטלפון.

     

    לאט-לאט התחלתי לאכול את חשבון הבנק שפעם היה נראה לי אינסופי, ובשנת 1998 כבר הבנתי שאם אני לא אתחיל לעבוד בעוד משהו ומהר, אני אמצא את עצמי ברחוב. חבר שלי, גיל, שלמד להיות שף, סיפר לי שהוא פתח מסעדה בחצור הגלילית ונזכר שפעם, לפני שאחזתי בגיטרה, נהגתי להכין איתו ארוחות גורמה מהמצרכים שהאימהות שלנו לא היו צריכות יותר. בקיצור, הוא הציע שאצטרף אליו לצפון.

     

    נקודה על הקיר

    באותה תקופה הרגשתי כמו דג ששוחה במים לא מוכרים ומרוב פחד מחפש חכה שתציל אותו, וההצעה של גיל הגיעה בדיוק ברגע הנכון. אמרתי לעצמי שאולי עדיף עכשיו, בשנות השפל, לברוח מהעיר הגדולה, להימנע מצלמים וממדורי הרכילות שכבר הכתירו אותי כאושיה שעבר זמנה. הרגשתי שבצפון אולי האוויר ייתן לי משהו אחר ואוכל ליצור שוב. אז הצפנתי והפכתי לטבח לכמה זמן.

     

    צמצמתי את עצמי עד לכדי נקודה אחת, נקודה על הקיר, שקט ולא מפריע לאיש. נטלתי על עצמי סוג של משטר צבאי - הייתי קם בבוקר מוקדם לרוץ, מתקלח מהר ויוצא לעבודה עד שעות הערב. את הלילות הייתי מעביר באותם חודשים בשינה על הספה של גילי ואשתו. מדי פעם הייתי מתעורר מצעקות שיצאו מחדר השינה שלו. היו שם צעקות של סקס וצעקות של מריבות אוהבים, והיו שם התפרצויות צחוק של מאהבים שנזכרים במשהו מהנעורים עמוק אל תוך הלילה.

    את הלילות ביליתי על הספה של גיל (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    את הלילות ביליתי על הספה של גיל(צילום: Shutterstock)
     

    לא כתבתי דבר באותם חודשים בצפון. אני לא יודע אם הייתי בדיכאון או שזה היה מתוך בחירה כמו שאמרתי לעצמי ולכולם. אולי באמת לא היה לי משהו חשוב לומר, או מישהי מספיק חשובה לומר לה משהו. התמכרתי לעבודת הפרך של המטבח, אהבתי את רעש הסכינים ואת צליל השמן שנזרק על המחבת, בדיוק בחצי היום לפני שהלקוחות מגיעים.

     

    אני לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל בשלב מסוים, הסועדים פסקו מלהגיע. כשגילי פיטר אותי, זו הייתה בין הפעמים הבודדות שבהן ראיתי גבר בוגר שהוא אינו אני או אבי, בוכה. ישבנו בחדר הקטנטן שלו בסיום משמרת נוראית שבה הוצאתי רק חמש מנות והוא בכה בפניי. אם זה היה קורה כמה שנים קודם לכן והיה לי קצת מהכסף שבזבזתי על סמים, הייתי נותן אותו לגילי באותו רגע. הוא לא ידע איך לפטר אותי, הוא מלמל משהו על כמות הביצים במקרר בבית שלו ועל החשמל שאני מבזבז להם כשאני משאיר את הטלוויזיה פתוחה בסלון ונרדם איתה כל הלילה.

     

    הוא חצה שנות דור כדי לספר לי שאיבדתי את הטאץ' לאוכל שהיה לי פעם, ואני ניסיתי להרגיע אותו וביקשתי ממנו לתת לי עוד שבוע על הספה כדי שאוכל לעשות טלפונים מהבית שלו. גילי הסכים. במשך שבוע לא זזתי מהספה ולא הנחתי את השפופרת. התקשרתי לנגנים, לעובדי במה, מפיקות ולבנות של מפיקים. עשיתי הכל כדי לחזור שוב לבמה. אמרתי לעצמי שבטח כבר שכחו ממני מספיק כדי להתגעגע. הייתי בטוח שירצו לשמוע מה יש לי להגיד על לבנון או על ביבי, אבל אף אחד לא רצה לשמוע אותי יותר.

     

    דווקא אז, כשכבר הייתי מצוברח וראיתי איך מצולות האופל עומדות לגרור אותי שוב לקרקעית, הגיע הצלצול ששינה בדיעבד את חיי. על הקו היה איציק, חבר מהצבא שהכיר גם את גילי ושמע ממנו על המצב. הוא תהה אם ארצה לעבוד בספינת הדייג שלו, שיוצאת בכל יום בשלוש בבוקר לים מנמל יפו. "מה אכפת לך לנסות"? הוא שאל, "אולי תשוב למרכז ותגלה שיש פה עוד דברים לדוג", הוא אמר בקריצה. יממה לאחר הטלפון ההוא כבר התייצבתי בשתיים וחצי לפנות בוקר על המזח, לבוש בבגדים הכי מרופטים שהיו לי.

     

    באותם חודשים שוב התחברתי לעולם הלילה, עולם שנעלם מהעין של רובכם. עשרות אלפי אנשים עובדים במדינה הזו בכל לילה ולילה, מנקים את הרחובות, אופים מאפים, מוכרים סמים ומוכרים את גופם, מדפיסים עיתונים ומעדכנים את העיתון של מחר עם כדור לראש של היריב. יש עולם אפל ובוגר מדי בלילה, והוא מצריך קשיחות מסוימת כדי לשרוד אותו.

     

    - המשך בפרק הבא -

     

    הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    רק נשים בגילי עוד שמרו לי אמונים
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים