הסדרה שחושפת מה באמת עובר על הילדים שלכם
הם רבים, הם מתפייסים, הם בוכים, הם משקרים ומתוודים - כמו במיטב הדרמות, גם בחייהם של ילדים בגן מתגלה עלילה סוערת. זה אולי מסביר למה "החיים הסודיים של בני 4" הפכה בבריטניה ללהיט. לרגל עליית הגרסה הישראלית, מנסה היוצרת תרזה ווטקינס לענות על השאלה הטעונה: מה חווים הילדים שלנו במקום שבו עתידם מתעצב?
בשנות ה-60 המוקדמות החליט וולטר מישל, חוקר צעיר ושאפתן באוניברסיטת סטנפורד, להעמיד למבחן את אחת התכונות החשובות של המין האנושי: דחיית סיפוקים.
הוא יצר ניסוי פשוט אבל מבריק בקרב בני ארבע: כל ילד שהוזמן להשתתף בו קיבל מרשמלו אחד מתנה. חוקר בחלוק לבן הסביר לילד שהוא יכול לאכול אותו מיד, אבל מי שיחכה עוד עשר דקות, יקבל מרשמלו נוסף.
כדי להפוך את המבחן למורכב יותר הושאר כל ילד לבד בחדר, בלי נוכחות של מבוגר. בזמן הזה, שבו המתינו לשובו של החוקר, יכלו הילדים להחליט בעצמם מה לעשות. התוצאות? יותר משליש מהילדים הצליחו להתאפק, והאחרים חיסלו את הממתק בבת אחת. אלה שהתאפקו, תועדו כשהם מנהלים מערכת יחסים סוערת עם המרשמלו; מריחים, ממששים, מלטפים, בוהים, שרים שירים, אפילו מסתובבים בחדר - רק כדי לא להתפתות לאכול אותו לפני שיקבלו עוד אחד.
הניסוי הזה איפשר הצצה לדפוסי ההתנהגות של ילדים, אבל לטענת מישל שימש גם ככלי לחיזוי התפתחותם העתידית. באמצעות הניסוי הזה, ביקשו החוקרים לנתח את סיכויי ההצלחה של הילד בשנים הבאות. ואכן, 15 שנים מאוחר יותר חזר מישל אל הילדים שבגרו וגילה נתונים מדהימים: הילדים שהצליחו להתאפק היו תלמידים טובים יותר, נחשבו לאחראיים, חברותיים ומצליחים - יותר מאלה שחיסלו את המרשמלו שלהם מיד. אלה היו לטענת החוקרים בעלי יכולות נמוכות יותר בהתמודדותם עם מצבי לחץ וכישורים חברתיים.
על סמך התוצאות האלה הסיק מישל שדחיית סיפוקים היא יכולת הנרכשת בגיל צעיר והיא רלוונטית באופן משמעותי להתמודדות עם היבטים רגשיים, חברתיים, לימודיים ותעסוקתיים של החיים. עם השנים הפכו תוצאות המחקר הזה לשנויות במחלוקת. נטען בין השאר שממצאי הניסוי היו מוטים, מאחר שהילדים שהשתתפו בו היו בניהם של המרצים באוניברסיטה - זאת אומרת, ממילא בעלי סיכויים להתקדם ולהצליח בחיים - ולכן אין בהכרח קשר בין דחיית סיפוקים לעתיד מובטח. כמו תמיד, הוכח שוב שכדי להתקדם ולהצליח בחיים מומלץ להצטייד בהורים תומכים ובסביבה מדרבנת. ובכלל, כדי לחזות איך ייראו חייו של ילד בן ארבע, לא צריך לתת לו מרשמלו. אם כבר, עדיפה תשומת לב.
תרזה ווטקינס, מפיקת טלוויזיה מוערכת בבריטניה, התבוננה ארוכות בילדיה הקטנים גדלים ומתפתחים עד שהבינה את הפוטנציאל התיעודי הגלום בגיל הקסום הזה; כמו חוקרי המרשמלו, גם היא חשבה לקחת קבוצה של ילדים, להעמיד אותם בשלל ניסיונות טלוויזיוניים שבבסיסם עומדת שאלה מדעית וללוות אותם במשך שנים כדי להבין אם התוצאות מצביעות על איכות החיים שלהם בעתיד.
הרעיון ירד די מהר מהפרק - בעיקר בגלל שיקולים אתיים - אבל אז עלה רעיון טוב ופשוט הרבה יותר: להעמיד בגן של ילדים בני ארבע מצלמות ולהתבונן מקרוב בחיי היומיום שלהם, בהתמודדויות הפשוטות והמורכבות, באינטראקציות החברתיות, בסיפורי האהבה, בסכסוכים ובבריתות הנרקמות בארגז החול. "הג'ונגל שהם מבלים בו", לדברי ווטקינס.
התוצאה היא סדרה תיעודית משובחת – "החיים הסודיים של בני 4" - המספקת הצצה מרתקת לעולם הפנימי הסוער, המרגש, המצחיק, המבולבל, שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה. דרך פרשנויות וניתוחים של מומחים, העוקבים מחדר צדדי אחר המתרחש, מקבל הצופה הזדמנות נדירה להיות זבוב על הקיר בחייו של ילד בן ארבע, רגע אחרי שזה נפרד מהוריו בשער הגן. הפורמט קיבל גרסאות מצליחות בכל העולם - בין היתר בארה"ב, ניו־זילנד, דנמרק ובלגיה - ובשבוע הבא תעלה ב-yes דוקו וב-STINGTV גרסה ישראלית לפרויקט. הסדרה תנסה לענות, הפעם בעברית, על השאלה שכל הורה עסוק בה, בטח בישראל 2019, שבה תפקודן של מטפלות וגננות כבר עלה על המוקד: מה אנחנו באמת יודעים על חייהם של ילדינו, במקום שבו עתידם מתעצב? (התשובה, אגב, היא "הרבה פחות ממה שנדמה לנו").
על פי ווטקינס, זו הטעות השכיחה ביותר שמבוגרים עושים ביחס לילדיהם: הם לא נותנים להם מספיק קרדיט. תשאירו אותם רגע לבד, היא מציעה, ותגלו שיש להם יכולת תושייה ומחשבה מדהימה. "ילדים מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו, המבוגרים, מאמינים. ילדים בני ארבע או חמש הם יצורים מתוחכמים ומורכבים, זהו השרטוט הראשוני של האני העתידי שלהם. הכל כבר קיים במוח שלהם, אבל יש להם עדיין את הבחירה באיזה מסלול ללכת. האם אני עומד לעשות את הדבר הנכון או הלא נכון? האם אחלוק עם אחרים את הדברים שיש לי, או אשאיר אותם רק לעצמי? האם אהיה אדיב או אתעלם ממצוקה של ילד אחר? אלה דברים שהם עדיין מעבדים ולומדים, בגיל הזה הם לא יודעים את החוקים, ובתוכנית גילינו שאם משאירים אותם לתפקד בעצמם, ללא מבוגרים בסביבה, הם יוכלו להתמודד ולפתור כל סיטואציה. הדהים אותנו מה ילדים בני ארבע מסוגלים לעשות. זאת התגלית הכי גדולה שעלתה מהסדרה שלנו".
"החיים הסודיים" עוקב אחר שבוע רגיל בגן הילדים. הוא נפתח, כצפוי, בילד המתפרק בבכי קורע לב על אמו ומסרב להיפרד ממנה. זה ממשיך בילדה המבקשת לשחק עם ילדות אחרות, ונדחית בבת אחת. ובחצר המשחקים שלושה ילדים - שני בנים ובת - רבים על צעצוע אחד. כל ילד מוגש כסיפור בפני עצמו, עולם ומלואו, וככל שהמצלמה צוללת אל עומקו, נחשפים עוד ועוד פרטים ומאפיינים קריטיים בחייו: משפחתו, הרקע והבית שממנו הגיע ונקודת הפתיחה שממנה יצא אל החיים.
ווטקינס טוענת ש"למרות שיש המון דברים שאפשר ללמד אותם, חשוב לאפשר לילדים להיות עצמם. חוקרים רבים טוענים לאחרונה, למשל, שאין טעם ללמד ילדים מוקדם מדי לשתף או לחלוק משהו שקיבלו, כי הם לא מסוגלים להפנים את המידע הזה, ויכולים לפתח אמפתיה רק בגיל ארבע. הם מתחילים להבין שמה שהם עושים לאחר - האחר יכול לעשות גם להם. נכון, חשוב ללמד ילדים בני ארבע שיש חוקים ומסגרת, אבל גילינו שהם מבינים הרבה דברים גם בכוחות עצמם.
"באחת התוכניות בגרסה הישראלית רואים ילד שבוכה כשהוא נכנס בפעם הראשונה לגן. כולנו מכירים את התחושה הזאת: להיכנס לחדר, לא להכיר אף אחד ולרצות לחזור הביתה. ילדה אחת ניגשה אליו ועשתה שני דברים יוצאי דופן: היא זיהתה את הקושי שלו. היא אמרה לו, 'אתה מתגעגע לאמא שלך', אבל באותה נשימה היא גם ידעה מה לעשות בנידון. אלה שני האספקטים של אמפתיה. אחד לזהות מה האחר מרגיש, ושתיים לדעת מה לעשות לגבי זה. היא הציעה לילד להשתתף איתה בהכנת סלט דמיוני. ואחרי שהתרצה, המשיכה לעודד אותו בכך שהציעה לו לחזור על אותן פעולות כמוה. היא עשתה את זה באופן עדין, לא הפכה את הקושי שלו לעניין, אלא הראתה לו דוגמה אישית.
קטע מתוך הסדרה הבריטית המקורית
"אלה הרגעים היפים והמועדפים עליי בסדרה. כשהתחלנו את 'החיים הסודיים', הערוץ ביקש שנציג קונפליקטים בין הילדים, אבל אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי תוך כדי עשייה הוא שהקהל אוהב ומתרגש מהתנהגות חיובית יוצאת דופן, בדיוק כמו שהוא נהנה לצפות בהתנהגות שלילית ומשעשעת, המשקפת את ההתנהגות של כולנו".
בפרק הראשון בגרסה הישראלית מתבצע ניסוי דומה לזה שביצעו חוקרי המרשמלו. בחלק הראשון שלו מציעה הגננת לכל ילד בתורו גביע שוקולד וקצפת. לפני שהיא עוזבת אותו לבד בחדר, היא מבטיחה לו שאם יעמוד בפיתוי ולא יאכל - אפילו לא לק - מהמעדן, היא תיתן לו גם שוקולד כשתשוב. הילד הראשון עומד בפיתוי באופן מרשים. הילדה השנייה פחות מאופקת וטועמת קצת באצבע. כשהגננת חוזרת לחדר ושואלת אם אכלה או טעמה מהגביע, הילדה, בלי למצמץ, טוענת שלא. הפסיכולוג שמנתח את התנהגות הילדים ללא הרף טוען שהשקר הזה הוא עניין חיובי, שמעיד על התפתחות, אינטליגנציה ותחושת נפרדות של הילד.
בחלק השני של הניסוי, קבוצת ילדים מקבלת משימה בלתי אפשרית: לקשט עוגת שוקולד בכל הממתקים האפשריים, בלי לטעום או ללקק ממנה אפילו ביס קטן. אם אפילו ילד אחד יטעם מהעוגה, אף אחד מהם לא ייהנה ממנה. הילדים מסתערים על מלאכת הקישוט, ולפחות שניים מהם לא עומדים בפיתוי וטועמים. אחת עושה זאת מבלי משים. האחר הולך לצד, מסתתר מאחורי עציץ ומלקק את השוקולד שנדבק לאצבעותיו. כשהגננת חוזרת ומתחקרת אותם מה קרה בהיעדרה - האם עמדו במשימה - כולם מהנהנים בחיוב, ואף יוצאים להגנת חבריהם כשהגננת רומזת שיש כאלה שהיא יודעת שלא עמדו בפיתוי. יותר משהילדים רוצים שחבריהם לא ייתפסו בשקר, הם רוצים לנצח במשימה ולאכול את העוגה, אבל כך, מול עינינו, מתגבשת תפיסה של היחיד כחלק מהקבוצה וההגנה עליה.
"כל מה שקיים בילדים בני ארבע, ישמש אותם בעתיד", אומרת ווטקינס ביחס לשאלה אם דפוסי התנהגות שמתפתחים בגיל ארבע משקפים בהכרח התנהלות עתידית. "מובן שיקרו לילדים האלה דברים נוספים במהלך החיים - חוקרים מסוימים מאמינים שהמוח מתפתח עד גיל 24 - אבל בגיל ארבע המוח כבר מפותח, וכל האפשרויות קיימות. יש רגע נהדר בגרסה הישראלית, שבו הילדים יוצאים לחצר, ומתברר שיש רק קורקינט אחד. אחד הבנים מסתער עליו ומתקשה לשחרר אותו לאחרים. גם כשאחת הבנות מבקשת ממנו אותו כשיסיים, הוא מסרב. ילד אחר רואה מהצד את המצב הזה ועושה דבר מדהים. הוא משיג את הקורקינט לעצמו, ואז הוא נותן אותו לילדה.
"הוא לא הסתפק בזה. אחרי זה הוא מפקח על הסיטואציה, דואג שהוא יישאר אצלה, ומוודא שלא יריבו יותר על הקורקינט. זאת דוגמה מצוינת, כי לילד הזה יש כבר יכולות מרשימות. וכשאתה פוגש את שני האבות המקסימים שלו, אתה גם מבין למה. זה ילד שנולד וגדל באופן שונה. המוחות של ילדים הם כמו ספוג. כשהם בני ארבע או חמש הם לומדים הכל. כל הזמן לומדים. דרך דוגמאות, התמודדויות, כל מה שהם עוברים. מי יודע. אולי הילדה שהוא עזר לה תעזור עכשיו לילד אחר. אני לא אומרת שהכל נעול בגיל ארבע, אנשים יכולים להשתנות וללמוד איך לדחות סיפוקים, לעמוד בפיתויים, אבל הבסיס כבר נמצא שם".
ועדיין, ניסוי המרשמלו בסוף היה נתון לביקורת. אולי אי-אפשר לדעת כלום.
"אני חושבת שניסוי המרשמלו היה כלי בדיקה מאוד גס. הוא היה קצת מוטה כי רוב הנבדקים היו ילדים של קולגות של החוקר הראשי. כלומר, ילדים ממעמד הביניים, משכילים, כך שבאופן לא מפתיע הרבה מהם הצליחו לא לאכול את המרשמלו, והמשיכו הלאה בהצלחה בחייהם. ועדיין, אני חושבת שלהצליח להימנע מפיתויים ולדחות סיפוקים הם כישורים טובים שעוזרים בחיים. יש ילדים שיש להם את היכולת הזאת כבר בגיל ארבע-חמש, ויש ילדים שלא. אחד המחקרים המעניינים יותר שהוצגו בהקשר של מחקר המרשמלו, הוכיח שאפשר ללמד ילדים ריסון ואיפוק. זה לא משהו שנולדים איתו. זה גם המסר שאני אוהבת להעביר בסדרה. לא הכל אבוד אם הילד שלך אכל את המרשמלו. זה שהוא לא מתאפק עכשיו לא אומר שהוא לא יוכל להתאפק בעתיד".
הסדרה משודרת מסביב לעולם. זיהית הבדלים ביחס ובהתמודדות של הילדים בין המדינות?
"בסך הכל רוב הילדים דומים זה לזה באב-טיפוס בכל הגרסאות. עיקר הפערים הם תרבותיים. אחד הדברים המעניינים בגרסה הסינית למשל הוא לראות איך הילדים עומדים בפיתוי - כי זה מה שנאמר להם לעשות. הם לא אכלו או טעמו מעוגת השוקולד, בניגוד לילדים בגרסאות אחרות מסביב לעולם".
ילדים, בניגוד למבוגרים, רוקדים כאילו אף אחד לא רואה או שופט אותם. למען הדיוק, הם רוקדים כדי לבלוט, כדי שיראו אותם, יריעו להם ויעודדו אותם. אבל החופש שבו הם זזים, מתנהגים, חושבים ומתבטאים הוא חלק מהקסם הכובש של הגיל הזה - והדבר הראשון שאנחנו מאבדים כשאנחנו מתבגרים. נוגע ללב להיחשף לבלבול המובן שלהם ביחס למוות ולקושי שלהם להבין מה בדיוק קרה לאבא של אחת הילדות בגן, כשזו מספרת להם שהוא נפטר מסרטן. גם הרגע שבו מתאר בדמעות ילד אחד את העצבות שהשתלטה עליו ביום שכלבו האהוב מת הוא רגע מרגש.
כמו כן, מעניין לא פחות להקשיב להם מדברים על ההבדלים בין בנים לבנות, וכיצד מתעצבת תודעתם הסטריאוטיפית דווקא בגיל קריטי כל כך ("אישה לא יכולה להיות ראש ממשלה", מסביר אחד הילדים החמודים בגן, "כי היא צריכה לטפל בילדים שלה").
ווטקינס לא נבהלת מתפיסות העולם של ילדים קטנים - למשל, שבת לא יכולה להיות חזקה יותר מבן - גם אם לעיתים זה מעציב אותה. "העולם שאנחנו חיים בתוכו מלא סטריאוטיפים ואני חושבת שהתפקיד שלנו כהורים הוא לאזן, לאתגר ולהראות לילדים שלנו את הצד השני של המטבע. עשינו בבריטניה ניסוי עם בנות בגיל ארבע-חמש. סיפרנו להן על רופא חכם (באנגלית, כשלא ברור מהו מין הרופא - א"ס), מאוד מוערך בעבודתו, נחמד, אדיב ומצליח. בסוף הסיפור ביקשנו מהן לצייר את הסיפור ורוב הילדות ציירו את הרופא כגבר. זה מצער מאוד שכבר בגיל הזה הסטריאוטיפ הזה חילחל אל בנות החמש, שגבר מצליח יותר מאישה. אבל העולם משתנה בצורה מהירה, ומשמח אותי מאוד להראות ילדים שלא אימצו את הסטריאוטיפים האלה. הייתה לנו בגרסה הבריטית 'ילדה פמיניסטית', טיפוס יוצא דופן, שרוצה להיות ראש ממשלה. הוריה סיפרו לנו שביום שתרזה מיי מונתה לראשת ממשלת בריטניה, העיניים של בתם נצנצו והיא אמרה, גם אני יכולה לעשות את זה!"
מהסדרה עולה שילדים קטנים דורשים הרבה עידוד וחיזוקים מהסביבה. כמבוגרים, יש דרך לתת להם ביטחון ועדיין להכין אותם לרגע שלא כולם יאהבו אותם בעתיד?
"לאחת הגננות שעבדנו איתה הייתה יכולת מדהימה לנחם ילדים רק מלהניח עליהם את ידה. היא לא אמרה להם, 'הכל בסדר, אל תדאג'. היא רק הסתכלה עליהם והייתה שם בשבילם. זה דבר שאימצתי: רק לתת יחס לילד במצוקה, זאת התמיכה הכי טובה. ראיתי אותה ניגשת לילדה שאף אחד לא רצה לשחק איתה. היא זיהתה את הקושי שלה, הניחה עליה את היד, ואחרי כמה דקות הילדה בעצמה החליטה לנסות שוב להשתלב. המורה לא פתרה לה את הבעיה, אבל תמכה בה עד שהילדה מצאה את הפתרון בעצמה והיו לה כוחות להתמודד עם הסיטואציה מחדש. זה דבר מאוד קשה לעשות כהורה. אנחנו תמיד רוצים לפתור לילדים את הבעיות, אבל דווקא חשוב שנימנע מזה - ורק ניתן להם את ההכרה בכאב שלהם ואת התמיכה כדי שימצאו בעצמם את הפתרון".
נשמע כמעט בלתי אפשרי.
"אתה צודק. אחד הדברים הקשים בהורות הוא לראות את הילד שלך במצוקה. אני מעדיפה לחשוב שמה שילדים עוברים בגיל הזה משפיע עליהם ויכול להפוך אותם לחזקים יותר. מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. עם זאת, ממש קשה לעמוד מנגד. לי, כאמא, לא הייתה יכולת כזאת, לתת להם להגיע לפתרון לבד, אבל אני אנסה לעשות זאת עם הנכדים שיהיו לי".
מטבע הדברים, הילדים שמשתתפים בניסוי הטלוויזיוני לא ממש בחרו להשתתף בו. אמנם כל ילד מקבל הסבר על הנעשה בגן, אבל ספק אם הוא מבין את משמעות התיעוד, שבמסגרתו מרושת הגן בעשרות מצלמות אשר עוקבות אחר כל צעד שלו ומקליטות כל מילה שלו. ווטקינס מספרת שבהפקת התוכנית בנו קוד אתי מובהק - שמשמש גם את ההפקות הבינלאומיות של הפרויקט: במהלך התוכנית נמנעים מכל נימה שיפוטית, ובאופן כללי מטפלים בכל הסיטואציות באופן עדין, מכיל ומקצועי.
שאלת התיעוד והצילום של ילדים קטנים מעניינת בהקשר הזה גם בשל הדיון הנרחב בישראל על גבולות הפרטיות של ילדינו - מאז עבר בכנסת החוק להצבת מצלמות בפעוטונים. שלל הגילויים האחרונים, שחשפו מקרים רבים של התעללות מטפלות וגננות בפעוטים, עוררו את הפחדים הגדולים ביותר של הורים רבים: מה קורה לילד שלהם כשהם לא שם איתו.
"אני ממש מצטערת לשמוע על הדברים הנוראים שאתה מתאר", אומרת ווטקינס, כשאני מספר לה על הפרשות האחרונות של גננות מתעללות. "אחת הסיבות שעשינו את 'החיים הסודיים של בני 4' היא כדי לענות על השאלה שכל הורה מתמודד איתה: מה הילד שלי עושה בגן? מה באמת קורה בחצר? כל הורה מכיר את הרגע הזה שאוספים את הילד בסוף היום ושואלים איך היה היום שלך, והילד עונה, בסדר. מה שלמדתי בתוכנית זה שאני לא מאמינה לאף ילד שאומר שהיה לו רק בסדר בגן. הם עוברים כל כך הרבה בגן - עליות ומורדות - רכבת הרים של רגשות. האם אני חושבת שלכולם צריכה להיות אפשרות לראות את הילדים שלהם בגן בזמן אמת? יש לי השגות לגבי הרעיון הזה, לרגל אחרי הילדים בגן, אבל איכשהו מוכרחים שיהיה אמון בהם. אני לא יודעת איך מתקנים אמון שנשבר, אולי זו אחת הדרכים להשיב את האמון, אבל זאת לא הייתה המטרה של התוכנית. לצלם את מה שקורה לילד שלך זאת אופציה אחת, אבל היא לא יכולה לבוא על חשבון מטפלות וגננות מנוסות, שאפשר לתת בהן אמון".
מדברים הרבה על דור הילדים כדור המסכים. בתור מי שמתבוננת כבר שנים על ילדים בני ארבע, את מסכימה עם הטענה שגדל כאן דור אפאתי, עצבני, עם הפרעת קשב תמידית?
"המחקרים האחרונים הקשורים לטכנולוגיה מראים שגם אם ילדים מבלים זמן רב מול מסכים, ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם לא מושפעת מזה. הבעיה היא לא המסכים עצמם, אלא זה שאתה יושב מולם כל כך הרבה זמן, ולא יוצא החוצה אל העולם האמיתי. טוב להגביל את זמן המסך של הילדים שלנו משום שהם מונעים מעצמם התנסויות אחרות.
"אני רוצה להאמין שבסדרה אנחנו מקבלים את תמצית החיים של איך זה להיות בן ארבע כיום, אבל אם היינו עושים את התוכנית לפני מאה שנה, אני לא חושבת שזה היה שונה כל כך. אולי הם היו לובשים בגדים אחרים, והיו להם צעצועים אחרים, אבל בסופו של דבר עדיין הם היו צריכים ללמוד איך להתחלק במשהו, איך לעמוד בפני פיתויים, והם עדיין היו צריכים ללמוד להביע את הרגשות שלהם באופן מווסת ולא להשתולל על כל דבר קטן. ילד בן ארבע הוא ילד בן ארבע בכל העולם. אין באמת הבדל בין ילדים למבוגרים. לטעמי, ההבדל היחיד הוא שעם ילדים זה מעניין יותר, כי זה מחוספס ולא מצונזר. ילדים לא מכירים את החוקים ולא משחקים לפיהם".
