שתף קטע נבחר

"הם עשו את המעשה האלטרואיסטי הכי מטורף בישראל, ולא יודעים עליהם כלום"

בזמן שהעולם התלהב מנחיתת האדם על הירח, חיילים ישראלים נאבקו על חייהם בקרבות של מלחמת ההתשה. יוסי עוזרד, סופר, איש עסקים ועיתונאי לשעבר, שוחח עם עשרות מהם, וכתב בהשראתם את הרומן "ירח מעל סואץ". בריאיון ל-ynet הוא מסביר מדוע נעשה להם עוול

לפני 50 שנה, בקיץ של 1969, חיילים ישראלים שכבו בתעלות ונלחמו, לעתים עד מוות, בקרבות של מלחמת ההתשה. באותו הזמן ביבשות אחרות, הכת הרצחנית של צ'ארלס מנסון שחטה את התמימות של הוליווד, פסטיבל וודסטוק רומם את התרבות ההיפית לשיאים ורחוק עוד יותר מכל זה - על גרם שמיים אחר, נחתה חללית אמריקנית מאויישת. לראשונה בהיסטוריה האנושית, בן אדם צעד על הירח. אוסקר ויילד כתב פעם, בתרגום חופשי: "כולנו מתבוססים בביבים, אבל חלקנו נושאים עיניים לכוכבים". המעבר הזה, בין הבוץ למכתשים של מעלה, עומד גם בפתיחת ספרו של יוסי עוזרד, "ירח מעל סואץ". רק שאצלו הירח לאו דווקא מסמל תקווה. הוא מקרין על המלחמה באורו החיוור, והפער בין הנעשה כאן ושם מתגלה כמקור לכאב.

 

מלחמת ההתשה (צילום: דודו הלוי)
מלחמת ההתשה(צילום: דודו הלוי)

 

במהלך כתיבת הספר, שרואה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" בימים אלו, עוזרד שוחח על המלחמה עם יותר ממאה אנשים שלחמו בה. הוא שם לב שבסיפורים שלהם, הירח שב ועולה. כך היה למשל בפגישה עם מכר שהגיע מאותו קיבוץ כמוהו, להבות הבשן. "הוא היה באחת התקריות הכי איומות ונוראיות שהיו בתעלה. שבעה חבר'ה נהרגו, והוא היה המ"מ", מספר עוזרד. "ידענו שהיה אירוע מזעזע, כמובן שהיה תחקיר של מצ"ח, וגם הוא נפצע קשה - בבטן. הוא אמר לי בפגישה - לא כתבו עלינו כלום בגלל שהאדם נחת על הירח. ואז אני הולך ומראיין מישהו מהצוות שלו, והוא מספר לי את אותו הדבר. אמרתי, רגע, רגע. הם עד היום חיים את זה, איך אני יכול להתעלם?"

 

"רק בבדיקה שלי אחר כך הסתבר שהם טעו", הוא אומר. ואכן, בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מהמועד ההיסטורי, ניתן לראות תחת הכותרת "הצעדים הראשונים על הירח" כותרת קטנה יותר, "מתיחות רבה שררה הבוקר בסואץ" (ראו תמונה בהמשך הכתבה). כך או כך, התחושה של החיילים לשעבר לא הייתה חסרת כל שחר: "הצניעו. במלחמת ההתשה היו שמים את ההרוגים בעמוד שלישי עד רביעי, ואת ההלוויות היו מפרסמים רק באחת בלילה", עוזרד אומר, "ההזדהות של העיתונות עם המדינה הייתה טוטאלית, כמעט לא היה מי שיצא נגד זה".

 

יוסי עוזרד (צילום: יולי שילוח)
יוסי עוזרד(צילום: יולי שילוח)

 

הדבר שמשך אותו לכתוב על מלחמה ההתשה הוא דווקא מעמדה החלש בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. הוא מסביר כי בכל אחד מספריו (שלושה עד כה), ביקש לחזור לנושא מושתק: פרשיות ריגול נשכחות ב"קיבוץ ברלין"; אונס וניסיון רצח לא פתורים ב"גשר הדודות"; ועכשיו 1969 בישראל. "הזיכרון עושה מה שבראש שלו. אין לך שליטה עליו. ולזיכרון הלאומי היה הרבה יותר נוח לשכוח את זה, כי לא היה פה שום דבר שאפשר לציין כחיובי וטוב. על מלחמת העצמאות אתה יכול להגיד, 'קיבלנו את העצמאות של המדינה'. במלחמת קדש, הייתה הצלחה גדולה והייתה צניחה". אבל לא כך במלחמת ההתשה, אשר לפי ההערכות נהרגו במהלכה - על כל זירותיה - למעלה מ-900 חיילים ישראלים, ועוד כ-3,700 נפצעו. "לא קרה שום דבר בשלוש השנים האלה. לא התקדנו מילימטר, לא השתנה ביחסי הכוחות שום דבר, אבל אלף איש הלכו". עוזרד טוען כי אחרי ההצלחה האקסטטית של מלחמת ששת הימים, היה אסור להזכיר את המילה כישלון. "הסיטואציה הייתה שישראל לא הייתה מוכנה לקבל ביקורת. שמישהו ישמיע משהו שהוא לא בקו המאוד מצליח שהמדינה פוסעת בו".

 

"הייתי המאושר באדם. המציאות שם הייתה מזעזעת"

עוזרד יודע על מה הוא מדבר, הוא היה שם בעצמו. את שירותו הצבאי העביר בנח"ל, ובמלחמה שירת כמפקד היאחזות נח"ל גשור ברמת הגולן. כמי ש"פיספס" את 1967 - עוזרד התגייס רק כמה שבועות אחרי - הוא הסתער על ההזדמנות. גם הוא רצה ניצחון. "הפכנו למדינה הכי פופולרית בעולם. נסעתי בטרמפים באירופה ב-1970, עם דגל ישראל על התרמיל - וכל אחד עצר לי. זה היה מותג, חיכו לך, רצו אותך, אהבו אותך". הוא נזכר גם בחגיגות בבתי הקפה בתל אביב - "זו הייתה תקופה מטורפת!" - ובכך שהיה מקפיד שלא לנקות את הנעליים כשהיה מגיע לקיבוץ אחרי פעולה צבאית - כדי להותיר בוץ ולמשוך תשומת לב. "ככה ירדתי לתעלה. שש אלי קרב. אמרו לי, 'אתה הולך לאיזה קיבוץ, לפקד'. אמרתי 'אני קרבי, מה פתאום'. שאלו 'אתה רוצה תעלה?', אמרתי 'כן!'. למחרת עליתי על האוטו, שיבצו אותי לאיזה מעוז עם פלוגת חרמש. הייתי המאושר באדם".

 

מלחמת ההתשה (צילום: יהושע ג'קסון)
מלחמת ההתשה(צילום: יהושע ג'קסון)

 

בשטח הדברים נראו אחרת. "המציאות שם הייתה מזעזעת. הבדואיזם משתלט עליך, אתה לא שם לב שאתה כבר לא מתקלח או מצחצח שיניים וכבר מתגרד. לא אכפת לך. הדברים החשובים זה לחרבן, להשתין, לאכול ולחיות - כל היתר אתה שם בצד. סדר הדברים משתנה". עבור רוב החיילים, המטרה הייתה קודם כל לחזור הביתה בשלום. אבל לא מבחינת כולם. "היו כאלה שהפחד היה מהם והלאה. גם אני תפקדתי ככה, ואני כועס על עצמי עד היום. הייתי יוצא חופשי בהפגזות. למה? כי כקצין הייתי צריך להראות שאני גיבור. החיילים שנאו אותי על זה, אני מתאר לעצמי, אבל אז לא הבנתי את זה". אני שואל האם הוא מרגיש שהוא סיכן אותם, ועוזרד משיב מיד: "ודאי". ומוסיף: "אתה עושה פעולות לא הגיוניות כי אתה מטומטם, אתה ילד". במלחמת יום הכיפורים, שבה שירת במילואים, כבר נהג לדבריו במשנה זהירות.

 

הגיבור של "ירח מעל סואץ" הוא אמנון קרני. חייל שנשלח לתעלה בסואץ, ומוצא את עצמו מעורב בתקרית כואבת הכוללת חייל נוסף, והממשיכה לרדוף אותו לשארית חייו. כמה עשורים לאחר מכן, כשהוא כבר פועל כבמאי סרטי זיכרון משפחתיים, הוא לוקח על עצמו פרויקט נוסף, שפותח מחדש טראומה מעברו, ומאלץ אותו להתמודד עם זיכרונות קשים ומודחקים מימי המלחמה.

 

מלחמת ההתשה (צילום: דדי צוקר)
מלחמת ההתשה(צילום: דדי צוקר)

מלחמת ההתשה (צילום: יהושע ג'קסון)
מלחמת ההתשה(צילום: יהושע ג'קסון)

 

אם עוזרד מרגיש אשמה כלשהי בנוגע למלחמה הזו, היא לא אישית, אלא לאומית. הרי מי ששוכח את המלחמה, שוכח גם את חייליה הפשוטים. בספרו מוזכרת בהרחבה תופעת ה"נמרים", אותם קציני מילואים מבוגרים, בעלי פטור משירות צבאי, שהגיעו לחזית ונלחמו במשך חודשים - מהמאפיינים הייחודיים של ההתשה. "התחושה האישית שלי הייתה שזו קבוצת אנשים שעשו את המעשה האלטרואיסטי הכי מטורף שהיה במדינת ישראל בעת החדשה, ואף אחד לא יודע עליהם. כי אלטרואיזם זה כבר לא דבר נחשב בישראל היום - כשאדם הולך לסכן את נפשו ומתנדב לשלושה חודשים במקום הכי מסוכן שיכול להיות, כי הוא מאמין שזו הדרך הנכונה ביותר למען ארצו ומדינתו". עוזרד מוסיף באותו טון נלהב, אך גם נחמץ: "המושג פראייר עוד לא היה קיים". 

 

במקביל להשקת הספר, הוא אוצר תערוכה של עשרות תמונות אשר צולמו על ידי חיילים בחזית - דדי צוקר, דודו הלוי, יהושע ג'קסון ונוספים. מבין התמונות, אליהן נחשף בזמן התחקיר, בחר רק "תמונות של החבר'ה", אלו המתעדות את שגרת היומיום בתעלות, ולא בהכרח את רגעי הגבורה. חיילים מתגלחים, מתקלחים יחד, אוכלים, עירומים - מעין היסטוריה אלטרנטיבית של הקרבות. "בעיניי זה מביא משהו כל כך אותנטי לגבי מה שהיה שם", הוא מסביר. "כשהספר היה בעריכה, הבנתי שאני חייב לעשות עם זה משהו".

 

בימים אלו, אחרי שהתערוכה מסיימת להציג בעיריית תל אביב, היא עוברת לרעננה. אני מציין שלמשך כמה שנים הפך את חייו למעין זירת שחזור של מלחמת ההתשה, ועוזרד מהנהן בראשו. את הספר הקדיש לכמה חיילים שנהרגו במלחמה, ואת כולם הכיר. איך אתה מתכנן להתאושש, אני שואל. "אני אצא. אני מאוד יציב. במובן הזה אני לא רגשן".

 

"אם אני לא מחייך בבוקר, אני קם והולך"

הגיבור ב"ירח מעל סואץ" הוא צלם ובמאי דוקומנטרי, ולא לשווא. עוזרד (בן 70, נשוי ואב לשישה) החל להתמקד בכתיבה רק בעשור האחרון. במשך רוב שנותיו עסק בתקשורת ובמדיה, כעיתונאי וכאיש עסקים. השיחה איתו מרתקת ומלאת אנקדוטות, סיפורים פיקנטיים ושמות גדולים - בין אם פוליטיקאים או אנשי תרבות ובידור. ככה זה כשמדברים עם אדם שעבר כמעט בכל תחנה אפשרית בתקשורת הישראלית. בעודנו משוחחים, מגיע לבית הקפה פרצוף מוכר, ירון ברובינסקי. עוזרד מרעיף מחמאות על האינטליגנציה שלו ואדיבותו, מחליף איתו כמה מילים, ומציין בהערת אגב: "'לעוף על המיליון' זה פורמט שלנו. הכי מצליח שאי פעם יצרו בישראל". כשהוא אומר "שלנו" הוא מתכוון ל"יולי אוגוסט הפקות", אחת החברות שהקים.

 

ירח מעל סואץ ()
ירח מעל סואץ

 

את תחילת דרכו עשה בגלי צה"ל, כאזרח, שנים אחרי שחרורו. הזרע לכך נטמן כשהיה באמצע שנות ה-70 במחנה קיץ באמריקה, ופגש שם את יעל דן, אז עוד אלמונית יחסית להיום. "נפגשנו, קישקשנו, והיא אמרה לי: 'איך אתה לא בגלי צה"ל?' אמרתי לה, 'מה זאת אומרת?', והיא אמרה לי משהו נורא יפה שלא שכחתי - 'לעיתונאים יש מעט ידע כללי על כל דבר - זה מה שמחפשים בזה'". כשחזר ארצה שמע בעצתה, פנה לגלי צה"ל וביקש להתראיין לאחד התפקידים. אילון שליו, שעבד אז בתחנה (ולימים היה עורך "ידיעות אחרונות") אמר לו, לדבריו, "עזוב, אין לך שום סיכוי". ברגע שעוזרד שמע זאת, הוא החליט שמה שהיה עד עתה משאלת לב - יהפוך למשימה. בתום מסע שכנועים, במהלכו הניח על שולחנות העורכים כמה סקופים, הצטרף לתחנה, ולימים הפך למנהל חטיבת החדשות. "דבר ראשון שעשיתי - קראתי ליעל דן ואמרתי לה, 'בואי, תשבי קצת בדסק, תלמדי איך משכתבים, איך עורכים, ותתחילי להיות עיתונאית, לא רק קריינית רצף'".

 

תקופתו בתחנה הצבאית הייתה סוערת ורוויה בחיכוכים (עוזרד מציין כי היה מעורב בשלושה בג"צים נגד המערכת), ומצד שני עמוסה ברגעי נחת. בזמן עבודתו שם גם הגיש כמה תוכניות בקולו, ובכל זאת בסופו של דבר החליט לקום וללכת. "המזל שלי היה שכשהייתי מנהל חטיבת החדשות, קלטתי את אילנה דיין, ירון דקל, גיא זוהר, דב גילהר, אלון בן דויד, גיא פינס - זה מטורף, היו שני מחזורים אחד אחרי השני, הכי טובים שהיו אי פעם בגלי צה"ל. ואז אמרתי, 'מה אני עושה פה, הם מוכשרים ממני'. והחלטתי שאני הולך לכיוון קצת של טלוויזיה". בדיעבד הוא אומר כי ההחלטה הזו הייתה טעות - "הייתי שש שנים במדבר".

 

שער "ידיעות אחרונות" לאחר הנחיתה על הירח
שער "ידיעות אחרונות" לאחר הנחיתה על הירח

 

אבל זה האופי של עוזרד. "הטבע שלי היה שאיפה שאני קם בבוקר ולא מחייך, אני קם והולך. לא משנה מה. גם אם אין לי גרוש על התחת. וככה זה היה, בכל המקומות שהייתי בהם, ללא יוצא מן הכלל. בחדשות ערוץ 2, אחרי שנה קמתי והלכתי. זה אבסורד, הייתי מספר 2 בחברה". עם השנים, סיגל לעצמו חוק נוסף: "בכל תפקיד שהייתי, אני אומר למזכירה שלי - כל מי שרוצה להיפגש איתי, לא משנה מה, גם סטודנט שנה א' במנשר, אם יש לו תסריט והוא רוצה להגיע לשיחה - תגידי לו כן. גם אם זה יבזבז לי המון זמן, בלונג ראן זה משפך שבסוף אתה לא מצטער עליו". זה בהחלט השתלם לו.

 

מלחמת ההתשה (צילום: דדי צוקר)
מלחמת ההתשה(צילום: דדי צוקר)

 

מלבד גלי צה"ל וחדשות ערוץ 2, עוזרד היה מעורב גם בהקמת העיתון "חדשות" וערוצי התוכניות של הכבלים - בהם ערוץ 3, ערוץ הספורט וערוץ 8 (בו הוא גאה במיוחד, אף כי הוא אומר שמעולם לא היה לו סיכוי ממשי להצליח). בהמשך, במסגרת החברה יסמין TV, הקים גם את ערוצי הסרטים של HOT. כמפיק, בין היתר הוא חתום על יצירות מקוריות כמו "מבצע סבתא", "ביקור התזמורת", "פלפלים צהובים" ואחרות. מתחרויות ריאליטי בחר להימנע, מסיבות עקרוניות - ולטענתו מבחינה כלכלית מדובר בהחלטה "איומה". כך או כך, הודות לחוש העסקי החד שלו, הצליח לצבור הון נאה בכמה עסקאות, שלדבריו אפשרו לו להוריד הילוך בשנים האחרונות - ולשבת לכתוב.

 

מלחמת ההתשה (צילום: דדי צוקר)
מלחמת ההתשה(צילום: דדי צוקר)

 

אומנם בהשכלתו למד בכלל תיאטרון, ובסוף מצא עצמו עוסק במדיה אחרת - רדיו, קולנוע, טלוויזיה ועכשיו ספרות - אך התקשורת עדיין מבנה את עולם הדימויים שלו. כשהוא רוצה להסביר את הכוח הגדול שיש לניסוח מדויק הוא מזכיר את צ'כוב, אך אז מביא כדוגמה משפט מסוגנן שנחקק בזיכרונו מפי אילנה דיין, בשידור הרדיו בעקבות אסון הבונים; ואת ההשראה למשפט הפתיחה של ספרו "גשר הדודות" - "מהפכות אינן נותנות הודעה מוקדמת על בואן", קיבל כשצותת לשיחה של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי עם אשתו מעל קרמשניט, בזמן שהוא עצמו ישב בבית קפה עם יאיר לפיד, במסגרת עבודתם המשותפת על תוכנית האירוח שלו. 

 

אחד הפרוייקטים המפתיעים של עוזרד בשנים האחרונות לא פונה בכלל לבני אדם, אלא להולכים על ארבע. הוא הבעלים של החברה המפעילה את ערוץ הכלבים DOGTV, המשודר ברחבי העולם. עוזרד מסביר כי שידורי הערוץ מבוססים על עשרות מחקרים של אוניברסיטאות מובילות בעולם, בתחום התנהגות בעלי החיים, ובשיחה איתו נדמה כי הוא יודע כל מה שיש לדעת על האופן שבו כלבים רואים ושומעים (אם חשבתם שהם רואים בשחור לבן, טעיתם). לו עצמו, אגב, יש שני כלבים, אבל הם אינם נמנים עם צופיהם האדוקים של הערוץ. "הם זקנים כבר", הוא אומר בחיוך.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דדי צוקר
חיילים במלחמת ההתשה
צילום: דדי צוקר
לאתר ההטבות
מומלצים