מלוי אשכול ועד סמוטריץ': גלגולו של רעיון הטרנספר

גורם מדיני בכיר אמר השבוע כי ישראל מוכנה לפתוח את המעברים בעזה, ואף מוכנה לאפשר לעזתים להמריא משטחה, אם יהיו מדינות שיקלטו אותם. אין זו הפעם הראשונה שישראל מנסה לעודד הגירה פלסטינית משטח הרצועה. היו שכינו זאת "טרנספר". 

הספקנות שבה התקבלו הדברים השבוע נשענת בין היתר על חוסר ההצלחה מהעבר, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים.

מעט אחרי כיבוש הרצועה ב-1967, רצתה ישראל לעודד את הפלסטינים לעזוב לירדן או למדינות מעבר לים. לשם כך אף מונו צוותים שונים, ותקציב ייעודי הוקצה למען המשימה. ההגירה הפלסטינית העיקרית מהרצועה הייתה לכיוון ירדן, ומספרה הסופי לא ברור - אך עמד ככל הנראה על עשרות אלפים. בהמשך סגרה ירדן את גבולה, ובמקביל גופים שונים בתוך הרצועה ביקשו לוודא כי הם מתבססים בה ולא מאפשרים לאנשים לעזוב. 

רעיון הטרנספר או עידוד ההגירה של פליטים היה קיים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל הצעירה, עוד לפני כיבוש עזה והגדה המערבית. "היו תוכניות להעביר פליטים לכמה מקומות בעולם", אומר עורך הדין ד"ר אריק אריאל, מרצה למודיעין ומדיניות ולמשפט ופוליטיקה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. לדבריו, כבר בימים שלאחר מלחמת העצמאות היו ניסיונות בפועל לבצע טרנספר. "היו ניסיונות שישראל שמרה עליהם בסוד. באמצע שנות ה-50 דובר על רכישת אדמות בארגנטינה במבצע שנקרא תוכנית יוחנן". 

המבצע אומנם לא יצא אל הפועל, אך רצון הממשלה בימי קום המדינה היה שהערבים לא יהיו יותר מ-15% מהאוכלוסייה בישראל. לדברי ד"ר אריאל, הניסיונות היו חשאיים שכן מדינות ערב ראו בסוגיית הפליטים קלף מיקוח, ולכן כל ניסיון להעברתם למדינות אחרות נתקל בהתנגדות חריפה. "היו הרבה רעיונות, הרבה ניסיונות, אבל שום דבר תכלס לא יצא לפועל", סיכם ד"ר אריאל. 

רצועת עזה, לפי החלטת החלוקה של האו"ם, אמורה הייתה להיות חלק מהמדינה הערבית. עד למלחמת ששת הימים שטח הרצועה היה תחת משטר צבאי מצרי (למעט מספר חודשים שבהם הייתה בשליטת ישראל, שכבשה את האזור במבצע קדש אך השיבה אותו בהמשך לידיים מצריות). אחרי המלחמה ב-1967, לפי הערכות מקובלות, היו בשטח הרצועה 400-350 אלף פלסטינים. לשם השוואה, כיום חיים בשטח הצפוף של הרצועה לפי ההערכות כשני מיליון בני אדם. 

לפי מאמר שפרסם ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, כבר באוגוסט 1967 ביקשה ממשלתו של לוי אשכול לבדוק מספר כיווני פעולה לאחר כיבוש השטחים. ועדה שעסקה בנושא אף קבעה כי יש לעודד הגירה של פליטים פלסטינים, בעיקר מרצועת עזה. כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים החלו להתגבש רעיונות ותהליכים להגירה בפועל. ארגוני הגירה בינלאומיים הציעו את עזרתם להעברת כמה מאות משפחות למדינות באמריקה הלטינית. במקביל הורה ראש הממשלה אשכול לממשל הצבאי הישראלי החדש בעזה לעודד באופן דיסקרטי הגירה של פליטים לירדן ומשם לשאר מדינות ערב. 

אחת הפעולות היותר ממשיות שקידם ראש הממשלה אשכול קשורה לניסיון ליצירת מערך של הגירה מאורגנת לחו"ל. "בעוד הממשל הצבאי מעודד עזתים לצאת לירדן, ניהל צוות בראשות י' טולידאנו, שכלל 'ערביסטים' ותיקים כמו אביגדור יוסיפון, גדעון רסקי וקצין המשטרה שלמה בן-אלקנה, 'פיילוט' לתוכנית שנועדה לבחון אפשרויות של הגירה מאורגנת אל מעבר לים", כתב פרופ' גלבר במאמרו שפורסם בכתב העת "האומה". "הצוות הקים 'משרדי נסיעות' והעסיק סוכנים ערבים שחילקו דרכונים זרים לכאלף איש, ומתוכם עזבו כבר את הרצועה ארבע מאות". 

עדה סרני, אשתו של הפעיל הציוני, הסופר והצנחן אנצו סרני, הייתה פעילה בולטת בתנועת העלייה וממקימות קיבוץ גבעת ברנר. בשנת 1995, שנתיים לפני שהלכה לעולמה בשיבה טובה, היא אף קיבלה את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בתחילת 1968 מינה ראש הממשלה אשכול את סרני כראש מבצע ההגירה. 

המחשבה מאחורי מינויה של סרני קשורה ביחסים שהיו לה באיטליה, ארץ מוצאה, ובניסיון הרב שלה בפעילות ההעפלה לארץ ישראל. במאמרו של פרופ' גלבר הוא מביא תיעוד מפגישות עדכון שקיימו אשכול וסרני, על בסיס שבועי, בנוגע להתקדמות תהליך ההגירה מרצועת עזה. מהפרוטוקולים עולה כי אשכול כעס על כך שחלק מהמהגרים קיבלו תמורה של חמש לירות בעבור יציאתם מעזה. סרני מצידה סברה כי יש להגדיל את סכומי התשלום ליוצאים לכמה מאות לירות, ובכך להביא להרחבה משמעותית של מספר העוזבים את הרצועה. 

בפגישה נוספת בין השניים שהביא גלבר במאמרו שאל אשכול את סרני: "כמה ערבים שילחת כבר?". סרני עבדה בתחילה רק עם עוזר בודד. בהמשך, צוותה הורחב ללא פחות מ-25 עובדים, ותקציב הפרויקט גדל במידנ ניכרת לטובת הסעת מהגרים לירדן (בטרם זו סגרה את שעריה בטענה שישראל מנסה לדלל את מספר הפליטים), כמו גם לשילוח פלסטינים לבדיקת אפשרות קליטה בארה"ב, באמריקה הלטינית ובאוסטרליה. 

בסופו של דבר, רק אלפים בודדים עזבו את עזה בדרכם למדינות העולם, בעיקר לאמריקה הלטינית. במקביל, עשרות אלפי פלסטינים מהרצועה עזבו באותה תקופת זמן לכיוון ירדן, כך לפי הערכות. "יציאתם של כמה עשרות אלפי פליטים מרצועת עזה בשנה שאחרי המלחמה התאזנה תוך זמן קצר יחסית על-ידי הריבוי הטבעי העצום ברצועה", כתב פרופ' גלבר במאמרו, "אך אפשר לתהות אם השקעת כספים מרובים יותר הייתה מגדילה את מספר היוצאים בצורה משמעותית ותוך זמן קצר, כפי שטענה עדה סרני. 

"יחסו של אשכול לפרויקט היה אמביוולנטי, ובעיקר קטן-אמונה. מצד אחד הוא רצה להיפטר מכמה שיותר פליטים. מן הצד האחר הוא חשש להשקיע בעידוד יציאתם, ועד שגיבש את עמדתו הוא איחר את הרכבת: מדינות ערב, ובעיקר ירדן, עמדו על משמעותה של היציאה ובלמו אותה בגשרים, והתבססותם של הפתח והחזית העממית ברצועה הביאה לגל טרור נגד משתפי הפעולה בתוך הרצועה ופגעה קשות ביציאה ממנה". 

אלוף במיל' שלמה גזית היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים הראשון, ועסק רבות בנושא בתקופה ההיא. הוא אף נכח בחלק מפגישות התיאום בין לוי אשכול לעדה סרני. "היה ניסיון עם גברת עדה סרני ז"ל לארגן את זה", נזכר גזית בשיחה עם ynet. "אנחנו לא האמנו לזה לרגע, ואכן לא יצא מזה כלום. המנדט היה לנסות למצוא פתרונות להוציא אנשים מעזה עם מימון, בעיקר לדרום אמריקה, ואני חושב שגם כמה בודדים היא הצליחה להוציא". 

גזית מספר כי הוא לא ראה במאמצים דבר שלילי, אך גם לא תלה בהם תקוות. "אמרנו 'טוב, תנסי. להגיד לך שאם תצליחי אני מתנגד, לא'", הוא משחזר את רוח הדברים, "אבל תלינו בזה אפס תקווה. היה גם דבר נוסף - כדי להשיג את זה (ההגירה מחוץ לעזה), הרעיון היה שאם יורע המצב הכלכלי של האוכלוסייה יהיו מועמדים שירצו לעזוב. אנחנו אמרנו שאם יורע המצב הכלכלי של האוכלוסייה, זה יביא לטרור". 

גזית בן ה-93, שהיה בעברו שליחו של ראש הממשלה למגעים עם הרשות הפלסטינית, ביקש להתייחס גם לדבריו של הגורם המדיני הבכיר בנוגע לפתיחת המעברים לתושבי עזה שיבקשו לעזוב למדינות שיסכימו לקלוט אותם. "זה טמטום שרואים בזה פתרון פוליטי", אמר גזית. "פתרון פוליטי זה אם יצליחו להוציא מיליון איש. פה יוציאו 5,000 במאמץ נוראי וקשה - ולא ייצא מזה כלום". 

הניסיון הישראלי להגירה מרצון ירד מן הפרק כמעט באותה המהירות שבה עלה. כבר למעלה מ-50 שנה שהשיח על טרנספר נחשב לרוב מחוץ לקונצנזוס. בהקשר זה, רחבעם זאבי (גנדי) היה מהדמויות הבולטות ביותר לאורך השנים בציבוריות הישראלית שפעל נגד הלך הרוח וביקש לקדם "טרנספר בהסכמה". זאבי היה מי שייסד את מפלגת מולדת, שגלגולה העכשווי הוא מפלגת תקומה שמרכיבה חלק מהאיחוד הלאומי (בראשו עומד השר בצלאל סמוטריץ'), ובמשך השנים דבק בגישה של טרנספר מרצון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

באוגוסט 1987 פרסם זאבי מאמר ב"ידיעות אחרונות" ובו סיפר על ימים שבהם קודמה הגירה הפוכה - משטח ישראל לתוך רצועת עזה. השנה הייתה 1950, וזאבי שימש קצין המודיעין של פיקוד דרום תחת פיקודו של משה דיין. ביוזמתו של דיין פינתה ממשלת בן גוריון את 2,700 התושבים הערבים מהיישוב מגדל-גד, שהוקם על חורבות הכפר מג'דל (באזור אשקלון של היום), והעבירה אותם אל הרצועה. 

"סמיכותה של מגדל-גד לגבול הרצועה הדאיגה את משה דיין, והוא היה נחוש בדעתו כי אין להשאיר במקום זה תושבים ערבים", כתב זאבי. "הפעולה הזאת הייתה עבורי שיעור מאלף ביוזמה של מפקד בשטח, שהביאה לטרנספר מרצון, בהסכמת הצדדים, באישור מדיני של ראש הממשלה בן גוריון, בידיעת הממשלה, באישור מבצעי של המטכ"ל, ואפילו בכיסוי של התקשורת". 

בישראל 2019, חריגים בשיח שמדברים על הגירה מרצון הם חלק מחברי האיחוד הלאומי-תקומה, אחת המפלגות שמרכיבות את רשימת "ימינה" לכנסת ה-22, ומפלגת זהות של משה פייגלין. 

יו"ר האיחוד הלאומי-תקומה, בצלאל סמוטריץ', פרסם לפני כשנתיים את תוכנית ההכרעה שלו בנוגע לפתרון הסכסוך, ובה קבע כי יש לעודד הגירה מרצון. כניסתו לתפקיד שר בממשלת ישראל לפני כחודשיים לא גרמה לו לנטוש את הגישה הזו, והוא עדיין דבק בה. 

באשר למפלגת זהות, נראה שהחשיבה שם דומה: "המדינה תאפשר לתושבים המעוניינים בכך למכור את רכושם, ותסייע להם להגר למקומות שבהם יחפצו ולהיקלט שם", נכתב במצע זהות תחת הכותרת "עזרה בהגירה".