שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בישראל אין תעשיית גיימינג, יש רק הימורים"
    משחק ה-VR שלהם זכה להערכה עולמית ולתחייה מחודשת, אבל כדי לפתח חוויית מציאות מדומה בישראל צריך לדעת לעבור דרך קירות. ביקרנו בסטודיו של "וואן חמסה" לשיחה על התעשייה הישראלית ("אנשים בגיל 30 נרקבים") ועל ערך מוסף תרבותי, ואפילו קיבלנו הצצה ראשונה לפרויקט המסקרן הבא

    עם דירוגים מרשימים בכל חנויות משחקי ה-VR, מאות ביקורות נלהבות ודיוני רדיט סוערים, סקירות שכינו אותו "יהלום אינדי" והרבה כבוד בתעשייה, Racket: Nx הוא אחד המשחקים היותר מעניינים בתחום המציאות המדומה, והוא פותח בישראל. במשך קצת יותר משלוש שנים, ראקט עבר תהליך אבולוציוני שלם עד להשקה המלאה שלו לפני שנה, והיה נראה שהפרויקט הזה, שהתחיל כפרויקט צדדי בסטודיו "וואן חמסה" בתל-אביב, כבר עשה את שלו. אדי ההתלהבות התפזרו והמכירות דעכו. אבל לפני חודשיים, הגיע המשחק גם לאוקולוס קווסט - מוצר המציאות המדומה מבית פייסבוק שאינו מחובר בכבלים ועומד בפני עצמו, והביא איתו רנסנס של ממש עבור ראקט.

     

    בסטודיו של וואן חמסה (צילום: וואן חמסה)
    יהלום אינדי. בסטודיו של וואן חמסה(צילום: וואן חמסה)

     

    "לפני שנה ומשהו מתקשרת אלי דברה מאוקולוס, ככה משום מקום", מספר אסף רונן, אחד מחמשת השותפים בסטודיו, "והיא אומרת שהיא רוצה לשלוח לנו משהו. הדבר הראשון שאמרתי היה: 'את לא מדברת על אוקולוס גו, נכון?', והיא אמרה שלא, שזה משהו אחר. עניתי לה 'מצויין, אז אני צריך שניים לפחות'. הם מאוד אוהבים את ראקט, ובשבילנו לקבל את הצעצועים ראשונים זה וואו. אז אוקולוס נהיו חברים, וזו פעם ראשונה שאנחנו ממש עובדים בשיתוף פעולה עם חנות. הם באו לקראתנו, במשך שבועיים כל מי שנכנס לחנות של הקווסט ראה את המשחק ראשון מול העיניים. רק אתמול הייתה לנו שיחה איתם ואנחנו אשכרה הולכים להיות המשחק הראשון שיממש את הפיצ'רים החדשים שלהם".

     

    השוק הרבה יותר חכם

    היחס מצד אוקולוס הוא לא מקרי: ראקט, שהמפתחים שלו ראו בו בעיקר ניסוי כלים טכנולוגי, מנצל את הפוטנציאל האדיר של הקווסט לחוויית משחק חופשית: השחקנים נמצאים בתוך מעין כיפת מתכת חללית, ולחבוט כדורים אל עבר האריחים שמסביב. ראקט עובד על ניואנסים של כישורי חבטה, אבל מספק גם תחושה אימרסיבית בזכות ויזואליה ארקיידית וסאונד מוקפד. הוא מתקיים ב-360 מעלות, מבוסס יכולת ומחייב תנועה, בלי להסתבך עם חוטים ובלי להירקב על הספה. "הרבה פעמים לאורך הדרך חשבנו 'איך השוק לא מבין כמה המשחק הזה טוב?', אבל אז יצא הקווסט, והשוק עף על זה. אז אתה אומר 'אוקיי, כנראה שהשוק הרבה יותר חכם ממני'. אנשים פשוט חיכו שזה יהיה יותר נוח, בלי חוטים", אומר רונן.

     

    "אי אפשר להסביר אותו". טריילר ל-Racket: Nx

    "אי אפשר להסביר אותו". טריילר ל-Racket: Nx

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    דייב לוי, גם הוא שותף בסטודיו, מודה שראקט הוא משחק קשה לעיכול. "כשאתה יוצר משחק שלאנשים אין יכולת להשוות אותו לחוויה מוכרת, והוא מבוסס על דברים שאי-אפשר להסביר בווידיאו או בטקסט, זה הרבה יותר קשה. יש לך נניח 700 משחקים לבחור מהם, אם את רואה משהו ולא מבינה אותו את פשוט עוברת הלאה. באופן אירוני, אלה דווקא המשחקים שהכי מיועדים ל-VR שקשה לאנשים להבין, כי אין להם למה להשוות. זו בעיה שתיפתר ככל שהשוק יתגבש, ודברים יתחילו להיבנות אחד על גבי השני".

     

    בסטודיו של וואן חמסה (צילום: וואן חמסה)
    מימין: דייב לוי, עופר רייכמן, אסף רונן, מתן הלברשטט וניב פישר(צילום: וואן חמסה)

     

    "וואן חמסה" התחילו את הדרך כשלושה שותפים שווים, אבל במובן מסוים הכתיבו את הגורל כשבחרו לעצמם את השם הלא שגרתי, והיום הם חמישה. "כולם חברים בצורה כזו או אחרת", אומר רונן, "פתחנו את הסטודיו לפני שלוש וחצי שנים ומאז אנחנו פה רוב שעות היממה". החלל הפיזי הוא מקור גאווה לא מבוטל: שטיחים מקיר לקיר, שילוב נעים בין חלל פתוח לבין חלל משרדי סגור, וחמסה אחת ענקית ממתכת.

     

    בגיל 30 הנשמה ננעלת בארון

    "הסיפור של החמסה התחיל מהחמסות האלה שעושות אצבע משולשת", מספר לוי, "נשבר לי מהתנהלות מטומטמת ורציתי לראות שאני לא סתם מתלונן על אנשים אחרים כל החיים, שאם אנחנו עושים את זה בעצמנו זה יעבוד אחרת. כולנו הגענו ממקומות מבוססים ומכובדים, ממש לא מחברות גרועות. אנשים מוכשרים, תקציבים גדולים, ועדיין ההתנהלות מזעזעת. והתוכן. חבר'ה, אתם עובדים על משחק שהולכים לשחק בו 30 מיליון איש, זה מה שאתם רוצים להכניס להם למוח? את האתוס המפגר הזה? אז כן, זה על הזין. רצינו להראות שאפשר לעשות את זה אחרת".

     

    נו, ואפשר?

    "נראה לך שיש פה איזשהו סוג של ביטחון כלכלי?", הם צוחקים. "אנחנו במצב של סיכון מוחלט כל הזמן", אומר רונן, "כולנו בני 35-40, שלושה מאיתנו בעלי משפחות. אבל אי-אפשר כל הזמן לצעוק שהכל לא בסדר ושצריך לעשות דברים עם ערך, ומצד שני להמשיך לקדש את הכסף. אני אולי עם הכי פחות ביטחון כלכלי שהיה לי בחיים, אבל אני הכי מבסוט שהייתי אי-פעם. באתי מחברה בתחום של אבטחת מידע והיו לי הכנסות נאות, אבל לא הייתי ישן בלילה. אתה נהיה כמו קליפה ריקה. מתעורר באמצע הלילה ושואל את עצמך 'זהו? זה מה שאני הולך לעשות עד גיל 60? ומה אז?'. אני אסיר תודה על זה ששתי הבנות שלי מכירות את אבא שלהן ככה. מה אבא עושה? הוא בסטודיו בונה משחקים. בשבילי זה ניצחון אדיר".

     

    בסטודיו של וואן חמסה (צילום: וואן חמסה)
    אבא בסטודיו, בונה משחקים(צילום: וואן חמסה)

     

    חלק גדול מהזעם הזה מופנה גם כלפי התעשייה הישראלית. "אין בישראל תעשיית גיימינג", אומר לוי, "יש פה בעיקר ניצול. עושים פה בעיקר מכונות הימורים. אני מכיר כל כך הרבה אנשים מוכשרים, שהנשמה שלהם בגיל 30 כבר ננעלה בארון, כי הם היו צריכים להגן עליה מפני העבודה היום-יומית שלהם, שזה לעשות UI למכונות הימורים, שכל המטרה שלו זה לעשוק אנשים. אם אתה עושה ארט אין פה יותר מדי עבודה, אז הדבר היחיד שאפשר להתפרנס ממנו בצורה מכובדת זו תעשיית ההימורים הזאת, רק צריך לוותר על כל מה שהוא נכון מוסרית. אנשים נרקבים. הם פשוט הופכים מיצורים שמחים לאנשים כבויים. זה מעציב לא רק בגלל הסיפורים האישיים, אלא בגלל שבאמת יש פה כישרון גדול שהולך לאיבוד".

     

    "יצרנו פה סביבה טכנולוגית ויזמית משגשגת בישראל", אומר רונן, "טכנולוגיה זה אחלה, אבל מה עושים איתה? כל מדינה רצינית בעולם יודעת שטביעת הרגל התרבותית שלך זה מה שקובע. פה המדינה בהתעלמות מוחלטת, ואז מתפלאים שהתעשייה היא כזו של מכונות הימורים. אם את הולכת ושומעת סטודיואים אחרים לגיימינג בעולם, אף אחד לא מדבר על זה כגיימינג בכלל, זה גמבלינג מוחלט. בישראל, לא רק עושים את זה ומתגאים בזה, אלא גם מעזים לקרוא לזה גיימינג. תסתכלי על מדינות במזרח אירופה, יש שם התעוררות ויצאו משם כמה משחקים מדהימים, וסטודיואים שמובילים את התעשייה העולמית. מקומות עם הרבה פחות כסף מישראל, ובטח שעם הרבה פחות תשתית טכנולוגית, אבל הממשלות מבינות שיש פה פוטנציאל אז הן שמות את כל הידיים על השולחן ויודעות לתת כסף גם עבור תוכן. בישראל כשמדברים עם משקיעים על תוכן הם פשוט לא מבינים מה רוצים מהם".

     

    אוקולוס קווסט (צילום: יח
    רנסנס של ממש. אוקולוס קווסט(צילום: יח"צ)

     

    אבל יש גם יתרונות לזהות הישראלית. "הקטע הזה של אם אני לא עושה בעצמי זה לא יהיה, זה לגמרי קשור לספיריט הישראלי", אומר לוי, ורונן מוסיף: "בישראל אפשר להגיע למצב של אמון מוחלט ושיתוף פעולה עם גוף אחר בזמנים שבארה"ב או אירופה אפשר רק לחלום עליהם. אחד הפרויקטים שלנו נכנס לעבודה תוך שבוע מהפגישה הראשונה. מה זה שבוע? אצל האמריקאים רק אחרי חודשיים שלושה מתחילים לחמם מנועים. לא היינו מחזיקים מעמד ככה בחיים".

     

    בפרויקט החדש ואפוף הסודיות שלהם, "וואן חמסה" הולכים הרבה יותר רחוק עם פילוסופיית התוכן. ההדגמה הקצרה והראשונית שקיבלתי התגלתה כמבטיחה למדי, כשהדגש הפעם הוא לעורר לא רק את החושים ואת השרירים, אלא בעיקר את תאי המוח. "ראקט זה משחק ספורט ארקייד, שהחוקים שלו בסיסיים", אומר לוי. "אז אוקיי, עשינו כבר כאלה ולמדנו להשתמש בטכנולוגיה, ועכשיו מה שמעניין אותנו זה רעיונות הרבה יותר מורכבים. זה מושך אותנו גם כי אנחנו מרגישים שזה משהו שכרגע מאוד חסר ב-VR. ערך תרבותי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: וואן חמסה
    חמישה שותפים שווים. וואן חמסה
    צילום: וואן חמסה
    מומלצים