שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הצעירים צריכים לצאת למרד למען העתיד שלהם
    איך זה יכול להיות שבעוד שההתחממות הגלובלית, שינויי האקלים והידלדלות המגוון הביולוגי ישפיעו יותר מכל דבר אחר על עתיד הדורות הבאים, מערכת החינוך בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא?

    איך זה יכול להיות שאנחנו כמעט שלא מדברים על משבר האקלים, לא בשיחות סלון, לא בשיח הציבורי-תקשורתי ולא לקראת הבחירות? איך זה יכול להיות שעם כל הידע שנצבר בנוגע להתחממות הגלובלית והשלכותיה, עם המודעות הגוברת בעולם, עם הפעילות בשטח, מהמסע מעורר ההשתאות של גרטה טונברג, הנערה השבדית שנותנת השראה ותקווה בכל העולם, ועד הפעילות של תנועת "המרד בהכחדה", שיוצאת לרחובות ומבקשת מהמנהיגים לומר לציבור את האמת בנוגע למשבר האקלים - אצלנו עולם כמנהגו נוהג?

     

     

    איך זה יכול להיות שבעוד שבעולם כולו קוראים להפחית את השימוש בדלקים מאובנים, אצלנו עדיין מחלקים זיכיונות לחיפושי גז ונפט, ומבססים את משק החשמל והתחבורה בעשורים הקרובים על גז טבעי? איך זה יכול להיות שבאנגליה, צרפת, קנדה ומדינות נוספות הכריזו על מצב חירום אקלימי, ועל שורת צעדים להפחתת פליטות גזי חממה והאטת קצב ההתחממות הגלובלית, ואצלנו לא מצליחים לעמוד ביעדים, הנפסדים, של הפחתת פליטות וייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת (10% עד שנת 2020 ו-17% עד שנת 2030).

     

    איך זה יכול להיות שבעוד שההתחממות הגלובלית, שינויי האקלים והידלדלות המגוון הביולוגי ישפיעו יותר מכל דבר אחר על עתיד הדורות הבאים, על חיי היום יום של הילדים ובני הנוער בשנים הבאות, על המזון שיאכלו והאנרגיה שיצרכו, על האופן שבו יראה הבית והמרחב הציבורי שלהם, מערכת החינוך בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא? איך זה יכול להיות?

     

    ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים נהיו בשנים האחרונות יותר ויותר מוחשיים. גלי חום ש"שוטפים" את העולם כולו, המסה של קרחונים בקטבים ועוד ועוד. ובכל זאת, רובנו, לא שואלים, לא מבקשים להבין ולרדת לפרטי הפרטים, ובעיקר ממשיכים בשלנו.

     

    הרוב הדומם צריך להתעורר

    אפשר לומר שיש לנו דאגות קרובות יותר ומוחשיות יותר, מעזה דרך סוריה ואיראן ועד סוגיות של דת ומדינה, אבל למי אין? אפשר לומר שאנחנו רק מדינה קטנה, והתרומה שלנו לשינויים הגלובליים מזערית, למרות שהפליטות לנפש בישראל גבוהות מהפליטות במדינות מפותחות רבות. אפשר לומר שהנושא מורכב, ושלא ברור כיצד פעולה פשוטה ויומיומית שלנו משפיעה על העולם כולו. ואפשר להיאחז במשנתו של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, שפשוט מכחיש את משבר האקלים. אבל גם אם אנחנו לא מכחישים את ההתחממות הגלובלית, אין ספק שאנחנו מתכחשים לה.

     

    הפגנה נגד ההתחממות הגלובלית כסכנה עולמית (צילום: AP)
    הפגנה נגד ההתחממות הגלובלית באירופה. ארכיון(צילום: AP)

     

    מי שבולט יותר מכל במאבק להאט את השפעות ההתחממות הגלובלית, את שינויי האקלים ואת הכחדת המינים, מאבק שרק ילך ויגבר בשנים הקרובות, הוא הרוב הדומם, את ואתה, אנחנו, שצופים מהצד, שעומדים מנגד.

     

    אפקט הצופה מהצד מתייחס לתופעה שבה היחיד מסיר מעצמו את נטל האחריות כשהוא רואה שיש משהו "שגדול ממנו" ושאחרים עוסקים בו. העומד מנגד, לעומת זאת, יודע שקורה משהו רע, ובכל זאת מוצא את כל התירוצים והצידוקים מדוע להמשיך בשלו ולא להתמודד עם המציאות.

     

    אולם בעיקרו של דבר, אנחנו לא רק עומדים מנגד ופאסיביים, אנחנו, למעשה, משתפי פעולה כמעט בכל רגע ורגע ומאוד אקטיביים. אנחנו אלה שצורכים מעל ומעבר וזורקים עוד ועוד פסולת, אנחנו אלה שמתמכרים לרכב פרטי, אנחנו אלה שחיים בלי לחשוב על מחר. נכון, יש מקבלי החלטות ונבחרי ציבור שבידם להוביל שינוי, אבל כמו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, כנראה שמה שלא מעניין אותנו לא מעניין אותם, וחוזר חלילה.

     

    המציאות טופחת על פנינו, ומעלה יותר מתמיד את הצורך בסדר יום חדש. מדובר על מאבק איתנים בין עבר לעתיד, בין מונופולים, טייקונים וחברות שרואות רק את שורת הרווח הכלכלי, לבין צעירים שדורשים עולם אחר.

     

    ומה עם מערכת החינוך?

    שנת הלימודים החדשה עומדת בפתח, ואם משרד החינוך רוצה באמת ובתמים להכין את הדור הצעיר לחיים, לנטוע בו ערכים ולהניע אותו לחשוב ולשנות, עליו לקבוע את נושא משבר האקלים כנושא המרכזי לשנת הלימודים תש"פ.

     

    פרופ' עדי וולפסון (צילום: דורית תבור)
    פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

     

    מערכת החינוך מחויבת לחשוף בפני התלמידים את גודל המשבר וגודל השעה, גם אם האמת הזו אינה נוחה, ולעתים אפילו מפחידה. היא מחויבת לתת להם לבחור, איך יראה העתיד שלהם. היא מחויבת לקרוא להם לא לצפות מהצד, לא לעמוד מנגד, לא לשתף פעולה, אלא לפעול ולשנות. המבחן האמיתי של כולנו, אך בעיקר של בני הנוער, יהיה במעבר מהלכה למעשה, ובשינוי האמיתי שיוביל כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו.

     

    לא מן הנמנע שהדור הצעיר יצטרך למרוד, במורים, בהורים, במנהיגים, באלה שלא רק שאחראים למצב הקיים ולעתיד לבוא אלה גם חיים בקונספציה מיושנת ושגויה. הלוואי. כי אם הדור הצעיר לא ייקח את המושכות לידיים ולא יצא מאזור הנוחות שלו, מהחדר הממוזג, מהקניות דרך המחשב, מלקדש את האני, כאן ועכשיו, מי יושיענו מידנו?

     

    פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים