שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בטלה היא הדרך לטינופת ולהתנוונות מוסרית": קטע מתוך הספר "פרח קטן"
    אדם מאבד את עבודתו, וזוגתו נעשית המפרנסת היחידה. הוא מתמסר לשגרת חיים חדשה של בישול, ניקיון ופנאי, עד שאירוע פתאומי טורף את הקלפים, ומכניס את חייו לסחרור של אלימות וטירוף. קראו את הפתיחה של "פרח קטן", מאת הסופר הארגנטינאי יוסי אביליו

    הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר. כמו בכל יום מאז עברנו לעיירה, בבוקר של יום שני ההוא עליתי על האופניים והתחלתי לדווש. ביציאה מהמנהרה, כשהאוויר הדחוס של הגשר נשב על פני, נכנס לראשי הרעיון שאנטוניה תישאר גמדה לתמיד. הרעיון הזה עורר בי חרדה והתרגשות מוזרה בו זמנית. על זה חשבתי במעלה המדרון, בדיוק ברגע שבו הפתיע אותי עמוד עבה של עשן שחור שהגיע עד העננים. שלוש מאות מטר משם, בראש המדרון המגיע לאזור התעשייה, כבר לא היה לי ספק, השריפה - יותר נכון, שאריות השריפה - הגיעה ממפעל הזיקוקים.

     

    יוסי אביליו ()
    הסופר יוסי אביליו

     

    המגרש היה מוקף ניידות משטרה, כבאיות ומשאיות של שירותי החירום. מרחוק ראיתי קבוצת עובדים שהצטופפה מאחורי סרטי הסימון של המשטרה. לא היה לי אומץ להתקרב. הסתובבתי ופניתי אל עץ גדול בראש גבעה. התיישבתי ליד הגזע כדי לעקוב אחר המתרחש. לנחיל הסירנות נוספו כמה ניידות שידור טלוויזיוניות. אחז בי מעין שיתוק, בגוף ובנפש. אין לדעת כמה זמן הייתי ליד העץ ההוא. התגברות הרעב החזירה אותי אל קרקע המציאות. התרחקתי מהסצנה כשבפי תחושה מעורבת, שילוב של דיכאון ושחרור. במטרים הראשונים הלכתי לצד האופניים כדי שהנסיגה שלי לא תעורר חשד. התקשרתי ללָאוּרָה, אמרתי לה שאני מתפנה מוקדם מהמתוכנן והצעתי לה להיפגש מתחת לסככה בטיילת שליד האגם. תכננו לערוך פיקניק כדי לחגוג את יום הולדתה הראשון של אנטוניה.

     

    רוצים לקרוא את "פרח קטן" של יוסי אביליו בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    חציתי את הגשר המתרומם והתיישבתי על גדת התעלה, בדוכן מזון שלקוחותיו היו פועלים ומכונאים; אהבתי ללכת לשם כשהייתי צריך לסדר את המחשבות. הזמנתי את מנת היום: בשר צלוי עם תפוחי אדמה. מראה הר הזבל והעופות הדורסים החגים מעליו גרם לי לבחון מחדש את שנותי האחרונות. פעם אמר עלי מישהו שאני ילד פלא שמסוגל להפוך לזהב כל דבר שהוא נוגע בו. בזבזתי מחצית מחיי במחשבה שבמוקדם או במאוחר כך יהיה. השמים הלכו והתבהרו, נראה שכיוון הרוח השתנה, ותחושת הכובד של הבוקר נמוגה ברוח רעננה. חגיגת יום ההולדת של אנטוניה היתה אינטימית ומרגשת מאוד, והבטחתי לעצמי שנקיים את טקס הפיקניק מדי שנה, עד שתהיה מבוגרת. התיישבנו על המדרגות היורדות אל המפרץ, אכלנו "סנדוויצ'ס דה מיגה", חולשה משפחתית. אנטוניה נראתה נחושה להראות לנו את שמחתה וזמזמה סביבנו כמו דבורה צעירה. העניין העמוק שעוררה באנפות היה ההוכחה הברורה ביותר לכוח החיים המיוחד שלה. לאורה ואני היינו נרגשים. בלילה הסתגרתי במוסך כדי לגמור את בית הבובות שבניתי לה, מתנת יום ההולדת שלה. הייתי בפיגור. לפתע נפתחה הדלת, לאורה נכנסה והביטה בי בפה פעור: לא סיפרתָ לי כלום! אמרתי לה שלא רציתי להדאיג אותה ביום מיוחד כל כך. ראיתי את התמונות בחדשות... איזה אסון! מה אתה מתכנן לעשות? לא יודע, אמרתי לה בכנות, לראות מה קורה. המשכתי לעבוד עד מאוחר בהשפעתו המעוררת של ריח הלכה. התכוונתי לסיים את העבודה וכך עשיתי. כשנכנסתי לחדר כדי לשכב לישון, לאורה כבר נרדמה עם הטלוויזיה דולקת. על המסך היה סרט בשחור־לבן שמתרחש בוונציה.

     

    כיביתי את המכשיר והתחלתי לחפש מידע על השריפה באינטרנט. היא היתה בכל מקום. קראתי כמה ידיעות, השערות לגבי הסיבות לפריצתה, אם בגלל קצר חשמלי או התפוצצות מכל דלק של מלגזה. בתמונות נראה המקום בסוף היום, ההרס היה כמעט מוחלט. היה אפשר לצפות גם בסדרת סרטונים שצילמו שכנים ונהגים ברגע פיצוץ המחסן לפנות בוקר: אלפי זיקוקים בשלל צבעים על רקע שחור. הניצוצות העלו בזיכרון מלחמה רחוקה ומרהיבה. באופן בלתי נמנע הסתננו המראות הללו לחלומותי. למחרת התעוררתי בשעה הרגילה. התקלחתי, התלבשתי, הדלקתי את הרדיו, אכלתי ארוחת בוקר, ורגע לפני שעליתי על האופניים, עצרה אותי לאורה מסף הדלת: לאן אתה הולך? רציתי לברוח, לכל מקום שהוא. התקשרתי למספרי טלפון שונים בחברה, ניסיתי לאתר את הבעלים בטלפונים הניידים שלהם, אף אחד לא ענה. שקעתי במצב קטטוני. כל התנועות שלי נדמו לא אמיתיות, כאילו השתלט מישהו על גופי ועל מוחי. התהלכתי בבית כמו מומיה, מעורער; לא הייתי מסוגל לשום הכרעה. בלילות, כשלאורה ישנה, עיניתי את עצמי בצפייה בסרטונים של המפעל עף באוויר. צפיתי בהם שוב ושוב, בכפייתיות. היו שם שוֹ טים מכל סוג ואיכות, אחדים מזוויות מוזרות במיוחד.

     

    ביום שישי קיבלתי את המברק המודיע על הפסקת העבודה. לאורה הגיבה באדישות ואמרה שצריך להשלים עם משמעות המצב. היא יכולה לחזור לעבודה שלה; בסופו של דבר, היא מתחילה להרגיש ששנת השבתון שלה ארוכה מדי. בתחילה התנגדתי כמקובל, אבל המחשבה על חיפוש עבודה סתמה לי את הפה. שכר דירה ואוכל חייבים לשלם. תוך שבוע חזרה לאורה להוצאת הספרים ואני נעשיתי עקרת בית בעל כורחי. ההתחלה היתה מטלטלת. שעות היום עשו יד אחת נגדי ונמתחו כדי להדגיש את אפסיותי. החלק הגרוע ביותר היה אותו פרק זמן זדוני של אחר הצהריים, אותו זמן מזדחל שבין ארוחת הצהריים לחזרה הביתה. הייתי נבלע בחור שחור שבתוכו יכולתי - באותה מידה ובעוצמה שווה - לרצות לשנות את העולם כמו גם להיעלם בלא להותיר עקבות. מצב רוחי נעשה הולוגרמה קבועה. לא משנה איזו גישה אימצתי, בסופו של דבר נפלתי למלכודת; שום יוזמה לא עברה את לימבו ההצהרות.

     

    אנטוניה, שעבורה נעשיתי חיוני, דאגה להכניס שגרה לרִיק שלי. בלעדיה הדיכאון היה בולע אותי. לאחר רצף של ימים נטולי ממשות הכרתי במציאות, החלפתי את התסכול במרד שלילי והתמסרתי לעצלות מוחלטת ומכוונת. החלטתי לא לעשות דבר כלל, והזמן הלך והואט. והבטלה, כידוע, היא הדרך הבטוחה לטינופת ולהתנוונות מוסרית.

     

    לאורה, מצדה, כשחלף החידוש שבדבר, שבה לסבול מהעייפות של עולם העבודה והחלה להגיב בחוסר סבלנות כלפי ההזנחה שלי. אחרי הכול היא נאלצה לחזור לעבודה בפתאומיות ובתנאים לא נוחים: שעתיים נסיעה הלוך, שעתיים חזור ותפקיד זוטר יותר: מעורכת תוכן הפכה למגיהה פשוטה.

     

    אתה לא יכול לתת לעצמך לשקוע ככה, גערה בי. תתחיל במשהו קטן, אמרה לי בוקר אחד לפני שיצאה. למה שלא תסדר את הדיסקים? מתישהו נצטרך לעשות את זה, גם אם זה יהיה רק כדי לזרוק אותם לזבל. הרגשתי מושפל. הדפתי את העלבון בסטואיות. הכנתי לעצמי אספרסו כפול והתיישבתי על הרצפה עם ארגז התפוחים שבו נחו הדיסקים שלנו, שכוסו באבק. הקופסאות הריקות, הדיסקים השרוטים שנערמו בפינה לא נוחה של הבית והחזיקו מעמד אף שידעו שהם מין בסכנת הכחדה, היו עדות לעבר מזהיר, שופע סקרנות.

     

    נדרש לי יום שלם להשלים את המשימה, ואם תחילה עשיתי אותה באי־חשק, מתוך גאווה לעומתית ותו לא, הרי שכעת הלכה ההתלהבות והתפשטה מכפות רגלי מעלה, במעין חמימות דקיקה, עד שלא יכולתי להתעלם ממנה עוד. אני לא זוכר בדיוק איזה דיסק היה זה שיצר את הקליק ועורר בי דחף בלתי נשלט להאזין שוב למוזיקה. סביר להניח שזה היה דיסק של להקת "מָנאל". או הרפסודיות של ליסט. ההשפעה היתה מידית, כבמטה קסם. הכול היה שם! באותם דיסקים זנוחים נם הכוח שלי. בזכות המוזיקה עברתי מבטלה לפעולה, מדיכאון לתקווה, לניצול אידיאלי של הזמן. בכל יום בחרתי דיסק, לפעמים באקראי, פעמים אחרות בכוונה, והוא נעשה לתוכנית של תנועותי: אופרה, בלוז, מוזיקה עממית, רוקבילי וכל אותן להקות שליוו אותי בנעורי ונשכחו מלבי כבר מזמן.

     

    יוסי אביליו ()

     

    בזכות המוזיקה, באמצע הבוקר היה הבית מצוחצח, ארוחת הצהריים מוכנה והכביסה תלויה בשמש. בעיני לאורה נראתה ההתנהגות שלי חשודה: זה לא שאתה צריך להוכיח שאתה גיבור על! הבטחתי לה שמניע אותי כוח אמיתי. כשהשלמתי את כל המטלות הקטנות, עברתי לשלב השני, למשימות הגדולות. התמסרתי לריקון המחסן, לתיקון הצנרת, למיון בגדים ישנים שנועדו לתרומה, לעבודה בגינה. התחלתי בגריפת עלי השלכת וכיסוח הדשא, המשכתי בגיזום עץ הלימון, ריססתי חומר הדברה על הגזעים ותכננתי גן ירק. קניתי זרעים של סוגים שונים של חסה, שום, עגבנייה, גזר וסלק. לפני הכול, לפי הכתוב במדריך לגנן שמצאתי בספרייה, מומלץ להכין קומפוסט כדי לדשן את האדמה. וכך ביום חמישי בלילה, בסביבות שמונה, כשלאורה חזרה מהעבודה, הלכתי לבקש מהשכן את חפירה.

     

    כשעמדתי על המדרכה, לאור הירח המרהיב, התחוב בין ענפי הסיגלון, עלו בזיכרוני שורות מתוך שיר שסבתי נהגה לדקלם: "אדמת המגרשים הריקים/ מחכה להיות אם / מחכה לאֵם שתשחרר אותה/ מאשפה ועשבים." השכן עבר להתגורר בבית הזה לפני כמה חודשים בתום סדרת שיפוצים. העבודות הפריעו לחיי השגרה שלנו; השעות המשונות ורעשי הפטיש הכבד והמקדחה העירו אותנו לא פעם משנתנו. ראיתי אז מדי יום כיצד הפועלים מכינים את תערובת המלט בשולי המדרכה. צלצלתי בפעמון פעם, פעמיים, שום דבר. בפעם השלישית הוסטה העינית. שלום, אני השכן מהבית ליד, סליחה על השעה. אמרתי שבאתי לשאול את, אם אפשר. הדלת נפתחה ואור בוהק סנוור את עיני. גבר שזוף מאוד באמצע שנות השלושים שלו, בג'ינס ובחולצה לא מכופתרת, קיבל את פני בחיוך קורן. הוא הושיט את ידו, ואני לחצתי אותה בהחלטיות. הצגנו את עצמנו: גיזֶ'רמוֹ, חוֹסֶה. הלכתי אחריו במסדרון ארוך, בין ארגזי אריחים, גלילי יריעות וצינורות אוורור. האת היה בין שקי חול וסיד לרגלי המדרגות. נעצרנו לבחון אותו בדממה. גיז'רמו הביט בי בעיניים שובבות וחייך: אתה אוהב מוזיקה... זו לא היתה שאלה,אלא קביעה שלא יכולתי שלא להבין כתוכחה. מאז גיליתי מחדש את התקליטים הישנים שלי, האזנתי להם בכל שעה משעות היום ובשיא הווליום, ולרגע לא נעצרתי לחשוב שאני עלול להפריע לשכן. החזרתי לו חיוך עם קמצוץ של אשמה. טעיתי, לא היה ולו שמץ של האשמה בדבריו, רק אסטרטגיה לקשירת ידידות. בוא, אמר ושכח את האת, יש לי משהו שיכול לעניין אותך. ולא היתה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיו.

     

    פרסום הספר ״פרח קטן״ מוקדש לזכרה של סוניה ברשילון שהלכה לעולמה ב-2017. זהו תרגומה האחרון, אשר הושלם על ידי יוסי טל.

     

    *

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "פרח קטן", יוסי אביליו, תרגום: יוסי טל וסוניה ברשילון, הוצאת תשע נשמות, 144 עמ' מודפסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים