מהירות מופרזת
הדבר הבולט ביותר בפתיחת העונה הירושלמית היה יתרון האתלטיות של שחקני בית"ר, הסילוניות שלהם, אבל אסור לשכוח לרגע שהמטרה היא לא לחצות את הקו ראשון עם החזה, אלא שהכדור שיעבור אותו. אורי קופר על התיקו המאופס בטד וההבדל המסתמן בין הרכש שעשתה ב"ש מתוך הליגה לבין זה שהביאה מבחוץ
מערכת הכריזה בטדי התבלבלה פעם אחת. מתישהו, בערך רבע שעה לסיום, נשמע ממנה הצליל "גווווול", דומה לזה שהיה פעם ברדיו, בשירים ושערים. בצפייה טלוויזיונית במשחק יכול להתרחש מצב כזה בו אפליקציה מהירה במיוחד מתריאה על שער לפני שידור שמגיע בדיליי של כמה שניות, אבל במציאות? במגרש? אכן שער לא היה כמובן, אבל אם יש קבוצה שיכולה להגיע להישג על טבעי שכזה, לכבוש במהירות עוד לפני שהעין האנושית שמה לב, זו כנראה בית"ר ירושלים הנוכחית.
זה יכול להיות מלהיב, יפה, מעניין, אבל המטרה היא לא לחצות את הקו ראשון עם החזה, כמו יוסיין בולט בימים גדולים, אלא שהכדור יחצה אותו. תחרות הריצה האיכותית של שחקני בית"ר, בראשות לוי גרסיה, הסתיימה הרבה פעמים בכדרור אחד יותר מדי, או בריצה עם כדור שנשכח מאחור, ולא במסירה מתאימה שמעלה את הסיכוי לסדר ניצחון. שחקני בית"ר ניסו לעבור בריצה שחקן יריב 24 פעמים (ב-13 ניסיונות הצליחו). כמה ניסיונות היו להם לסדר לשחקן אחר מצב במסירה? ארבעה בלבד, כשרק אחת מהמסירות האלה גם הגיעה ליעד.
0:0 בין בית"ר ירושלים והפועל ב"ש
בית"ר, וזה היה הדבר הבולט ביותר במשחק, היא אתלטית יותר מכל אחת אחרת, מהירה יותר מכולם. שתיים-שלוש מסירות והכדור עובר מרחבה לרחבה, לאו דווקא בזכות המוסרים אלא בשל הסילונים שרצים לקבל את הכדור. למשל אותו כדור של עלי מוחמד לפרדי פלומן, שהחל לרוץ שני מטרים אחרי שון גולדברג והגיע לכדור לפניו. או אנטואן קונט, שחוטף כדור ליד איתמר ניצן, טס איתו חצי מגרש והוא אפילו לא המהיר ביותר באותה התקפה.
פרדי פלומן משאיר מאחור את רמזי ספורי(צילום: עוז מועלם)
ועדיין, בית"ר הייתה הקבוצה הדומיננטית יותר מול יריבה ישירה שלה וזה סימן טוב עבורה, פשוט המצבים שכן היו, והיו, נתקלו בהיעדר קילר מסיים. עלי מוחמד שלט במרכז המגרש במשחק הליגה הראשון שלו בטדי; אופיר קריאף, שנאלץ לשחק בלם, עשה עבודה מפתיעה לטובה בתפקיד.
לוי גרסיה. אצן מצטיין, סקורר קצת פחות(צילום: עוז מועלם)
בית"ר הייתה הדומיננטית גם כי היא יותר נבנתה להיות כזו מאשר באר-שבע. שוב - לאו דווקא יותר טובה, את זה לא נשפוט ממשחק אחד ללא שערים, אלא דומיננטית, שולטת. באר-שבע, למרות שהלחץ הבית"רי לא היה מאוד מתואם, לא הניעה כדור בשקט, ובתוספת משחק אנמי משהו של רמזי ספורי גם לא הצליחה לייצר משהו באחוזים גבוהים בהתקפות המסודרות שכן היו לה.
עם כל זאת, ג'ימי מרין הגיע לשתי הזדמנויות טובות, וכשבן שהר נכנס התקבלה מיד הרגשה שיש לקבוצה יותר כלים ליזום. החצי שעה פלוס הטובה של שהר העלתה תהייה מסוימת לגבי הבחירה להתחיל איתו שוב על הספסל. נראה שיש הבדל גדול בין הרכש שבאר-שבע עשתה מתוך הליגה לבין זה שהביאה מחוץ אליה. עדן שמיר שוב היה סולידי וארנסטס שטקוס הוא שדרוג ברור. לעומתם, למרין המוכשר יש עוד דרך לעבור וקאריו עזר לשהר להיראות גדול.
שוב התחיל על הספסל. בן שהר(צילום: עוז מועלם)
זאת לא הייתה הופעת ענק של באר-שבע, כמובן, אבל בין שני משחקים מול פיינורד, אחרי הפסד בשלושה שערים במשחק הראשון, תיקו בטדי זו לא תוצאה רעה להתחיל איתה עונה. כל קבוצה רוצה להתחיל הכי מהר ואז להגביר, אבל כל עוד מתחילים בסדר אפשר גם להעלות הילוך בהמשך. ובעיקר לזכור שלפעמים לרוץ הכי מהר, בלי להסתכל קבוע ימינה ושמאלה, לא מבטיח שתגיע למקום הראשון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
