שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חושבים ש"הנערים" היא סדרה אנטי ישראלית? תחשבו שוב

    הביקורת הציבורית כלפי יוצרי "הנערים" נוגעת לזמן המסך הצנוע שמקבלים חטיפת ורצח הנערים היהודים, אך המלעיזים שוכחים שהרחבה כזו תחייב דיון אמיתי במניעים, במצוקות ובהיסטוריית הסכסוך. לראות בערבים בני אדם במקום מפלצות? זה משהו שאתם עוד לא מוכנים לסבול על המסך. טור

    כבר אחרי שידור הפרק הראשון של "הנערים", היה די ברור מה עומד לקרות: ההשמצות, ההכפשות, ההאשמות והמחאות של חלקים בציבור הישראלי, היו צפויות יותר מהסוף הידוע מראש של סדרת המתח שיצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל. הם לא הראשונים, ובוודאי גם לא האחרונים. בעוד קולנוענים מקומיים מנסים לשכלל את האמנות שלהם, ולהעמיק את השיח בחברה בה הם חיים, התגובות ליצירותיהם נשארות זהות ואחידות: שמאלנים, בוגדים, אוטואנטישמים, מלכלכים על ישראל בחו"ל כדי לקבל תשואות, פרסים ותקציבים ועוד.

     

     

     

    המתלוננים הקולניים לא טורחים לחדש, ובדרך כלל גם לא לצפות בסרטים. לעתים התגובות מוצדקות ומדי פעם מנומקות ומבוססות, אבל לרוב מדובר בהרגל. מעין רפלקס מותנה לסרטים וסדרות שלא מיישרים קו עם דפי המסרים בשלטון. דווקא הקולנוענים הללו שזוכים להצלחה בחו"ל, עושים יחסי ציבור מצוינים לישראל כדמוקרטיה ליברלית מעודדת ביקורת עצמית, אבל בזירה הפנימית הם נתקלים בהשתלחויות ואיומים. מתקבלים במבול של עגבניות רקובות במטע של "תפוחים רקובים". וכך כורתת החברה הישראלית את הענף שהיא יושבת עליו. מילא לכרות את הענף, היא גורסת את השיח.

     

    מתוך
    מתוך "הנערים"(צילום: רן מנדלסון)
    לוי, סידר ואבו-ואיל מכירים את מגרסת הקלישאות הזאת, והם בוודאי היו מודעים מראש למתקפה הצפויה עליהם מצד חלק מהקהל הישראלי ומכתיבי דעה כאלה או אחרים. הסדרה המושקעת פונה בראש ובראשונה לקהל האמריקני, והתקציב שלה אינו מגיע מכספי משלמי המסים שלכם, אלא מרשת הטלוויזיה האמריקנית HBO (ההיא מ"משחקי הכס" ו"ווסטרוורלד", רק נזכיר) וקשת אינטרנשיונל שמגבירה את החשיפה המבטיחה שלה מעבר לים. אבל לא זה מה שימנע את ההסתערות. זה הרי לא עניין שכלתני או הגיוני, אלא תגובה רגשית מהבטן. אפשר להבין את זה, בכל זאת, "הנערים" נוגעת בטראומה לאומית. קיץ 2014 המדמם בתפר שבין חטיפתם ורציחתם של שלושת נערי הישיבה, דרך רצח מוחמד אבו-חדיר כל הדרך לצוק איתן.

     

    התסריטאים-במאים מאחורי "הנערים" עבדו על הפרויקט במשך ארבע שנים במהלכן מן הסתם ניצבו בפניהם המון התלבטויות יצירתיות ומוסריות, והם נדרשו לפרק לא מעט מוקשים בשלב הכתיבה. בצומת הסואנת הזאת, כל פנייה ימינה עלולה להתברר כחתירה שמאלה, וכל סטייה לכיוון השמאל עלולה להסתיים בירידה לשוליים של הימין. הכל מורכב, הכל מסובך. אין פה ישר. ובכל זאת לוי, סידר ואבו-ואיל ניסו והצליחו לנווט את הסדרה בנתיבים העלילתיים הנכונים - כל הדרך למסך של הקהל האמריקני, וגם הישראלי. כל אחד עם נקודת המבט שלו.

     

    יוצרי הסדרה
    יוצרי הסדרה חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל(צילום: יונתן בלום)

    הביקורת המרכזית נגד הסיפור שבחרו היוצרים לספר נוגעת למקום הצנוע שמקבלים החטיפה והרצח של גיל-עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואייל יפרח בידי מחבלי חמאס ביחס לפיגוע הנקמה שביצעו יהודים בנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר. למעשה, חטיפת הנערים והאווירה הציבורית הנפיצה בעקבותיו, נוכחת בפרק הראשון של הסדרה בעיקר כאקספוזיציה לפרשת אבו-חדיר. חוסר האיזון - כך נטען - יוצר מצג שווא מכליל כאילו הפלסטינים הם הקורבן, ביחס ליהודים הרצחניים. תלונה נוספת היא שבעוד משפחת אבו-חדיר מקבלת טיפול מעמיק ורגיש לאורך הסדרה כשהורי מוחמד ואחיו מגולמים על ידי שחקנים, הנוכחות של בני משפחות שער, פרנקל ויפרח מצומצמת ומובאת למסך באמצעות קטעי ארכיון. דרך הסיקור החדשותי הן מוצגות כדמויות ציבוריות שעם ישראל מתכנס סביבן, לא כאמא, אבא, אח ואחות.

     

    יש משהו בטענות הללו, אבל בואו נשחק לרגע בנדמה לי. מה היה קורה לו סיפור חטיפת הנערים היה מקבל נפח גדול, שווה ערך לזה של רצח אבו-חדיר? האם המתנגדים היו מגיבים אחרת?

     

    המוחים נגד הסדרה היו רוצים להעמיק אל תוך סיפורם האישי של גיל-עד, יעקב ואייל, אבל הם שוכחים, או מעדיפים לשכוח שמדובר בעסקת חבילה שמחייבת התייחסות עלילתית נאותה גם לרוצחיהם. בסדרה כפי שהיא היום, מוקדש חלק נכבד למי שחטפו, עינו ושרפו את אבו-חדיר, מתוך נסיון לפענח את המניעים שלהם, ואת המורכבויות השונות בהיסטוריה האישית שלהם. האם הייתם מסוגלים לראות על המסך שלכם העמקה דומה לקורותיהם של מרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה כבני אנוש? האם הייתה לכם עין פקוחה, אוזן קשבת, ולב פתוח כדי לחוות את הצד שלהם בסיפור? כנראה שלא. ואיך אפשר בעצם. מדובר במפלצות, או כך לפחות אנחנו מעדיפים לזכור אותם.

     

    מתוך
    גם הנבלים הכי גדולים הם מורכבים(צילום: רן מנדלסון)

    להתרכז בסיפורם של היהודים הטובים ולהתעלם מזה של הפלסטינים הרעים זה בסיס לסדרה שהייתה יכולה אולי לעבוד בישראל הבטוחה בצדקתה, אך HBO וקשת אינטרנשיונל אינם קבלני תעמולה של מירי רגב. הם פונים לקהל בארצות הברית ובאירופה ושם קצו מזמן בתכנים כאלה. תשכחו מצ'אק נוריס שמכסח טרוריסטים מוסלמים, בעידן הנוכחי כותבים ובמאים מתמסרים למורכבות, עומק ומגוון נקודות מבט. סיפור רב-שכבתי המסופר מכמה זוויות מנותקות מבינאריות של טוב ורע, שחור ולבן, יהודי ופרא אדם. גם הנבלים הכי גדולים הם מורכבים. זה עקרון מנחה למי שחודר לראשו של צ'ארלס מנסון ב"מיינדהאנטר", לנחיריים של פדרו אסקובר ב"נרקוס", ולתחתונים של סרסיי ב"משחקי הכס". להיכנס ללב של קוואסמה ואבו-עישא ב"הנערים" על חיי המשפחה שלהם, המצוקות, האהבות, החלומות, עוולות הכיבוש, האם זה מה שרציתם להשיג? הרשו לי להניח שהמחאה הייתה גדולה וזועמת אף יותר.

     

    גם בכל הנוגע למשפחות שער, פרנקל ויפרח ואלו שתובעים את כבודן, שנפגע לכאורה על פי כמה מהמתלוננים, היוצרים עשו נכון כשהותירו אותן מהדהדות ברקע בפרק הראשון. כל צופה מגיע עם המטען שלו לסדרה והוא חווה אותה בהתאם, וככל שיכולתי להעריך, היחס למשפחות בפרק הראשון עדין, זהיר ומכבד - מרחוק. וכך צריך להיות. אם יש פה נימה ביקורתית כלשהי, היא מופנת לרשויות שמשקרות להורים ומנפחות בועה של תקוות שווא מסוכנת למרות שברור שהבנים אינם בין החיים.

     

    דווקא בגלל הרגישות הגדולה, יוצרי "הנערים" עשו בשכל כשנמנעו מלחטט בתוך הטרגדיה הפרטית והסתפקו בחומרי הארכיון. לכתוב תסריט ודיאלוגים שחודרים למרחבים האינטימיים של המשפחות האבלות ומבוצעים על ידי שחקנים הוא עניין נפיץ במיוחד. כל מילה וכל ניואנס עלולים לגרום לאי הבנה, לפגוע ולהכאיב. בלי כוונה. הרי העלילה לא תהיה אף פעם נאמנה לחלוטין לאמת, ודווקא בגלל הרגישות, כדאי להימנע מלגעת בפצע הפתוח. אם כבר, יש ב"הנערים" גישה פטרונית כלפי הצד הפלסטיני. היחס למשפחת אבו-חדיר הוא חיובי ואנושי, אבל אי אפשר לשחזר נאמנה את מצוקת האב, האם והאח. אבל בניגוד למשפחות הישראליות היוצרים לא שומרים מרחק וחודרים לזכרונות הפרטיים בשעתם הקשה, כמעט כאילו היו אנשי שב"כ בפשיטה על ביתם בשועפט.

     

    מתוך
    משפחת אבו חדיר בסדרה(צילום: רן מנדלסון)

    אז נכון ש"הנערים" מציגה לעולם את החצר האחורית של ישראל שיותר מדי אנשים מתגאים בה בגלוי, אך אולי קצת מתביישים כשצופים בניו יורק, לוס אנג'לס וקנזס סיטי מתוודעים לקיומו של אספסוף עברי כשר ומתלהם שלא היו מודעים לקיומו. אם מישהו עוד מאמין שהיהודים הם עם סגולה, הסדרה עשויה לגרום לו להעלות ספק. אפשר להתעצבן. זה טבעי. אבל שוב נזכיר, כי צריך: מדובר בהפקה אמריקנית של יוצרים מקומיים, אך לא במימונה של מדינת ישראל ולא בשירותה. ובסופו של דבר, אם תחשבו על זה בכנות ולעומק, ההחלטה של לוי, סידר ואבו-ואיל להקדיש את רוב הסדרה לרצח אבו-חדיר דווקא עושה עימה חסד.

     

    זהו, הגענו לסוף הטור, ודי ברור מה הולך לקרות: השמצות, הכפשות, האשמות, ומחאות. זו לא תהיה הפעם הראשונה, כאמור. אבל אולי הפעם כדאי לקחת רגע, להרהר, להתבונן פנימה. בכל זאת, אנחנו מדברים על טיוטת התסריט שלכם. באמת הייתם עושים את זה אחרת?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רן מנדלסון
    מתוך "הנערים"
    צילום: רן מנדלסון
    לאתר ההטבות
    מומלצים