שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אגדות חיות ואלתורים מלהיבים: פסטיבל הג'אז באילת עדיין מחדש

    ג'אז עם כתף שבורה, פסנתר ב-8 ידיים, סקסופון עם גרוב מטורף, קונטרבס מהחלומות, חצוצרה משיקגו וביפ-בופ של פעם - פסטיבל הג'אז בים האדום הצליח שוב לייצר תמהיל חכם בין ג'אז לז'אנרים משיקים, בין אמנים צעירים לאגדות של ממש ובין קלאסיקה לחידוש

    עגלת הג'אז הזו נוסעת בחום האילתי כבר מעל 30 שנה והיא עדיין מחדשת. אמש (ג') ננעל באילת פסטיבל הג'אז, הוא היה מצוין, עם כמה הופעות מלהיבות וגם כמה נפילות - הרי ככה זה בפסטיבלים.

     

     

    רון קרטר, אלי דג'יברי ואל פוסטר (צילום: מוטי קמחי)
    רון קרטר, אלי דג'יברי ואל פוסטר(צילום: מוטי קמחי)

    הפתיחה הייתה לא פחות ממעולה: הבסיסט הישראלי-בינלאומי אבישי כהן העלה מופע המתבסס על אלבומו החדש, Arvoles, מלווה בפסנתרן וירטואוז מאזרבייג'ן וב"מכונת תופים" (נועם דוד המצוין). כהן עצמו הוא וירטואוז של הבס - הוא גוהר על הכלי הגדול הזה כאילו הוא אהובתו הנצחית, מחבק אותו, סוחט ממנו קולות, מושך וצובט (slap) וחובט בו ביד ובקשת. והתוצאה: הבס - לכאורה מגושם ובעל צליל עמום - הופך אצל כהן ליצור דינמי וערני במיוחד, ונותן לשלישיה כולה סאונד ייחודי שממזג מקצבים ומסורות - מלדינו מבית אימא ועד לג'אז עכשווי, כפי שאפשר לשמוע למשל ב-Simonero. קונצרט מענג.

     

    אבישי כהן (צילום: מוטי קמחי)
    אבישי כהן(צילום: מוטי קמחי)

    אגדות חיות ונושמות באילת

    ביומו השני של הפסטיבל זכינו לחזות בשתי אגדות ג'אז של ממש - הבסיסט רון קרטר (82) והמתופף אל פוסטר (76) - שניהם חברי הרכביו של מיילס דיוויס, שחברו לאלי דג'יברי, סקסופוניסט-על בזכות עצמו והמנהל האמנותי של הפסטיבל באילת. דג'יברי שבר את כתף שמאל כמה ימים לפני הפסטיבל, והסתובב חבוש בסד. אבל ההצגה חייבת להימשך, בעזרת כמות נכבדה של משככי כאבים הוא עלה לבמה עם הסקסופון ביד החבושה. כתף שבורה או לא - נגינתו נוגעת-רגשית תמיד, והיה נוגע ללב האופן שבו ביטא את התרגשותו מעצם המעמד. הוא "הילד מיפו" עומד על במה אחת עם אבותיו המוזיקליים וגיבורי ילדותו.

     

    אכן אל פוסטר - מגדולי מתופפי הג'אז שניגן עם פחות או יותר כל המאסטרים הגדולים של עולם הג'אז ב-50 השנים האחרונות, ויותר מכולם עם מיילס דייוויס. וכך גם רון קרטר שנחשב לבסיסט המשפיע ביותר בהיסטוריה של הג'אז (45 אלבומים משלו ושותף בעוד כ-2,200 אלבומים של אמנים אחרים). קרטר אחראי גם לרגע השיא במופע שלשום: עיבוד מזהיר לנגינת סולו של You Are My Sunshine. זה היה ביצוע מתוחכם ומרגש כאחד, קרטר נע מהבלדה הבסיסית ועד ללא פחות מקטע של באך שמצא עצמו מזנק 300 שנה קדימה היישר אל תוך מופע ג'אז על במה מאולתרת בנמל בים סוף. וזה היה הכי טבעי בעולם.

     

    רון קרטר (צילום: מוטי קמחי)
    רון קרטר(צילום: מוטי קמחי)
     

    פסטיבל ג'אז אילת (צילום: מוטי קמחי)
    עומרי מור ועומר קליין (צילום: מוטי קמחי)

    משיא האלתור ועד שיא הגרוב

    מופע שכולו אלתור מזהיר שמענו ב"אבירי הפסנתר" - מפגש פסגה של ארבעה פסנתרני ג'אז ישראלים מעולים. לכל אחד מהארבעה - יונתן אבישי, עומרי מור, עומר קליין ותום אורן - סגנון משלו, לעיתים סגנונות קוטביים זה לזה כמו במקרה של אבישי (המבוגר יותר - מופנם ומינימליסטי) לעומת אורן (הצעיר בחבורה - וירטואוז ומעט ראוותן).

     

    בכל זאת הרביעייה הזו הפגינה ג'אמינג מזהיר ומפתיע. תחילה בזוגות, אחר כך בג'אם של כל הארבעה שחלקו שני פסנתרים. מהלך כזה עלול להיות קטסטרופלי, בוודאי אם ארבעה אגואים מוזיקליים ינסו להשתלט על הזירה. אבל אמש קרה ההפך הגמור: הם הקשיבו זה לזה, נתנו כבוד האחד לנגינת האחר ובעיקר קיימו תקשורת זורמת ופתוחה. ולנהל דבר כזה שלא על בסיס מלודיה מוגדרת, ובמקצב מהיר במיוחד והרמוניות מורכבות יחסית - זה מהלך תובעני, אבל הוא הצליח, היה מענג, וניכר כי הארבעה נהנים. הקהל נעמד על הרגליים בתשואות. ובסוף גם הייתה הפתעה: לבמה עלה פתאום יוני רכטר הוותיק, והחבורה נרתמה מיד לאלתר שניים משיריו. כל החמישה ניגנו בריצה מצד לצד כשהאחד מעביר את ה"מקל" המוזיקלי לשני כבמרוץ שליחים.

     

     

    מופע שכולו גרוב סיפק הסקסופוניסט המסעיר קני גארט, סקספוניסט אנרגטי, בעל סאונד ייחודי שהמון חקיינים מנסים ללכת בדרכו. הוא ניגן עם ענקים כמיילס דיוויס ודיוק אלינגטון, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה וגם סטינג ופיטר גבריאל. איש רזה בעל חיוניות בלתי רגילה ומאור פנים, ומפורסם ביכולת שלו להרקיד את הקהל תוך שהוא מעוררו ומלהיבו ומקים אותו על רגליו. זה היה כיף גדול. אבל את ההנאה הגדולה יותר מצאתי דווקא בחלקו הראשון של הקונצרט, ביצירת ענק חודרת קרביים - ספק תפילה, ספק תחינה נואשת. הסקסופון של גארט היה ברגעים הללו אנושי ממש, במעין טראנס, מגיב לקול הרוח הבאה מן הים. זה היה נפלא.

     

    קני גארט (צילום: מוטי קמחי)
    קני גארט(צילום: מוטי קמחי)

    אמאדו ומאריאם (צילום: מוטי קמחי)
    אמאדו ומאריאם(צילום: מוטי קמחי)

     

    לכוכב הפלמנקו הצועני דייגו אל-סיגלה (51) יש קול גבוה ומחוספס, ומגוון מחוות דרמטיות. במשך שנים רבות הוא שר פלמנקו מסורתי אך במהלך השנים יצר ז'אנר משלו, מוטה סלסה (הוא גם שר כמה מהסטנדרטים האייקוניים של הז'אנר הקובני הזה), טנגו ופולק דרום אמריקני. הפעם ליווה אותו רק פסנתר (ג'יימי קאלבוץ' - פסנתרן לטינו-ג'אז מעולה).

     

    הופעה כמו זו של אל-סיגלה מייצגת תופעה רווחת בפסטיבלי ג'אז בכל העולם: שפע קונצרטים של מופעי מוזיקת עולם כמו הפלמנקו פיוז'ן של סיגלה. מה שמחדד את שאלת גבולותיו של פסטיבל ג'אז. דומה כי מה שמזכה את המופעים הללו בתעודת כניסה לעולם הג'אז הוא אלמנט מפתח אחד: האלתור. סיגלה וגם אמנים לא-ג'אזים אחרים בפסטיבל באילת - מאלתרים. לעיתים אלתורי מלודיה על בסיס מבנה הרמוני קבוע, לפעמים אלתור על האקורדים.

     

    דייגו אל-סיגלה (צילום: מוטי קמחי)
    דייגו אל סיגלה(צילום: מוטי קמחי)

    כך או כך שאלת ה"זכאות" כבר מזמן לא רלוונטית. הג'אז עצמו כבר מזמן אינו ז'אנר מוגדר והומוגני, הוא יושב על רצף שיושבת עליו גם "מוזיקת עולם" לסוגיה. ולא בכדי היא הפכה לחלק טבעי בכל פסטיבלי הג'אז הבינלאומיים, כולל המסורתיים שבהם - מפסטיבל אנטיל שבצרפת, נורת' סי בהולנד ועד מונטריי בשוויץ. וכך גם רוק (סטינג למשל הופיע באנטיל) וגם פאנק, רית'ם אנד בלוז ומוזיקה אלקטרונית (פרינס הופיע באנטיל).

     

    ומעבר לאלמנט האלתור יש כאן גם עניין מסחרי פשוט. הקהל המסורתי של פסטיבלי הג'אז, זה שבא לשמוע ג'אז נטו, הולך ומתכווץ, בדומה למה שקורה באולמות המוזיקה הקלאסית. וכדי לתת חיים לפסטיבלי הג'אז ולהביא קהל חדש, מתבקש לפתוח את השער לסוגי מוזיקה נוספים שמשיקים לעולם הג'אז, ניזונים ממנו וגם מעשירים אותו.

     

    תחרות סקסופון בינלאומית

    השנה נחנכה בפסטיבל תחרות בינלאומית לנגני סקסופון. תחרות ראשונה מסוגה לכלי הזה שעוררה עניין בקרב סקסופוניסטים בכל העולם. 108 מהם הגישו מועמדות בחודשים האחרונים, מהם נבחרו 8 שהתחרו בחצי הגמר הפתוח לקהל שהתקיים ביום שני בבוקר. לגמר הגיעו שלושה סקסופוניסטים צעירים, כל אחד ניגן שלוש יצירות קצרות ובסך הכל כ-12 דקות לכל מתחרה. כולם ניגנו עיבודים שלהם לסטנדרטים מוכרים וגם יצירות משל עצמם. הזוכה - אמריקני צעיר בשם Alex Hahn בלט לאורך כל התחרות בנגינה וירטואוזית, בטוחה מאוד בעצמה ומשוכללת טכנית.

     

    ונסיים במילותיו של המנהל האמנותי, אלי דג'יברי: "זכינו לארח השנה כמה אגדות ג'אז ותיקות בצד צעירים מבטיחים בתחילת דרכם. שמענו ג'אז מסורתי מהשורשים וגם ג'אז עדכני שמטייל בעולם - משפיע ומושפע. עשינו מוזיקה מעוררת, מרגשת, מרקידה לפעמים, ואני מקווה שנותנת השראה. חלום שלא נרצה שייפסק".

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מוטי קמחי
    קני גארט בפסטיבל הג'אז
    צילום: מוטי קמחי
    לאתר ההטבות
    מומלצים