שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    1 בספטמבר האיום של הילדים עם בעיית המשקל

    רוב האנשים לעולם לא יבינו עד כמה זה משפיל. מורים, גננות - תנו יחס הוגן לכולם

    1 בספטמבר האיום. שנים שכך הייתי קוראת לתאריך הזה. לא היתה לי בעיה עם שגרה, בית ספר או לקום מוקדם בבוקר. הייתה לי בעיית משקל - בגיל מוקדם מאוד עברתי ה-100 קילוגרמים ובשיאי הגעתי ל-140.

     

    בעיית המשקל היתה כל כך חמורה שרק המחשבה שפעם אחר פעם אצטרך להתמודד עם המציאות, עם המורים, עם התלמידים, עם שיעורי הספורט והפעילויות החברתיות סביב השנה גרמה לי לדכדוך. וכן, ללכת פעם אחר פעם למקרר.

     

    כל הזמן חיפשתי מישהו שיציל אותי מהמשקל, מהסיטואציה הזו של להיכנס לכיתה ביום הראשון ללימודים כשכולם מביטים על כמה שמנתי ותפחתי במהלך החופשה - או יותר נכון, איך גם השנה לא רזיתי במהלך החופש הגדול.

    פתיחת שנת לימודים שירה וסרמן ()
    שירה וסרמן בצעירותה
     

    רוב האנשים לעולם לא יבינו עד כמה זה משפיל להיכנס לכיתה מלאה בתלמידים שנועצים עיניים, צוחקים ומתבדחים על חשבונו של שמן. ואני, השונה, השמנה ובעיקר הסופר-רגישה לא יכולתי לעשות כלום מלבד לברוח.

     

    בשלב הראשון ברחתי לחדר המורים, מתוך תקווה נכזבת למצוא שם קצת חמלה והבנה. ברוב המקרים נתקלתי באטימות, למעט מקרים בודדים של מספר מורים שהיוו עבורי קרש הצלה בשנים שבהן גרתי בפריז.

     

    בשלב הבא, ניסיתי לגרום לכך ש"אשלח" לחדר המנהלת מתוך תקווה שלפחות היא תהווה עבורי אוזן קשבת, שאוכל לנהל איתה שיחה ואולי המצוקה שלי תסתיים, שאולי אוכל להגיע לבית הספר כמו כל הילדים, בשמחה, בציפיה ובכיף.

     

    וכמובן, בסופו של דבר, הפתרון היה "להיות חולה" בחלק נכבד מימי הלימודים ובכך לקבל אוויר לנשימה מההתמודדות הבלתי נמנעת.

     

    נסו לדמיין לעצמכם את הסיטואציה שתיארתי, ועכשיו תדמיינו את הילדים שלכם בנעליים שלי, כלואים, חייבים ללכת באין ברירה לבית הספר.

     

    ה-1 בספטמבר סימן עבורי במשך שנים את ההתמודדות האינסופית של ילדים שהם שונים, של ילדים שהחברה פשוט מסרבת לקבל אותם ומייצרת עבורם פצע לכל החיים.

     

    לא אשכח לעולם את כיתה י'. אמצע השנה, בית הספר הישראלי בפריז. יומיים לפני החזרה לארץ תפסה אותי אחת המורות ואמרה לי "בארץ זו לא חממה כמו כאן, תתכונני ותהיי חזקה". היא לא הייתה צריכה להשתמש במילה "שמנה", המילה הזו זעקה מהמשפט שלה.

     

    אין לי ספק שזיכרונות הילדות שלי היו יכולים להיות שונים אם המורים והצוות היו רגישים יותר כלפיי, מכילים יותר, מתייחסים אלי כמו אל כולם, בלי מבטים שאומרים הכל, בלי הערות, בלי לשפוט אותי לפי המשקל שלי.

     

    אני רוצה לנצל את הטור הזה כדי לקרוא למורים, לגננות, למדריכים ולמדריכות, לכל צוות חינוכי באשר הוא, תנו יחס הוגן לכולם. תעזרו לילדים לייצר זכרונות טובים ויפים, תקשיבו להם, תהיו רגישים ואדיבים כלפיהם ובעיקר תהיו אנושיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים