למה קשה לנו למצוא אהבה בגיל מבוגר?

מציאת בן או בת זוג למערכת יחסים מחייבת אינה משימה פשוטה, ונדמה שהיא אף מורכבת יותר משנות השלושים ואילך. "נראה לי פשוט בלתי אפשרי עבורי למצוא אהבה או זוגיות ככל שעוברות השנים", אומרת לאה (חלק מהשמות בכתבה בדויים), גרושה פלוס ארבעה, שבקרוב תחגוג את יום הולדתה ה-50. זוגיות בפרק ב' כרוכה בשיקולים מורכבים יותר, הכוללים בין היתר את טובת הילדים, אך גם רווקים ללא ילדים נתקלים בקשיים לא מעטים.

"בינינו, די התייאשתי. כבר המון זמן שאני בקושי יוצאת לדייטים. ממש פה ושם. נמאסו עליי ההצעות המגונות, ואתרי ההיכרויות האלה מזעזעים", מספרת טלי, רווקה בת 43. 

גיל הנישואים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ עלה באופן ניכר בעשורים האחרונים. כתוצאה מכך, אחוז הגברים הרווקים בגילאי 29-25 עלה מ-28% בסוף 1970 ל-62% בסוף 2017, ואחוז הנשים הרווקות בגילאים אלה עלה מ-13% ל-46%, בהתאמה. אך אף שרבים מאיתנו עדיין רווקים בפתח שנות השלושים לחיינו, נראה שהשנים הללו מביאות איתן אתגרים במציאת זוגיות, כפי שהעידו אנשים שהסכימו לשתף את חוויותיהם לטובת הכתבה. אז מדוע בעצם קשה לנו יותר למצוא זוגיות ככל שאנחנו מתבגרים?

הסיבה לכך, בראש ובראשונה, היא משום שאנחנו נעשים בררנים יותר, כפי שמעידה תמר, שנמצאת כיום בזוגיות מאושרת לאחר עשור של חיפושים. "לקח לי המון זמן למצוא אותו, כי חיפשתי גבר שיביא לשולחן את מה שאני מביאה, שיהיה חכם ושאפתן, אמיתי, מצחיק, שייראה לא רע, שיהיה רווק ומעל גיל שלושים", היא אומרת. "כשהייתי צעירה, הייתי חסרת סטנדרטים והתפשרתי הרבה יותר בקלות. אבל ככל שאדם מגבש את מי שהוא כאינדיבידואל, הוא יודע מה הוא רוצה ומה מתאים לו, ובעיקר מה לא, וזה הופך אותנו לסלקטיביים יותר.

"בשלב מסוים הבנתי מניסיון שיש דברים שאני חייבת שיתקיימו ואחרים שאני לא מסוגלת שיתקיימו בגבר, ומראש לא הכנסתי את עצמי למקומות שהיה לי ברור שזה ילך בהם", מוסיפה תמר. "הייתי יכולה לשלול מישהו מאוד בקלות בנושאים כמו השקפת עולם, סגנון ואורח חיים. כמות הזמן שמבלים עם בן הזוג היא עצומה, ולכן זה חייב להיות אדם מיוחד, שיש לכם באמת הרבה מן המשותף". 

גם שרון (37) מעידה שדרישותיה מגברים גוברות ככל שחולפות השנים. "ככל שאני מתבגרת אני פחות מוכנה להתכופף", היא אומרת. "אני בכושר שיא, אז למה להתפשר על כרס? זה לא פייר שגברים מצפים ממני להיראות טוב בזמן שהם בעצמם מוזנחים".

"אני לא רואה את עצמי כבררנית", היא מכריזה, "אלא כמישהי שראויה לסטנדרט גבוה. אני קורעת את עצמי כדי להשיג מטרות, להתקדם ולטפח את עצמי, אז למה שארצה מישהו פחות מזה? למה אני ראויה לפחות ממנכ"ל? פעם חשבתי שאני צריכה להתפשר כי פעלתי מתוך פחד, אבל כיום אני בסביבה שבה נוח להיות אישה לבד, ובתקופה שזה די מקובל. אני אומנם רוצה ילדים, אבל רק אם זה יקרה בתנאים שלי, ואני מוכנה גם לוותר אם זה מה שהיקום יזמן לי".

"אנחנו חולמים על זוגיות אבל יוצרים פנטזיה כל כך גדולה על איך אני רוצה שבן הזוג שלי יהיה, עד שאין סיכוי שמשהו במציאות יהיה קרוב לזה בכלל", מסבירה אלינה בלחין, מאמנת ומלווה תהליכי מציאת זוגיות. "הסטנדרטים עולים עם השנים כי אנחנו יודעים יותר מי אנחנו. עברנו תהליך עם עצמנו, התברגנו בקריירה ואנחנו יודעים מה אנו רוצים, ומכאן רוצים שגם בן הזוג שלנו יהיה איכותי ומצליח. אגב, חוויית הבררנות מאפיינת יותר נשים", היא טוענת. "הן רוצות גבר חתיך וגבוה, אבל כשהן מגיעות לאתר היכרויות הן רואות שם בחורים מתקרחים, נמוכים ושמנמנים, רחוק מהפנטזיה שהן יצרו לעצמן בראש".

בלחין מעידה שהיא בעצמה פסלה גברים שלא עמדו בקנה אחד עם הפנטזיה, ובעקבות כך כמעט שהחמיצה את בן זוגה ואבי בתה. "כשחיפשתי זוגיות באפליקציה אמרתי שאני צריכה מישהו גבוה כי אני מטר שמונים, ורק לאחר שעברתי תהליך עם עצמי הבנתי שאני רוצה לפתוח את האפשרויות. הייתי פוסלת גברים נמוכים ממני, עד שהבנתי שאלה סטנדרטים שמגיעים מבחוץ. זה לא שאני נמשכת יותר לגבוהים, אלא שמקובל בחברה שאישה צריכה לצאת עם גבר גבוה ממנה. בן זוגי הוא מטר שישים ותשע, ולמזלי הכרתי אותו ממקום עבודה קודם, אחרת כנראה שלא הייתי נותנת לו אפילו צ'אנס. כואב לי לחשוב שהייתי יכולה לפספס את ההזדמנות של החיים שלי".

בעקבות ניסיונה החליטה בלחין למקד את תהליכי האימון באנשים שרוצים למצוא זוגיות. "באים אליי אנשים עם רשימות מפה ועד להודעה חדשה של קריטריונים, ואני עושה איתם תהליך שבו אנחנו עוברים על הרשימה ובודקים איזה מהקריטריונים הוא באמת נחוץ, ומדייקים יחד את סדר העדיפויות שלהם", היא אומרת. "חשוב לציין, שפעמים רבות אנשים מעלים את הסטנדרטים ושמים לעצמם מקלות בגלגלים כדי להגן על עצמם. אחרי שעברנו כמה מערכות יחסים משמעותיות, פעמים רבות אנו מגיעים עם פצע ופחות אופטימיים כלפי תהליך החיפוש, וזה מאוד משפיע עליו. אנשים רוצים זוגיות אבל פוחדים להיפגע, ולכן מציבים רף בלתי אפשרי, שלא ניתן לעבור אותו".

את הפחד שמחבל ביכולת להיכנס לזוגיות ניתן להמחיש דרך דבריה של ליאת: "ככל שעובר הזמן, מתרגלים להיות לבד", היא מעידה. "הלבד הוא נוח. לא צריך להתחשב ולהתפשר ולהכניס מישהו למרחב שלך כשאת לא רוצה, וגם לא צריך להיפתח ולהיות חשופה ופגיעה, שזה מפחיד. ככה את מגנה על הלב שלך. אומנם אין אהבה אבל גם אין אכזבה. גם כשכבר אמרתי לעצמי שאני מוכנה לזוגיות, לא באמת הייתי, כי הייתי בפחד שהקשר הבא יהיה האחרון. מה, זה הגבר שאהיה איתו כל חיי? אבל איך אתמודד עם זה? לכן לא נתתי הזדמנויות רבות לגברים, ומהר מאוד אני גם אומרת להם שזה לא יתאים. כנראה שאם אגיע בגישה כזאת לכל אחד, אני אפספס".

חלק מהסטנדרטים הבלתי אפשריים אינם נוגעים לתכונות הרצויות של בן הזוג, אלא לאופן שבו אנחנו מדמיינים את מערכת היחסים שלנו. "מערכת היחסים המשמעותית הראשונה שלי הגיעה בגיל 33", משתף בן. "אני חושב שבגילאים מתקדמים קשה יותר להתגמש, כי לכל צד יש מעין פסל בראש לגבי איך צריכה להיראות מערכת יחסים. כשאתה בן 20, אותו פסל הוא משהו הרבה יותר גמיש, אבל כשזוג מתחיל לפסל יחד בגיל 30, אז לכל אחד מהם כבר יש משהו מאוד ברור בראש. יש להניח שאותו פסל הוא לא זהה, וקשה יותר להתגמש ולשנות את הדגם, כלומר לבוא לקראת הצד השני. כיום אני כבר בן 35 ומוכן להתפשר ולהתגמש כדי לא להישאר לבד, אבל באופן אירוני, בדיוק בשלב הזה זה כבר על סף הבלתי אפשרי".

הנכונות להתפשר ולהתגמש מגיעה פעמים רבות כאשר אנחנו מעוניינים בילדים. "ברגע שאנחנו רוצים להקים משפחה יש איזשהו זרז לנושא. הרצון הזה מספק לנו מוטיבציה וכוח מניע לפעולה", מסבירה בלחין. "זרז נוסף הוא תחושת כאב ובדידות. פעמים רבות החיים שלנו הם סך הכול סבבה. אנחנו בטוב, התקדמנו בקריירה, יש לנו חברים. רבים מהאנשים שאני מלווה אומרים לי שהכול מושלם, ואם היה אפשר להוסיף לזה בן זוג, זה היה יכול להיות עוד יותר מושלם. אבל זה לא עובד ככה. בשביל למצוא זוגיות אתה צריך לעבוד ולהתאמץ, ולפעמים אתה לא מספיק רוצה וצריך את זה, כי אתה לא מספיק לבד וכואב את זה".

דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריה של מיכל: "בגלל שאף פעם לא הייתי לחוצת חתונה וילדים, אז מראש יש לי פחות מוטיבציה ממה שיש לחברות שלי. אני רוצה זוגיות ואהבה אבל אין לי לחץ למצוא, כי אני לא מחפשת להתחתן ולא לעשות ילדים, אז באמת שאין לי סיבה להתפשר על מישהו שהוא פחות טוב ממני. חוץ מזה, אני כבר רגילה במידה מסוימת ללבד שלי, לשגרה שלי, לבית שלי ולסדר יום שלי. יש לי חיים מלאים ועשירים. קשה עכשיו להכניס לזה עוד מישהו, להשתנות, לוותר, להתחשב, זה צריך באמת להיות שווה את הוויתורים".

אז מה עושים? "צריך לפנות מקום לזוגיות", אומרת בלחין. "לפעמים את מקיפה את עצמך באנשים ובקהילה תומכת עד שכבר לא נשאר לך מקום לזוגיות. את ממלאת את החיים שלך, ואם את לא רעבה לדבר הזה אז מראש את גם תתאמצי פחות. מישהו ירצה לפגוש אותך אבל ביום ראשון את לא יכולה, בשני את לומדת, בשלישי ביוגה, ובסופי שבוע בארוחות אצל חברים. צריך לוותר על דברים כדי למצוא בסופו של דבר את הזוגיות הנכספת. אולי דווקא לשבת בבית ולא להקיף את עצמנו באנשים וחוגים, כי אפשר להתגלגל ככה שנים על גבי שנים ובסוף אתה מוצא את עצמך בלי משפחה. האם החברים האלה שנמצאים איתך יהיו שם בשבילך אם חס וחלילה יקרה לך משהו? לדעתי זה סוג של פלסטר, כי זה לא באמת מחליף חוויה אינטימיות ובנייה של משפחה. זה סוג של ג'אנק פוד ולא אוכל מזין".

נושא הילדים, המעסיק רבים מהמחפשים זוגיות לאחר גיל שלושים, עלול לסבך אף יותר את מצב העניינים המורכב לכשעצמו. "לרווקה בת 43 בלי ילדים הרבה יותר קשה למצוא זוגיות", אומרת טלי. "מסתכלים עליי כמו על מישהי פגומה, ושואלים אותי איך זה שאני עדיין רווקה. מחפשים לראות מה לא בסדר איתי. גם הרווקים, והם פוסלים אותי עוד לפני שאנחנו נפגשים בכלל. בנוסף לכך, אם אין לך ילדים אז את לחוצת חתונה ולחוצת ילדים מבחינתם. תכלס, אני שוקלת להביא ילד כדי למצוא זוגיות".

גם עומרי (38) מעיד על כך שהלחץ לילדים מקשה על מציאת הזוגיות: "נשים בגיל הזה לחוצות, ואני פוחד שמישהי תבחר בי כי אהיה אבא טוב, ולא כי אהיה פרטנר טוב קודם כל. בגיל הזה הכול נהיה משימתי ואתה צריך למסור את החופש שלך נורא מהר. אין מקום להדרגתיות, זה הכול צריך להיות נורא מהיר וזה לא משהו שאני מסתדר איתו", הוא מעיד. "אין לי מוטיבציה לעלות על הרכב ולנסוע 20 דקות לתל-אביב בשביל דייט. אפילו כשמציעים לי מפגש לאינטימיות לא מחייבת, מתיש אותי לחשוב לנסוע בשביל זה לתל-אביב. אני רוצה זוגיות אבל מעדיף להישאר בבית ולראות נטפליקס".

"יש הרבה יותר כבדות שמתווספת לעניין הזה ככל שמתבגרים", מסבירה בלחין. "חלק ממנה נובע מתחושות של חוסר אמונה וייאוש, כי מה הסיכוי בכלל שנגשים את הפנטזיה הלא מציאותית שלנו כשאנחנו רואים את המציאות? וחלק ממנה זה הפחד להיפגע. אנחנו יכולים לדבר הרבה על זה שאנחנו רוצים זוגיות, אבל לרצות זוגיות וגם ללכת לנסות להשיג אותה, היא משימה המיועדת לאמיצים בלבד. זה בסדר לא לוותר על הפחד להיפגע לגמרי, אבל לא לתת לו לנהל אותנו ולשלוט בנו. אם נישאר בפנטזיה אומנם לא ניפגע, אבל נישאר עם תחושת הכמיהה".