שתף קטע נבחר

כך אני מממנת את הדמוקרטיה

כמו כל העסקים הפרטיים תממן משתלת רינגל המשפחתית את יום הבחירות. בפעם ה-3 תוך שנה נוציא מהכיס 1.5 מיליארד שקל. למה? ככה

 

נופש בחוף בבחירות (צילום: רויטרס)
חוף ת"א ביום הבחירות באפריל. גם הארטיקים על חשבוני(צילום: רויטרס)

בסיומו של המאמר הזה, אני כבר מעדכנת אתכם, אני מצפה לכל הפחות למחיאות כפיים. וזה העניין: כבר שנים ארוכות שאני מממנת מכיסי הפרטי את תעשיית הדמוקרטיה הישראלית. לא צועקת סיסמאות נבובות מעל כל במה אפשרית, אלא תכלס, מכניסה יד לכיסי ומוציאה כסף. זה מעצבן ומקומם ומרתיח כבר שנים, אבל הפעם, אין מה לומר, זה עבר כל גבול. ואני מתכוונת לדרישה האבסורדית, שלא לומר אווילית, המפילה את מימון יום השבתון על המגזר העסקי בכלל, ועל החקלאים בפרט.

 

 

משתלת רינגל מייצרת כבר קרוב ל-60 שנה צמחי גינה ועציצים פורחים. המשתלה, שאבי הקים ובעלי ממשיך, מעסיקה כ-15 עובדים. בניגוד לדימוי הרווח, רק ארבעה מהם תאילנדים; עובד אחד מהשטחים (שאיתנו כבר 20 שנה) והשאר ישראלים, יהודים אם רוצים לדייק, שמרביתם עובדים במשתלה קרוב ל-30 שנה.

 

והמשתלה הזו, שמפרנסת אותנו ואותם, מממנת על חשבונה, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, את ימי השבתון שנקבעו לכבוד הבחירות. שלושה ימי שבתון (כולל הבחירות המוניציפליות) תוך עשרה חודשים, לטובת הקרקס הדמוקרטי הישראלי. כולל, אגב, גם ל-ר', שכבר לא עובד אצלנו, אבל נהנה משכר מוכפל ביום השבתון, אף שהצהיר – בבוטות, יש לומר – שהוא מסרב להצביע באופן עקרוני לבחירות בישראל כי כולם כאן אתם יודעים מה. כולל, הסכיתו ושמעו נא – וכאן אני מטפסת לשיאה של הפארסה – לעובדים הזרים. כל אותם עשרות אלפים שעובדים בבניין, בחקלאות ובסיעוד. למה? ככה.

 

ואיך אני יודעת שככה זו הסיבה? כי זה מה שעולה מההתכתבות הבאה, שהיא רק תמצית של ים הבלה-בלה-בלה בעניין. ב-16 ביוני השנה, אחרי שהוחלט על סבב בחירות נוסף, פנה בעניין זה בדיוק נשיא המגזר העסקי, שרגא ברוש, ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט חנן מלצר, ומחה על ההחלטה לחייב את בעלי העסקים. הוא תהה מדוע העלות – 1.5 מיליארד שקל לכל יום – נופלת עליהם, והציע כי תיקבע הוראת שעה שלפחות תחייב לממן רק את בעלי זכות ההצבעה שאכן מימשו את זכותם זו.

 

לזכותו של מלצר יש לומר שהוא השיב לברוש תוך ארבעה ימים. הוא ניסח מסמך מפורט, שאם לקצר אומר כך: א. זה החוק (סעיף 10 לחוק יסוד הכנסת); ב. הוא לא הסמכות להיענות לבקשה; ג. בטח לא 89 ימים לפני הבחירות; ד. לא משנים כללי משחק תוך כדי משחק. ולקינוח הוא הזכיר כי בג"ץ 14/8940 דחה עתירה בעניין, בטענה שנדרש תיקון חקיקה מפורשת, דבר שלא נעשה.

 

ב-1 ביולי פנה למלצר גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, ותהה גם הוא מה פתאום מוענק שבתון לאזרחים זרים שאינם בעלי זכות בחירה. הפעם מלצר פנה בעניין ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הזכיר את פניית דרעי וברוש, ושאל: א. האם זה בסמכותו (וזאת, כזכור, אחרי שחודש קודם קבע בעצמו שזה איננו בסמכותו), ו-ב. "והיה אם כבודו יסבור כי הנושא מסור לסמכותי, אודה לקבלת עמדתו לגופו של עניין". וגם ביקש את תשובת כבודו "עד 31 ביולי".

 

ומה קרה? על פי מזכ"ל האיחוד החקלאי, דודו קוכמן, ועל פי מרואיינים אחרים מהמגזר העסקי שהיו מעורבים בעניין – לא קרה דבר. לא חצי דבר, לא רבע דבר. כלום.

 

וכאן אני מגיעה למחיאות הכפיים: הנה, בפעם השלישית תוך פחות משנה, אני תורמת מכיסי הפרטי כדי שהמכונה החורקת הזו תמשיך לעבוד. ולא רק אני – כל המעסיקים הפרטיים. לא הביטוח הלאומי, לא משרד הפנים, לא משרד העבודה. משתלת רינגל, שם גנרי, סמל ומשל, קול פרטי להמיית כלל המגזר הציבורי, תשלם לעובדים, כוללללם, ללא יוצא מהכלל, זרים ולא זרים, מצביעים וחוגגים בים, את התשלום עבור יום השבתון הזה כפי שקבע המחוקק הישראלי. למה? כמו שנאמר: ככה.

 

  • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שלום בר טל
אריאלה רינגל הופמן
צילום: שלום בר טל
מומלצים