אדם אחד, 4 זהויות שונות: "זה לא משחק, זו מחלה"

"ריילי הוא בחור מאוד רציני, שמדבר בטון קצת נמוך. הוא לא סובל שטויות ולא סובל שאתה תעשה שטויות, ויאמר לך את זה בפנים. ריילי מאוד אוהב תרבות עולם. יין טוב, דברים איכותיים. בשר, אוכל, משקאות, בגדים מרהיבים... יש איזו הרגשה של אדון משנות העשרים... מישהו שדורש את הכבוד שלך כשאתה מדבר איתו, אבל מעניק אותו חזרה".

"ריין הוא שמוק, אתה יודע, קצת. בקטע שלא בא לך לפגוש אותו שוב, אבל אין ברירה אם אתה רוצה להסתובב עם הבחור השני... אם מישהו לידו נהנה ממשהו מסוים, לריין הייתה נטייה לנסות לדרבן את זה. לעודד, אבל בנוסח שלו. חצי לגנוב את אור הזרקורים". 

"אדריאן, העיניים שלו פעורות, השיניים חשופות, הוא מחכה שתדליק אותו". 

קרוביו של רן בן נשר מספרים על שלוש הזהויות. מתוך עבודת הגמר למכללת ויצו

ריילי, ריין ואדריאן שונים מאוד אחד מהשני. עוד פרט שכדאי לדעת עליהם, הוא ששלושתם לא יכולים להתקיים בעולם בו זמנית. אין סיכוי שתיתקלו בהם יחד במכולת השכונתית. מדובר בזהויות שונות באותו גוף. הזהות הרביעית, אגב, היא זו של רן בן נשר בן ה-28. 

"דיירים". במונח היצירתי הזה משתמש בן נשר, עד לא מזמן סטודנט להוראת צילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, כדי לכנות את ארבע הפרסונות השוכנות אצלו בגוף, כחלק מהפרעת זהות דיסוציאטיבית שממנה הוא סובל. אלה שמקשות עליו לאין שיעור לנהל חיים נורמטיביים, שתבעו בעלות על נפשו, ועושות בה ככל העולה על רוחן. הוא מצידו אינו יכול להיות בטוח שיתעורר בבוקר באותה זהות שעמה הלך לישון, או שלא ימצא עצמו פתאום בעיר זרה, לא מודע לתאריך או לזמן, רק כי אחת הזהויות החליטה לשאת אותו לשם.

הפרעת זהות דיסוציאטיבית, או בשמה העממי "פיצול אישיות", היא הפרעה נפשית שבמסגרתה יותר מזהות אחת מתקיימת בקרב אדם אחד. פעמים רבות היא מתפרצת לאחר טראומה כלשהי, ואגב, אין להתבלבל בינה לבין סכיזופרניה, המתאפיינת לעיתים בהזיות, מחשבות שווא וליקויים קוגניטיביים אחרים. גם במקרה של בן נשר המחלה התפרצה לאחר טראומה שחווה בגיל 7. "אני לא מצליח להציף את הזיכרונות ממנה", הוא מעיד, "כי אני כביכול לא זה שחווה אותם. אני לא הבנאדם הראשון שהיה בגוף". 

תהליך יצירת הדמויות בעבודתו של רן בן נשר

בן נשר מסביר את הדברים בבהירות, אבל התפיסה של מהותם קשה, כמעט בלתי ניתנת לעיכול עבור אדם שלא חווה בעצמו את ההפרעה. והוא מנסה לבאר: "לפני שאני הגעתי היו עוד אישיויות. אני לא המקורי, אני הדומיננטי. כשהטראומה קרתה היא גרמה למחלה לבוא, ואני הגעתי כתוצאה מהמחלה". רן, כך הוא מסביר, הופיע לראשונה ב-2011, וכיום זהותו היא הדומיננטית מבין הארבע. בשם רן הוא למעשה בחר מחדש עם הופעת הזהות. גורלו של רן 'המקורי', זה שנולד כרן ואצלו "כל החלקים שלמים" לדבריו - לא ברור. "אחת האישיויות טוענת שהיא 'טיפלה בו', אבל אין לי מושג מה זה אומר או איפה הוא נמצא. הוא לא יצא כבר שנים". שוב, המילים הללו כמעט בלתי ניתנות לתפיסה עבור מי שאיננו מצוי בנבכי ההפרעה הנפשית. אך בן נשר מספר זאת בנינוחות ומתוך פיכחון מלא, מה שנראה כהשלמה עם המרחק שבין יכולת ההבנה המוגבלת של השומע לבין החוויה המטלטלת שהוא מתאר. 

אתה מתאר מצב שבו אתה, רן שאיתו אני מדברת, הופעת לראשונה רק לפני שמונה שנים. זה אומר שהיית צריך ללמוד הכול מההתחלה? 

"זה אומר להתעורר בבית חולים בצפת ולהבין שאתה צריך להתחיל את החיים שלך מחדש. אתה לא מכיר אף אחד שאתה פוגש, אתה פשוט צריך ללמוד הכול. היו זמנים שגם את המשפחה לא זיהיתי".

כשזהות אחרת עומדת לצוץ אתה יכול לחזות את זה?

"לא. אני לא יכול לדעת כלום, אני פשוט לא אהיה פה ואחזור אחר כך. הבדלים של שעות, צ'אנקים של זמן שאין לך מושג מה קרה בהם, זה דבר שהיה לי מאוד רגיל".

פתאום רן חוזר ו...

"ונמצא בבאר שבע יומיים אחרי. בהתחלה אתה מאוד מאוד פוחד. ואחרי זה אתה פוחד מכמה זמן עבר. את יכולה לחשוב איך זה לאבד יומיים מהחיים שלך בלי דרך להסביר מה קרה. יומיים, שלושה שבועות, ארבע שנים. ארבע שנים ריין היה בשליטה מלאה על הגוף". 

בן נשר ביקש למצוא דרך להעביר לסביבה את מה שעבורו הוא מציאות יומיומית. הוא ניצל את עבודת הגמר שלו בלימודים למטרה הזו בדיוק, כשהושיב אנשים מסביבתו הקרובה מול המצלמה, ובמשך כמה שעות הניח להם לספר לו על שלושת הדיירים האחרים בגופו, אותם הוא לא פגש מעולם. "אין לי את האפשרות לדבר איתם או ליצור איתם קשר", הוא מסביר. העדויות המובאות בתחילת הכתבה, כמו גם בסרטון הווידאו, הן חלק ממה שסיפרו קרוביו של בן נשר על ריין, ריילי ואדריאן. 

כך השיג מטרה כפולה: גם איפשר לאחרים חלון הצצה פנימה למה שאינם יכולים להבין, וגם למד להכיר טוב יותר את הזהויות השונות - ולמעשה את עצמו. 

לצד סדרת הסרטונים, שהוצגו על שלושה מסכים, העבודה מורכבת גם מהדפסי תלת ממד של הזהויות האחרות, שיצר בן נשר בהסתמך על תיאורי חבריו. "למדתי יותר על ההתנהגות שלהן, על ההיסטוריה שלהן. למדתי דברים שמעולם לא חשבתי שאדע – על מערכות יחסים שהיו להן, על איך שהן מתנהגות לאנשים. נאמר לי שריין מתנהג הרבה יותר כנער מתבגר ממני, ריילי הרבה יותר זקן, מדבר כמו מישהו מלפני מאה שנה, ואדריאן, אף אחד לא באמת פגש אותו למספיק זמן בשביל להגיד עליו משהו. הוא בא והולך לרגעים קטנים מאוד כי הוא בנוי על רגעים של זעם ועוצמה, יש לו כמות גדולה מאוד של אגרסיות". 

הרעיון להיחשף דרך האמנות שלו הגיע מתוך רצון לשנות את המודעות. "אני תמיד רואה אנשים עם המחלה שלי שמקוטלגים בתור רוצחים פסיכופטים בסרטי מדע בדיוני, או הדבר הכי קרוב לזה – אנשים שעושים לעצמם 'פיצול אישיות אמנותי'. אמנים שיוצרים לעצמם דמויות כחלק מהאמנות שלהם. זה מאוד מרתיח, לקבל שזה הייצוג היחידי שיש למה שאתה חווה בעולם - רק דברים שאנשים החליטו על עצמם או דברים שגורמים לך להיראות כמו מפלצת. אז הגעתי למסקנה שאני חייב לומר מה שקורה איתי. וזו גם דרך מסוימת להשלים עם המצב שלא הולך להשתנות, אני צריך לחיות עם זה ולמצוא לזה טיפול נכון".

הטיפול מורכב. החל מהעלות הגבוהה ועד לאבחנות שגויות שניתנו לו בעבר – כשטופל בכלל עבור סכיזופרניה. "עברתי הרבה מאוד תרופות בחיי", הוא מעיד. "אני צריך ללמוד את עצמי, ללמד את הסביבה שלי איך להתנהג או להתריע". בזמן האחרון החל טיפול בקנאביס רפואי, שהשיג לו שלווה יחסית. אם לפני הטיפול הזהויות היו עלולות לצוץ בכל יום, כרגע הן מושתקות. "זה שינוי דרסטי בחיים", מעיד בן נשר. "בגלל שההפרעה נוצרת כתוצאה מפוסט טראומה, הקנאביס עוזר בהרגעת הסטרס שבדרך כלל מוביל להתפרצויות". 

מטרתו עכשיו היא אחת: "שלום בית", שיתוף פעולה בין ארבעת הדיירים. זו עוד סיבה לכך שבחר בנושא לעבודתו. "להגיע למצב שאולי כן אוכל לדבר איתם. זה לוקח הרבה מאוד עבודה. זה לא סכיזופרניה שאתה יכול תוך שנייה לדבר עם הבנאדם שאתה רוצה לדבר איתו, פה זה באמת עניין של הרבה מאוד מחסומים נפשיים.

"אני מכיר מישהי שיש לה את ההפרעה, ובעניין כלשהו כולם (כל הזהויות א.ו) היו מעורבים, כולם דיברו אחד עם השני ועזרו אחד לשני. זה נתן לי הרבה מאוד תקווה כשדיברתי איתה. שיתוף פעולה יכול להביא לביצועים הרבה יותר טובים".

מה הטעות הגדולה של אנשים לגבי ההפרעה?

"דבר ראשון חושבים שאנשים עם ההפרעה עושים את עצמם. הם לא עושים את עצמם. זה לא משחק, זו לא בדיחה, זה לא מגניב, זה לא גיבורי על. זו מחלה שצריך לטפל בה. צריך לתת לזה את הכבוד של זה, כמו שנותנים לבנאדם עם כיסא גלגלים. לא לעשות מזה בדיחה אלא פשוט לדעת שזה קיים. לתת תמיכה לבנאדם שאשכרה צריך את העזרה, ולא לומר לו 'אתה עושה את עצמך', 'תפסיק להיות ילד' או דברים בסגנון".

ניכר שבן נשר נמצא בעיצומו של מסע שאולי עתיד להימשך עוד זמן רב, להבנת הרבדים השונים שבו. והוא לא היחיד. "אני רוצה לראות עבודות שלכם", הוא מנצל את הבמה לפנות לאנשים אחרים המתמודדים עם אותה הפרעה נפשית. "אני רוצה לראות שהתחלתי משהו שייתן לאנשים שחרור מסוים, לעבוד דרך האמנות שלהם ולהראות את זה בישראל בלי פחד. אתם לא בסדר עם עצמכם, אתם מבקשים תמיכה, צריכים עזרה - אבל אתם עדיין בני אדם והכול סבבה". 

מה אתה אוהב בעצמך, שאלתי אותו לבסוף ספונטנית. כביכול שאלה טריוויאלית, אבל לא אחת שרבים עוצרים ומגבשים לה תשובה ביומיום. גם אלו שיש להם רק זהות אחת לרפואה לתחזק. "לשאול כל אדם מה הוא מאוד אוהב בעצמו זו שאלה מאוד קשה, במיוחד לאנשים שמלכתחילה יש להם דימוי עצמי נמוך או שסובלים מהפרעות שגרמו להם לדימוי עצמי נמוך", הוא אומר, משתהה רגע, ועונה: "אני חכם. אני מאוד אוהב את זה בעצמי. זה משהו שאני מאוד מתגאה בו. עם כל הדברים, אני עדיין מצליח למצוא פתרונות".