בחזרה ל"שבתות וחגים" - הסדרה שהסתכלה למציאות בעיניים

לפני עשר שנים בערך, אחרי יום צילומים ארוך ברומניה, עלה השחקן דרור קרן במעלית המלון לחדר שלו. גבר ואישה שעמדו במעלית נעצו בו עיניים והחליפו מבטים בינם לבין עצמם. בעוד קרן תוהה במה מדובר נעצרה המעלית, האנשים יצאו, ורגע לפני שהדלת נסגרה הושיטה האשה רגל ועצרה אותה. "אני חייבת לשאול אותך", היא אמרה לקרן, "למה עזבת אותה?". קרן לא הבין. "כשעברת למושב", הקשתה האשה, "למה עזבת אותה? למה עשית לה את זה?". חמש שנים עברו מאז שהסדרה "שבתות וחגים" ירדה מהמרקע, ולקרן העייף לקח קצת זמן אבל כשהאסימון נפל, הוא התחיל לצחוק. "את מדברת על 'שבתות וחגים'?", הוא שאל. "אז על מה?!" ענתה לו האישה בכעס, "אתה לא היית בסדר! אתם התאמתם, היית צריך להישאר". 

כתבות נוספות למנויי +ynet

• בלי בושה: בחזרה לחרצופים
• כך הפך "חומות של תקווה" לקלאסיקה

צופים שמתקשים להפנים את ההבדל בין הסדרה למציאות או שבוחרים להתעלם מההבדל הזה הם לא עניין נדיר. אבל במקרה של "שבתות וחגים" התרחיש הזה הגיוני במיוחד – בכל זאת מדובר באחת מחלוצות הסגנון הריאליסטי בטלוויזיה הישראלית. היא עלתה לפני 20 שנה בדיוק, והביאה איתה ניחוח מציאותי במיוחד בימים שבהם הריאליטי רק התחיל לדגדג את המסך. באופן בלתי צפוי היא זכתה גם לביקורות מפנקות ובמקביל לחיבת הצופים. במהלך חמש העונות שלה היא צברה לא מעט צופים אדוקים, שעד היום נזכרים בערגה בחבורה התל-אביבית שהתאהבה, נפרדה והתבגרה בטלוויזיה שלהם. 

הבמאי רני בלייר והתסריטאים אורי סיוון וארי פולמן נפגשו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הם חיו את החלום – חיים קלאסיים של סטודנטים לקולנוע שהגיעו לתל אביב ממקומות שאינם תל אביב, והיו להם הזמן והלגיטימציה להעביר את השעות בהרהורים קולנועיים. הגרעין הקשה הזה החזיק מעמד בכל שנות האוניברסיטה ושרד גם את החיים שאחרי, כששלושתם פסעו אל תוך עולם הקולנוע ואל הבורגנות התל-אביבית. על הדרך הצטרפו אליהם גם התסריטאי חגי לוי והצלם עוזי אדם, "ובשבתות ובחגים היינו נפגשים כדי לצאת מהשגרה ולצאת לטבע", מספר סיוון. "בעצם, 'שבתות וחגים' היא הדהוד של החבורה הזאת". 

"העולם האמיתי" של MTV עלתה כמה שנים קודם לכן (1992), ו"בת ים - ניו יורק" ו"פלורנטין" הישראליות עלו קצת אחריה (95' ו-97'), ונחשבו לטלוויזיה ריאליסטית יחסית, אבל בלייר לקח את זה צעד אחד קדימה וסיפר את סיפורו של שבט תל-אביבי שפשוט חי את החיים שלו בלי שום גימיק או פטנט. רק מעגלים חברתיים ומשפחתיים שנפרדים ונפגשים, שמחות קטנות. "בעצם ב'שבתות וחגים' רני יצא מהארון האמנותי שלו", אומר סיוון בחיוך, "הוא התחזה לפנטזיונר, וכשהוא גילה שהוא ריאליסט שמחובר למציאות ומכיר אותה, אז יצא ממנו הקולנוען הסופר-מדויק שמחובר לסיפור הישראלי". 

כשאבא קונה אופנוע. מתוך הסדרה

ואכן, הריאליזם של "שבתות וחגים" לא היה ההמשך הטבעי של מסלול הבימאות של בלייר - במהלך הלימודים הוא נמשך בעיקר לפנטזיה ולעולמות לא מציאותיים. "היינו יורדים אליו למושב", משחזר סיוון, "והוא היה צובע מטעים של אבא שלו עם ספריי לבן ומוסיף מלאכים מרחפים עם כנפיים". סרט הגמר שלו היה פנטזיה שצולמה בפלורנטין, וכלל פסנתר כנף לבן שהתפרש על כל הרחוב ונגן ג'ז שחור מנגן עליו. אבל מתוך השיחות והמפגשים של החבורה ושל בלייר עם המפיקה ענת אסולין התגבש הרעיון לסדרה, שכמו שביבי היה מגדיר אותה, תעסוק בחיים עצמם. 

לשם השוואה אפשר לשים מול "שבתות" את "הבורגנים" של החברים של בלייר ולהקתו, שעלתה שנה מאוחר יותר, כביכול על אותם גיבורים, אבל סיפרה סיפור שונה לגמרי. "הם הביאו את המבט המורכב יותר והציני על הבורגנות", אומר בלייר. "הם הסתכלו על המציאות מתחת לשולחן ואנחנו הסתכלנו עליה בעיניים". 

אלא שלמרות חדוות היצירה והגילוי המסעיר של קסמי הריאליזם, ההתחלה לא הייתה פשוטה. אחרי שהתגבש הרעיון, בין היתר עם האחיות ענת וחגית אסולין שהפיקו את הסדרה, הגיע הזמן לעלות שלב. בלייר, במאי טרי מהניילון במונחים טלוויזיוניים, הגיע עם הרעיון לאנשי התוכן בקשת, אז זכיינית אחת משלוש, והציע להם להשקיע בפיילוט. בקשת נעתרו לרעיון לייצר את "30 ומשהו" הישראלית, רק בעיר הלבנה במקום בפילדלפיה. 

ואם כבר ריאליזם אז עד הסוף – כדי לעגן את נקודת המבט שאומרת שהסדרה היא השתקפות של החיים, כבר בפיילוט התקבלה החלטה לצלם את הסדרה בווידיאו. וידיאו איכותי אמנם, אבל עדיין וידיאו, כזה שיותר מהכול נותן את התחושה של צילום ביתי. או כמו שבלייר הגדיר את זה: "כאילו מפיק פסיכופת שולח ארבעה צוותים לארבע משפחות בכל שבוע ומתעד אותן". קצת כמו "העולם האמיתי" שכיכבה ב-MTV, אבל מתוסרטת. צופים חדי עין אולי שמו לב שבניגוד לסדרות אחרות, "שבתות וחגים" היתה נקייה מחלומות או פנטזיות, המצלמה תמיד התבוננה מהצד. 

יותר מזה, זווית הצילום עצמה לעולם לא גלשה לנקודת המבט של אף אחת מהדמויות אלא רק תיעדה אובייקטיבית את מה שהתרחש על הסט. "כשרני הבין שהוא במאי של מציאות, בחרנו ללכת על כמה שפחות התחכמות בתחום הקולנועי וכמה שיותר על הרגש, על הדינמיקה בין הדמויות", מסביר סיוון. "עוזי אדם היה מצלם כאילו הוא זבוב על הקיר, מתקרב לגיבורים ממרחק של 15 סנטימטר, כמה שהוא איש גדול פיזית הוא היה פרפר שריחף בין הדמויות ומעולם, במשך 63 פרקים, אין שוט אחד שהוא בעצם הקבלה למקום שבו הקולנוע הופך לפנטזיה. לא רואים כלום דרך העיניים של הגיבור". 

"אני זוכר שהראינו את החומרים בפעם הראשונה", נזכר בלייר, "ואמרו לנו 'מה אתם מצלמים את זה בווידיאו, זה לא מקצועי'. כמה שנים אחרי זה כל הטלוויזיה הייתה מלאה בחומרים של מצלמות חובבניות לגמרי, אז אפשר להגיד שהקדמנו את זמננו". הצופים אולי לא ידעו להגדיר את ההבדלים בתפיסת הצילום, אבל רבים מהם התקשו להתרגל אל הקונספט. בביקורת אחת נשמעו קיטור על תנועת המצלמה וטענה שהיא מעודדת הקאה, ואחרת התלוננה על מה שקוראים בשפה יפה "דרמה רזה", ובמילים אחרות – על היעדרה של עלילה. 

"היו אנשים שזה עשה להם סחרחורת", מודה דרור קרן, "אבל זה היה חלק מהשפה. מעט מאוד קרה שהיו שתי מצלמות על הסט, שזה במושגים של היום לא ייתכן, זה צורך כל כך הרבה זמן לצלם כל סצנה כמה פעמים. מצד שני זה נותן סוג של אמת לסצנה, כי אתה מצלם שני אנשים במשך דקות ארוכות, ואת מה שקורה ביניהם קורה באמת. זה לא עניין של זווית, אין טריקים של קולנוע. זה גרם להכול להיראות הרבה יותר חי וריאליסטי". 

רק שני שחקנים מפורסמים גויסו לשורות – אלון אבוטבול, שהיה אז בצומת דרכים מקצועי והחל שנה קודם לשחק בטלוויזיה, ויעל אבקסיס, שעיקר פרסומה נזקף אז למעיל שפתחה מול ליאור מילר. את דרור קרן בלייר איתר בסרט דוקו קצר שראה כמה שנים לפני כן, ומאז הוא ישב לו בראש. קרן גר אז מחוץ לתל אביב, נשוי עם ילד בן חמש, ולא בדיוק התחבר להוויה התל-אביבית שאפיינה את "שבתות וחגים", אבל בשבילו זאת הייתה הזדמנות שבדיעבד פתחה לו את צ'אקרת הטלוויזיה. קרן הביא את מירב גרובר שהכיר מהתיאטרון, וגילמה את בת הזוג שלו בסדרה. 

בלייר, בגיבויה של ענת אסולין המפיקה, הרעיף בנדיבות מכספי התקציב ולקח את הזמן על הסט. זה אומר בעיקר חופש פעולה וביטוי לשחקנים בתוך הסצנות, אימפרוביזציות אינסופיות, טייקים חוזרים ונשנים של כל סצנה (שכל אחד מהם יוצא שונה לחלוטין), תסריט שהוא בגדר רעיון כללי וריצות למרחקים ארוכים של המצלמה. או בקיצור, כל מה שאמור לגרום למפיק הטיפוסי להתפלץ על הסט ולהצמיד אקדח לראשו של הבמאי - אבל במקרה של אסולין זה דווקא הסתדר, כשהיא שחררה את החבל לשותף שלה ואפשרה לו להתפרע. 

אלא ששמח על הסט, עצוב בפיילוט. "אני זוכר את הפער בין התחושה בצילומים לבין מה שיצא בסוף", צוחק קרן. "היה שם מתח בין משהו שרוצה לרוץ חופשי ובואו ניתן לזה לקרות, עם גיידים כלליים לפני שאומרים אקשן, לבין משהו יותר כתוב. וזה לוקח שעות. אני זוכר הרבה צחוקים בין הטייקים, אני זוכר את עצמי נסחף עם משהו ורני ממשיך עם זה במקום להפסיק אותי רק כדי לצחוק. יצא פיילוט מאוד ארוך". 

אנשי קשת, אולי מפני שלא נכחו על הסט, פחות נהנו מהתוצר הסופי והעדיפו שלא להשקיע בעונה שלמה. בצר לו פנה בלייר גם לטלעד ולרשת הסמוכות. "זה לא היה פיילוט כזה מהודק, הוא היה מאוד ראשוני", מודה בלייר, "ואני לא בא בטענות לקשת. הוא היה מפוזר להם מדי, כמילותיה של יוהנה פרנר (הממונה דאז על שידורי הדרמה בזכיינית - ס"ש), זה קרוב מדי לחיים, ובאמריקה לא עושים סדרות על החיים. היא אמרה: 'מישהו חכם אמר לי שכדי לראות את החיים אני עולה על אוטובוס, משלם 3.50 שקל ורואה'. אמרתי לה שאוטובוס עולה 4.20, כדי להבהיר לה שלא נראה לי שהיא ראתה אוטובוס ב-20 השנים האחרונות". 

כמו באגדות, ההצלה הגיעה מכיוון בלתי צפוי: בחברת הכבלים ICS צפו בפיילוט, ודווקא אהבו את כל מה שבקשת דחו על הסף: האותנטיות, גובה העיניים, הצילום העלק-חובבני שטמן בתוכו לא מעט דיוק. אחרי תקופה לא קצרה שבמהלכה שהתה "שבתות וחגים" באזור הדמדומים של הפיילוטים, הוזמנה עונה מלאה והצילומים יצאו לדרך, באותה אווירה משולחת רסן שבה בא לעולם הפיילוט, "אולי רק קצת יותר מהודקת מבחינת הכתיבה והעמדת הסצנות", מסכים בלייר. לשמחת כולם, חברת הכבלים זרמה עם שיטת הבימוי הליברלית של בלייר שלא זכר איך אומרים קאט, והסט המשיך להיות עליז. "לקחנו את הזמן", מגדיר קרן בעדינות את הצילומים, "זה היה, במובן היפה של המילה, מרושל, פרום בצדדים, לא ביי דה בוק". 

זה לא קרה מיד, אבל הביקורות והצופים דווקא למדו לחבב את העוף המוזר ואת השילוב בין הבועתיות התל-אביבית לריאליזם העירום, מהסיבה שהפכה ללחם והחמאה של סדרות הריאליטי שיגיעו בהמשך – "היא היתה אמיתית, ואנשים התחברו לאותנטיות", מעיד בלייר. "אנשים אומרים לי 'ראיתי את עצמי בסדרה', זה המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים. זה נתן תחושה שמה שקורה בטלוויזיה זהה למה שקורה לי בחיים". 

במובן הזה, ההחלטה למקם את הסדרה דווקא בתל אביב, עיר האספרסו שנתפסת למרבה הצער כסמל לניתוק מההוויה הישראלית קשת היום ומומטרת הקסאמים, אולי הייתה מרימה כיום כמה גבות. אבל בעיני היוצרים לא היה מדובר בקונפליקט משום בחינה: ראשית, מפני שבסוף האלף הקודם תל אביב עדיין לא עוררה את האנטגוניזם שהיא מעוררת כיום; שנית, מהסיבה הפשוטה שהאירועים שמהם קיבלה הסדרה השראה אכן התרחשו בתל אביב, והעיסוק בחיים הקטנים של הדמויות דווקא התאים מצוין להתחמקות הנחושה של היוצרים מעיסוק בנושאים שברומו של עולם, כמו פוליטיקה. או במילים פשוטות, בלייר והחברים שלו, שהיו בוגרי לבנון כמו רוב שכבת הגיל שלהם באוניברסיטה, העדיפו לעשות לביתם במיקרו אחרי שסיימו לתרום את חלקם במאקרו והתמקדו באירועים כמו אהבה, זוגיות, הורות והתבגרות. 

"למעשה, ניסינו להראות את ההתנגדות למעורבות הפוליטית ואת הרצון לשמור על הבית שלך כאוטונומיה עצמאית של 70 מטר מרובע", מחדד בלייר. "יש אפילו סצנה שבה, נדמה לי, אבוטבול מארח זוג בבית שלו, והיא עיתונאית שטחים כזאת שכל הזמן קופץ לה הביפר, והיא אומרת שיש בעיה במחסום, והוא אומר לה 'הלו, זאת שמורת טבע פה, לא מדברים על שטחים'. זה היה בטקסט. זאת סדרה צמחונית, אין בה מוות ומחלות ואסונות, רק את התחושה שהחיים שלנו מעניינים מספיק כמו שהם". 

וכשבלייר אומר "החיים שלנו", הוא מתכוון לזה. "סיפור הגירושים של הדמויות שגילמו דרור קרן ומירב גרובר לאורך שלוש עונות היה מאוד דומה לגירושים שלי, לפחות ברמה הרגשית. היה לי ילד קטן באותה תקופה כמו לדרור, והשלכתי את האבא החרדתי שהייתי על הדמות של דרור עם הילד שלו. זו הייתה תקופה מאוד סוערת בחיים שלי", הוא מספר. "בצד יצירה מהממת עשיתי הרבה טעויות בחיים האישים, והיו גירושים וכישלונות זוגיים. גם אצל הצוות נוצרו ילדים וגירושים ומתו הורים, וכשהייתי מגיע לפגישות עם תסריטאים הם היו שואלים אותי 'מה קרה השבוע?' כדי שיהיו להם חומרים". 

ולפעמים, במה שהופך להיות יותר ויותר נפוץ, גם המציאות השאילה מוטיבים מהטלוויזיה. "בדיעבד היו דברים שהופיעו בסדרה לפני שהם הופיעו בחיים שלי", מודה קרן, "כמו למשל מה לעשות עם אבא שלך כשהוא פתאום חושב את עצמו צעיר וקונה אופנוע, ואני כבן שלו נגנב מזה ולא מבין מה עובר עליו. אישיוז של בן ואבא בגיל מבוגר שאין לך מושג איך לאכול. אלה דברים שהקדימו את זמנם מבחינתי". 

"זה היה חצי תסריטאות וחצי רעיונאות", מדייק סיוון. "בואו נודה באמת, הסדרה לא באמת הייתה כתובה, והדברים היו על הגבול בין אימפרוביזציה לבימוי מסודר. בעונה הראשונה רני היה נגן ג'ז".

העונה הראשונה הסתיימה בהצלחה יחסית, גם בקרב המבקרים, שבסופו של דבר התיישרו עם הדעה שמדובר בסדרה שניחנה באיכות מקסימה כלשהי, וגם בקרב קהל הצופים הנאמן שליווה אותה. כשניתן האישור לעונה השנייה, המפיקה אסולין הטילה את מרותה כמבוגר האחראי על הסט והודיעה שהכול טוב ויפה, אבל מכאן והלאה מתחילים לעבוד כמו שעובדים בטלוויזיה - עם תסריטים שממש נצמדים אליהם על הסט. "שבתות וחגים" מצאה בית. 

בדיעבד, ממועד לחג ומחג למועד – כשגם רצח רבין הוא מועד והדרבי הגדול הוא חג, לצורך העניין – "שבתות וחגים" השתלבה יפה בפרץ של ריאליזם שהתחיל לשגשג דווקא בקולנוע הישראלי, ונמשך בכל הכוח עד היום. סיוון, שיחד עם ארי פולמן העניק לקולנוע הישראלי גם את "קלרה הקדושה", אחד מסרטי הפנטזיה הבולטים שנעשו פה, מעיד ששניהם האמינו ש"קלרה" היה סרט הפנטזיה האחרון שהמדינה יכולה הייתה להרשות לעצמה לפני שהתמסרה לגל הריאליזם. "אני חושב שלפחות בטלוויזיה 'שבתות וחגים' הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את המהלך", הוא מסכם. 

"בדיעבד, יכול להיות ש'שבתות וחגים' התאימה יותר לכבלים מאשר לערוץ מסחרי שצריך יותר מדויק, פרסומות כל רבע שעה היו עושות פחות טוב לסדרות שלי", מודה בלייר. "אם כל רבע שעה נכנסת פרסומת שהיא פיין טופ אוף דה ארט, הסדרה בטח הייתה נראית מאוד מחוספסת מול כל המסודר הזה". 

"שבתות וחגים" המשיכה כשהיא הולכת ומתבגרת מעונה לעונה. במקום להתחתן, אנשים בצוות – ובתסריט – התחילו להתגרש. שחקנים עזבו, חדשים לוהקו וכותבים חדשים כמו ארי פולמן וחגי לוי הצטרפו. בלייר פלירטט עם היהדות, מה שניכר בבחירת המועדים והחגים, והשיקוף נשאר נאמן למציאות - כבר לא החבורה החופשית והעליזה של תחילת הדרך אלא הקושי בפרנסה, ילדים מתבגרים, מערכות יחסים מורכבות וקשות יותר. 

הצעה מהכבלים להעלות עונה שישית דווקא עמדה על הפרק, אבל לבלייר כבר אצה הדרך לדרמה הבאה שלו, "פרשת השבוע", וגם האחרים העדיפו להתפזר. בתחילת תהליך הכתיבה של העונה החמישית סיכמה החבורה שהסצנה האחרונה תסגור את כל הדלתות, ושזו תהיה עונת הפרידה. "וזה יפה", מוסיף סיוון, "שבסצנה האחרונה רפי בא לאלה ואומר לה 'בואי נתחיל הכול מחדש'. ותדמיינו את המשך החיים מפה. 

"לא מזמן ענת אסולין ואני נפגשנו עם מנהלת הדרמה של HOT מירית טובי, והשתעשענו ברעיון לעשות 'איפה הם היום 20 שנה אחרי', וראינו שיש מלא חומרים מעניינים ושהעולם עדיין מסקרן אותנו. לא נראה לי שזה הולך לקרות, אבל יכול היה לצאת משהו מעניין. אני מציץ בה מדי פעם בנוסטלגיה, ואני חושב שאומנם הטכנולוגיה השתפרה, אבל יש משהו בנשמה של הדמויות שעדיין עובד ומתאים לכל זמן". 

"בדיעבד הייתי צריך לעשות עונה שישית", מודה בלייר, "למרות שאני לא יודע מה הייתי עושה בה. אני מאחל לכל יוצר טלוויזיה שיחווה את מה שחוויתי כיוצר בסדרה הזאת. לא משנה כמה עשיתי, יצרתי 5,000 דקות דרמה לטלוויזיה, אבל אני בטח אקבר כבמאי של 'שבתות וחגים'".