"חילצתי גופות, עצמתי להן עיניים": לוחם 669 מספר על היחידה

יום שישי בצהריים, לאחר עוד חילוץ מתיש, עלה גיא מ' על מדי א' ויצא הביתה. אחרי כמה שעות ארוכות של פעילות בלתי פוסקת הרגיש גיא, אז לוחם לקראת שחרור ביחידה 669, שמגיע לו אוויר. "התקשרתי לחברה ואמרתי לה שהפעם אני עולה צפונה, לבית של ההורים, כי אני צריך קצת שקט", הוא מספר בראיון שנערך עימו השבוע.

בקשתו של גיא לשקט לא התממשה. "המשפחה שלי שומרת שבת, הנייד שלי היה כבוי, אבל לצערי המפקד שלי ידע איך להשיג אותי למרות הכול. בבוקר אני מקבל ממנו הודעה, 'תגיע'. היה איזה מבצע גדול שהתכוננו אליו הרבה זמן. רצה הגורל ושעת הכושר הגיעה דווקא באותו יום שבת, פחות מ־24 שעות אחרי שחזרנו מהחילוץ. ככה מצאתי את עצמי עם נעליים שעדיין ספוגות בבוץ ומדים מוכתמים בדם עולה על מסוק וטס אל מעבר לגבול".

הסיפור הדרמטי הזה דווקא לא מופיע בספרו של גיא, "מאפס למאה: סיפורו של צוות ביחידה 669", שנחת השבוע בחנויות הספרים (הוצאת "ידיעות ספרים"). ובכל זאת, הוא ממחיש היטב את אופי השירות ב־669, יחידת החילוץ הקרבי של חיל האוויר, שנע כל העת על הספקטרום המתעתע שבין חילוץ אזרחים שנקלעו למצוקה לבין מבצעים צבאיים עלומים מעבר להרי החושך, כפי שגיא קורא לזה.

• לקריאת הפרק הראשון של "מאפס למאה: סיפורו של צוות ביחידה 669", לחצו כאן

מי כמוהו יודע. במשך כחמש שנים שירת גיא כפרמדיק־לוחם ב־669 ובמהלך כל התקופה הזו - החל ממסלול ההכשרה המפרך ועד לחילוצים ולמבצעים הנועזים ביותר - הקפיד לתעד את חוויותיו. התוצאה היא ספר ביכורים מפתיע, סוחף במלוא מובן המילה, שמספק הצצה אינטימית אל אחת היחידות המובחרות בצה"ל. ככזה, הספר קיבל את אישורה של הצנזורה ונבחן גם בידי ועדת השרים למתן היתר לפרסומים, שאיפשרה את הוצאתו לאור אך לא אישרה לפרסם את שם משפחתו של גיא.

כתבות נוספות למנויי +ynet:

כך חשפו ה"מפלצות" את המנהרות של חיזבאללה

הצצה מבפנים לעבודת היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל

אלא ש"מאפס למאה" עושה הרבה יותר מאשר לתאר את פעילותה של יחידה צבאית, מובחרת ומיוחדת ככל שתהיה; זהו גם מעין יומן אישי החושף את נבכי נפשו של הכותב, על החששות, הקשיים והכישלונות שזימן לו השירות הצבאי. "עצם העובדה שהספר נכתב ממש תוך כדי האימונים והפעילות, הפך את החשיפה הזו לבלתי נמנעת", אומר גיא. "הכתיבה הייתה בשבילי סוג של תרפיה, ואני חושב שזה חלק מהקסם של הספר".

הוא בן 25, עיניו כחולות וזקנו פרוע, ונדמה שאין רגע דל בחייו. מאז שהשתחרר, לפני קצת יותר משנה, הספיק לטייל במזרח הרחוק, באוסטרליה, בארצות־הברית, במרכז אמריקה ובג'מייקה, שם אף חבר לעמותה מקומית וגייס עבורה מתנדבים מ־669 שיסייעו למקומיים בהקמת מערך רפואת חירום על האי. האיש, מתברר, לא נח גם בג'מייקה.

הוא חזר ארצה בדיוק בזמן למבחני הכניסה ללימודי הרפואה, אותם יתחיל בעוד חודשיים באוניברסיטת תל־אביב, ובינתיים עובד כפרמדיק ומחלץ עבור חברת הטסה רפואית שפועלת עם חברות ביטוח אירופאיות. במסגרת התפקיד יצא לו להסתובב לא מעט בעולם, ובין היתר סיפק את שירותיו גם למלח בחיל הים הרוסי, שנפצע אי־שם ליד טסמניה והיה צריך ליווי רפואי לבית חולים צבאי שנמצא לא רחוק מצפון־קוריאה. גם זו פרנסה.

בין לבין הוא עושה כמובן מילואים, ורק בשבוע וחצי האחרון השתתף בפינוי גופתה של רינה שנרב בת ה־17 שנהרגה בפיגוע במעיין דני, ובחילוץ הרוג ופצועה שהתרסקו עם מצנח רחיפה על מצוק ליד הרצליה. באופן טבעי, גם הריאיון עימו נערך תוך שהוא תוקע ארוחת בוקר, רגע לפני שימשיך להרצאה על ערך חיי אדם שהוא מעניק בפני נגדים בצה"ל. את היום שלו יסיים רק לקראת חצות, בטלפונים שיעשה תוך כדי הנסיעה הביתה, לתל־אביב.

הקצב ההיסטרי הזה יכול להסביר כיצד כבר ביום השחרור שלו מאחת מיחידות העילית של צה"ל היה בידיו של גיא כתב יד לספר שיהפוך מן הסתם לרב מכר בשבועות הקרובים. "מהיום הראשון בצבא היה לי פנקס, כי אמרו שצריך", הוא מסביר. "כבר בשבוע הראשון כתבתי לעצמי אנקדוטות, ואז סיפרתי על זה לאבא שלי, והוא הציע שאכתוב ספר על השירות הצבאי. בהתחלה אמרתי 'אין סיכוי, למי יש זמן לכתוב?', אבל אז התמכרתי".

איך באמת מצאת זמן?

"זה הפך לטקס, כמעט כמו תפילה. בסוף היום, לפני השינה או בשמירה, וגם בכל הזדמנות אחרת, הייתי מוציא פנקס וכותב. ככה הייתי פורק את החוויות לתוך פתקים קטנים. העומס הנפשי שמצטבר אצל חייל בהכשרה אינטנסיבית כמו זו של 669 הוא גדול מאוד, אתה עובר תהליך מאוד מעמיק עם עצמך, וכמעט בלתי אפשרי לשתף את זה בחבורה מצ'ואיסטית של בנים לוחמים. זה הרגיש לי בריא להכווין את העומס הזה לאנשהו, אז כתבתי".

הפתקים הלכו והצטברו: שרשרת החיול בבקו"ם, המסעות המתישים, המפקדים המאיימים, החברים החדשים, אימוני החבלים והצלילה המורכבים, הטיסה הראשונה במסוק ופחד הגבהים שמתלווה אליה. "רגעים שבהם הרגשתי על פסגת העולם, ורגעים שהרגשתי שאני חתיכת בוץ שדבוקה לי על הנעל בסוף ניווט", מנסח זאת גיא. "והיו הרבה פעמים כאלה שהיה בא לי לבכות כי קר וכואב ואתה לא רואה את האופק".

ואכן, כמחצית מהספר מוקדש למסלול ההכשרה, שגיא מגדיר אותו "יומרני על סף הבלתי אפשרי". מדובר בכמעט שנתיים של רצף אימונים בלתי פוסק, מגוון ומעמיק, המביא את הלוחמים הצעירים אל סף גבול היכולת שלהם ומעבר לה. "אין עוד מסלול הכשרה מקביל ל־669 בעולם כולו", אומר גיא. "מה שייחודי זה השילוב של כל כך הרבה יכולות ביחידה אחת. יש כנראה יחידות בצה"ל שמתמחות בלוט"ר או בצלילה ועושות את זה טוב יותר מ־669, אבל אין עוד יחידה שיודעת לעשות כל כך הרבה דברים ברמה גבוהה כמונו".

הסיבה לכך נגזרת מהמטרה שלשמה הוקמה היחידה - חילוץ בכל מצב, מכל תוואי שטח ובכל מזג אוויר, גם תחת אש. "ובגלל זה כשאתה לומד לחלץ באמצעות חבלים, למשל, אתה חייב להתייחס לזה כאל מקצוע לכל דבר", אומר גיא. "להתייחס לזה כפחות מכך זה לסכן חיי אדם, כי ב־669 אתה לא הולך להגליש נערים ממצוק במצפה רמון - אתה עומד לחלץ אנשים בתנאים הכי קשים ובלתי צפויים שאפשר להעלות על הדעת".

כשגיא מדבר על תנאים קשים ובלתי צפויים, אי־אפשר שלא לחזור איתו לחילוץ באסון נחל צפית, שבו נספו עשרה מתלמידי המכינה הקדם־צבאית בני ציון, באפריל 2018. מעבר לכך שזה החילוץ האחרון שלו בסדיר, מעבר להיותו החילוץ המפורסם ביותר שבו השתתף, אפילו מעבר לגודל האסון - החילוץ מנחל צפית היה עבור גיא חוויה אישית שלעולם לא תישכח.

"לא רק לי, אלא ל־669 כולה", הוא אומר. "זה אירוע שנחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו, כי כמעט כל לוחם ביחידה הוקפץ באותו יום. חבר'ה שכבר היו בדרך הביתה עשו פרסה בש"ג, ותוך רבע שעה היו באוויר עם ציוד, מבלי לדעת לאן הם טסים". גם אחרי החילוץ בנחל צפית המשיכו צוותי היחידה לעבוד, בגלל השיטפונות הכבדים במדבר יהודה שגרמו לעוד ועוד צרות. "זה בדיוק מה שמבליט את היכולת הכי גדולה של היחידה - לעבור מאפס למאה בשנייה", אומר גיא. "התחלנו את היום הזה רגועים לגמרי, וסיימנו אותו אחרי 36 שעות לחימה שבהן הסירנה בבסיס לא הפסיקה לעבוד".

באותו יום תפס גיא כוננות, האחרונה שתוכננה לו לשירות הסדיר, ובדיוק סיים חילוץ של מטייל שנפל באזור יריחו ופונה לירושלים. אבל עוד לפני שהמסוק נחת בבית החולים קיבלו גיא וחבריו הוראה שעליהם להמשיך מירושלים לכיוון נחל צפית. באותו רגע הם לא ידעו במה מדובר, אך במהרה יתברר להם. "אנחנו היינו במסוק הראשון שהגיע לתחתית הנחל, ולכן באופן טבעי לא פגשנו אנשים חיים. באנו לחלץ גופות", מספר גיא.

הפרק בספרו העוסק בחילוץ מנחל צפית נקרא בנשימה עצורה. גיא אינו מרחם על קוראיו כאשר הוא מתאר את מה שראו עיניו באותו יום. הסיבה לכך היא שיטת הכתיבה שלו, שכאמור היה בה ממד תרפויטי מובהק. "במהלך מסלול ההכשרה לא היה זמן לשבת על מחשב וממש לכתוב", מספר גיא על תהליך כתיבת הספר. "אבל אחרי שסיימתי מסלול והתחלתי לתפוס כוננות הכתיבה הפכה ליותר פשוטה: הייתי חוזר מחילוץ, יורד מהמסוק, מחזיר את הציוד לכוננות ואז מתיישב על המחשב ושופך הכול.

"באיזשהו שלב הייתי כל כך מתורגל, שפשוט התחלתי לראות דברים במילים כתובות", הוא ממשיך. "הייתי רואה איך הדבר ייכתב עוד בזמן הפעילות עצמה. מצד אחד זה טוב מאוד לכתיבה כי זה הופך את הדברים לאותנטיים, אבל מצד שני זה משאיר את התמונות והזיכרונות, את הריחות, יותר טבועים בראש שלך. כשאתה חווה דברים בצורה כזו, כתובה, זה מהדהד יותר חזק".

אתה רואה מילים גם כשאתה מושה, כפי שאתה כותב בספר, "נערה יפהפייה, עיניה הבהירות פעורות לרווחה" מתוך הבוץ?

"כן. גם תוך כדי שאני עוצם לה את העיניים הפקוחות".

הדברים האלה שאומר גיא מפנים אצבע לנושא שלא מתייחסים אליו בדרך כלל כאשר כותבים על 669: המראות הקשים שהלוחמים, שנפגשים עם פצועים והרוגים באופן כמעט יומיומי, נאלצים להתמודד איתם. לדברי גיא, במהלך ההכשרה ביחידה אמנם מנסים להכין את הלוחמים למצבים הללו, "אבל כשאתה לוקח חבורה של בני 18 ומעמיד אותם מול הדבר הזה, בסופו של דבר דברים נספגים", הוא אומר. "כל אחד לוקח איתו משהו מהשירות ביחידה. אני קורא לזה 'מתנות וצלקות'".

המראות שראית בנחל צפית הם אלה שנחרטו בך הכי חזק במהלך השירות?

"לכל אירוע יש אופי וריח אחר. כשאתה בעצמך לובש מדים ומטפל בחייל פצוע, או גרוע מכך - מפסיק פעולות החייאה בחייל כי הוא מת, יש לזה תחושה מסוימת. כשאתה מטפל בתינוק, הדבר הכי רגיש בעולם, יש לזה תחושה אחרת. מה שאני יכול לומר בוודאות על החילוץ מנחל צפית זה שכאן היה מקרה שבו היה לי זמן לחשוב. תבין, כשאתה מטפל בפצוע על רצפת המסוק זה לעבוד כנגד כל הסיכויים. זו לא ניידת טיפול נמרץ, לא בית חולים עם תנאים אופטימליים. זו מלחמה, ואתה כולך בתוך הדבר. אבל כשיש לך את הזמן לעבד את הדברים ולחשוב, זה יותר קשה. וזה מה שקרה בנחל צפית. כל פעם להבת התקווה, שהנה אנחנו עכשיו נגיע למישהו שאפשר סוף־סוף לטפל בו, כבתה".

הוא יליד קיבוץ רמת יוחנן, האח הבכור במשפחה לוחמת: אחותו היא קצינת חינוך בבה"ד 1, אחיו משרת ביחידה מובחרת אחרת, והאחות הקטנה עדיין בתיכון. "גדלנו עם הורים ספרטנים, שקמים בארבע בבוקר, רוכבים על אופניים ואז עושים מדיטציה, כי אבא חזק במיינדפולנס", מסביר גיא. "אמא שלי רצה מרתונים וגורמת לי להרגיש כמו הבנאדם הכי לא בכושר בבית. כנראה הייתי צריך להביא הביתה סיכת לוחם של 669 כדי לאזן את זה".

האם, שגדלה בבית ציוני רפורמי בארצות־הברית, הגיעה לקיבוץ כמתנדבת ונפלה ברשתו של אביו, שהיה המדריך שלה לעברית. כעבור זמן קצר נולד גיא וכשהיה בן שנה עברה המשפחה הצעירה לארצות־הברית, שם אביו למד באוניברסיטת הרווארד. "כשחזרתי לארץ, בגיל ארבע, דיברתי עברית עם מבטא אמריקאי", נזכר גיא. בארץ החלו הוריו בתהליך של חזרה בתשובה ולאחר שלא מצאו עצמם בקיבוץ עברו ליישוב הדתי הושעיה בעמק יזרעאל, שם הם גרים עד היום. גיא עצמו למד בישיבה תיכונית אבל כעת מסתובב ללא כיפה. "אני בתהליך של חיפוש", הוא מסביר.

במקור הוא בכלל רצה להיות רופא צבאי ותיכנן להתגייס לעתודה, אבל קיבל ציון נמוך מדי בפסיכומטרי, עניין שהיום הוא לא מצטער עליו. הצעד הבא היה מבחינתו הכרחי. "כמי שגדל בהושעיה, יישוב של הציונות הדתית, ללכת לקרבי היה חלק אינהרנטי מהלחץ החברתי שאתה מרגיש בבית", הוא מסביר. "אז בסוף הלכתי לגיבוש של השייטת ועברתי אותו, למרות שלא משך אותי להתגייס לשם".

למזלו, לפני שהתגייס התנדב כחובש במד"א, ושם הייתה לו הארה. "יום אחד הגענו לתאונת דרכים שהגיע אליה גם מסוק של 669", הוא נזכר. "ראיתי את הצוות פורק החוצה ואמרתי 'וואו, זה מה שאני רוצה לעשות'". הוא עשה גיבוש נוסף והתקבל, כמובן, ליחידה.

לא הבנתי: אתה פייטר שעובר גיבושים או חנון שעושה פסיכומטרי בתיכון?

"שילוב של השניים", הוא צוחק. "אבל אני חושב שזה מאוד מייחד את מי שמגיע ל־669 - אנשים שיש להם יכולות פיזיות וגם ראש על הכתפיים".

בכתיבה, אגב, מעולם לא חטא. "אבל קראתי הרבה", אומר מי שניסיון הכתיבה הראשון שלו הסתיים בספר בן 439 עמודים. "כחלק מהיותנו משפחה ספרטנית לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, ואני חושב גם שיש תרבות קריאה מפותחת יחסית בציונות הדתית, גם בגלל הזיקה לטקסטים וגם בגלל אווירת השישי־שבת שתורמת לקריאה".

אחד מהישגיו של "מאפס למאה" הוא הבלטת פן חדש של 669, יחידה שהתפרסמה בעיקר בעקבות החילוצים האזרחיים שביצעה לאורך השנים, ופחות בשל פעילותה הצבאית. "הרבה יחידות מתעטרות במעטה חשאיות, ההבדל הוא שמעטה החשאיות של 669 צבעוני מאוד", מתאר זאת גיא בשפתו הציורית. "הפעילות הגלויה שלנו מקבלת הרבה פרסום, אבל יש פעילות שגם לא מתפרסמת. בספר זו הפעם הראשונה שאפשר לדבר, ולו במעט, על שאר הייעודים של היחידה".

אחד הפרקים המעניינים בהיבט הזה הוא "טיול מסוכן", שבו מספר גיא על מבצע מעבר לקווי האויב בו השתתף, כפרמדיק 669. הפרק מאיר באור אחר את 669, יחידה שזכתה לכינוי הגנאי "שש בש תשע", על שום התפיסה שלוחמיה בעיקר תופסים כוננות וממעטים לצאת לפעילות מבצעית.

מהמבצע, אגב, חזר גיא עם אבן בכיס. "חזרתי במהלך השירות עם כמה אבנים", הוא מפתיע. "יש מדף במשרד של הפרמדיקים הלוחמים ביחידה עם אבנים מכל מיני מדינות. היופי הוא שאתה מסתכל על המדף ויש שם אבנים בשלל צבעים, אבל אתה לא יודע מאיפה הגיעה כל אבן, רק האבנים שלך. בודדים האנשים שחשופים לכל הפאזל".

הספר עוסק לא רק במבצעים הקרקעיים בהם משתתפים אנשי 669, אלא גם בתרומתם למבצעי האוויר. "הזרוע הפעילה ביותר של צה"ל היא חיל האוויר", אומר גיא. "יש בחיל אינספור טייסות, אבל יש רק 669 אחת. לכל פעילות חיל־אווירית מעבר לגבול, איפה שלא תהיה, לא שולחים מישהו בלי אופציה להביא אותו חזרה הביתה".

גיא מרגיש בנוח לספר את כל המידע הזה בספרו, שכאמור קיבל את אישור הצנזורה וועדת השרים למתן היתר לפרסומים. "זה לא היה קל", מגלה גיא. "הייתי באוסטרליה כשתפסה אותי ההודעה שהוועדה פסלה חלקים נרחבים מהספר. טסתי מביירון ביי ישירות למרתפי הקריה".

בישראל יישר גיא את ההדורים מול אנשי הוועדה, שלבסוף איפשרו לו לפרסם פרטים רבים ולטשטש פרטים אחרים. "הבנתי מהם שאין ספר שנכתב בכזאת סמיכות לשירות ביחידה מיוחדת", הוא אומר. "כל מילה שנכתבת פה זו השלמת פאזל עכשווי לאויב, לא משהו שמספרים בדיעבד אחרי שלושים שנה, לכן עברנו על הספר מילה־מילה. היה חשוב להם להבין מי עומד מאחורי כל שם, מה התפקיד שלו וכו'. היו דברים שירדו, אבל הליבה נשארה".

הוועדה לא אישרה לפרסם את שם משפחתך. מבאס להיות רק "גיא מ." על כריכת הספר?

"אני דווקא אוהב את זה", הוא מפתיע שוב. "'מאפס למאה' זה לא רק הסיפור שלי, אלא של כל לוחם ביחידה 669, ממחזור א' ועד היום".

לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את גיא לגבי פרק אחד בספר שתפס את עיניי, ובו הוא מספר על פינוי שביצע לילד סורי, שנפצע אנושות במהלך מלחמת האזרחים במדינה והובהל עם אימו לבית חולים בישראל. בדרך כלל לוחמי היחידה אינם שומרים על קשר עם מחולצים או מפונים, ונפרדים מהם בבית החולים, אלא שבמקרה של אותו ילד גיא הרגיש צורך לברר מה עלה בגורלו. 

"היה לי רגע של הארה תוך כדי הטיסה במסוק", הוא מסביר. "מולנו ישבה האמא, וזה היה כל כך אנושי וטהור. הנה אמא ממדינת אויב, שבחיים לא דמיינה את עצמה מבקשת עזרה מחייל ישראלי, רואה אותנו מטפלים בילד שלה. היה משהו כל כך טהור בבכי שלה בזמן שנלחמתי על חיי התינוק, שזה הידהד לי בראש אחר כך במשך כמה ימים. הסקרנות גברה עליי".

גיא התקשר לבית החולים אליו פונה הילד מתוך הנחה שלא שרד את הפציעה, וגילה לשמחתו שהתינוק חי ונמצא בהליך החלמה. "הבנתי שאם זה אפשרי, הכול אפשרי", הוא אומר השבוע. "אחרי סיפור כזה מי יודע, אולי עוד נכונו לנו ימים טובים ושלווים יותר בשכונה שלנו".