שחקנים נלחמים בדרך כלל שנים כדי לקטוף את תפקיד חייהם. לעופרי ביטרמן זה קרה ממש בתחילת הדרך, בשנה השלישית של בית הספר למשחק, כשהמנהל יורם לוינשטיין הודיע לו שהוא הולך לככב במחזמר על חייו של צ'רלי צ'פלין. ביטרמן המופתע היה אז עדיין פרח משחק חסר ביטחון, אבל לוינשטיין הציב בפניו עובדה מוגמרת.

"בהצגה שלפני צ'רלי צ'פלין בסטודיו הייתי פשוט נורא", הוא מסביר את ההפתעה. "עשיתי שם תפקיד ראשי, ואף אחד לא ניגש אליי בסוף ההצגה. כולם ניגשו לפרגן לכל השחקנים האחרים, רק לא לי. זו תחושה ממש לא כיפית. חשבתי שאני שחקן גרוע. צ'פלין גם הרגיש לי נעליים גדולות מאוד. גדולות מדי. שאלתי את עצמי גם איך בכלל אפשר לעשות מחזמר עליו. אבל כשיורם נותן הוראה, מבצעים אותה. איזה שחקן יוותר על תפקיד ראשי? רק טיפשים".

צילום: אי.פי

ההפקה בסטודיו זיכתה את ביטרמן בשבחים גדולים ובהבטחה להעלות את המחזמר בתיאטראות הגדולים. שנתיים עברו, וכעת החלום מתגשם. "צ'פלין — המחזמר", שעלה לפני כחודש בהפקת תיאטרון תל־אביב בשיתוף תיאטרון חיפה, הפך ללהיט כשלצידו של ביטרמן משחקים שמות נוצצים כמו מיקי קם, טלי אורן, ירון ברובינסקי, אבי גרייניק ודפנה דקל (שוקי וגנר מביים).

כבר בפעמים הראשונות הקהל נעמד על רגליו בסיום ההצגה והריע לשחקנים, בעיקר לביטרמן. גם המבקרים נשבו בקסמו, הכריזו שהנה כוכב נולד והודיעו שהכריזמה שלו ממגנטת. רק ביטרמן, ילד טוב הרצליה, עדיין לא ממש ידע איך איך אוכלים את ההצלחה שנחתה עליו בבום.

"עדיין מרגש אותי ש־800 איש מריעים לי ולשאר השחקנים, אבל אני לא הולך עכשיו בחזה נפוח וטופח לי על השכם, רחוק מזה, אני בא כל ערב כדי להוכיח את עצמי מחדש", הוא אומר. "בכל פעם שאני עולה על הבמה אני שואל את עצמי אם אני עושה את זה מספיק טוב. עכשיו, אחרי הביקורות המפרגנות, אני יותר בטוח בעצמי, אבל תמיד חושב מה נקסט. אני עדיין מפחד לאכזב את הקהל ואת עצמי. אולי אני גם לא רוצה שההצלחה תעלה לי לראש. זה גורם לי לתת בכל הצגה 150 אחוז מעצמי ולא להפסיק לעבוד ולהשתפר".

שחקנים אחרים היו עושים עניין גדול מהצלחה כזאת.

"לא אני. יש לי עוד הרבה פסגות לכבוש. הביקורות מדהימות, אבל אני אומר מה הלאה".

מה אנשים אומרים לך?

"אנשים אמרו לי שהם בכו ועברו תהליך", הוא מדפדף בחשבון האינסטגרם שלו ומסמיק. "מישהי כתבה לי: 'כאחת שרוצה להיות שחקנית, אני חייבת לומר לך שאתה מעורר השראה' מישהי אחרת כתבה: 'אני מודה שבאתי בלי ציפיות, ובסוף עברתי רכבת הרים של רגשות — בכי, צחוק והתרגשות אינסופית של רגשות. תודה על ערב מרגש. כשהילה יובל (מלהקת נחשבת) אמרה לי, 'גרמת לי לבכות פעם ראשונה בתיאטרון', התרגשתי. אין כמעט הצגה שמישהו לא אומר לי, 'אתה לא שחקן לפה. אתה רמה של חו"ל'".

 

ביטרמן בתפקיד צ'רלי צ'פלין

הכל התפרק בבום

לקראת העבודה על התפקיד ביטרמן עשה חריש עמוק על כל אוצרות צ'פלין. "קניתי את הביוגרפיה שלו והתחלתי לראות את הסרטים שלו וללמוד מי הוא היה באמת. בהתחלה הייתי מנקר תוך צפייה בסרטים. העין שלנו לא רגילה לראות סרטים בקצב איטי. אנחנו רגילים למעברים מהירים. זה גם צולם בשחור לבן והעיניים מתעייפות מהר. אבל אז שוקי וגנר ועומר זמרי (הכוריאוגרף) זרקו אותי למים העמוקים. רגל שמאל שלי נוטה קצת הצידה", הוא מדגים הליכה צ'פלינית, "כך שהיה לי עם מה להתחיל לעבוד. מתוך התנועות שהבאתי ומתוך התנועות בסרטים, בניתי עם עומר את הדמות. הייתי יושב עד השעות הקטנות של הלילה לראות את היוטיובים של מאחורי הקלעים שלו. ניסיתי לא לחקות את התנועות שלו, אלא להבין למה הוא עושה אותן. אני לא יכול להירגע עד שאני לא עושה את זה מושלם. רק כשהחברים בבית הספר וסגנית המנהל מחאו לי כפיים, הבנתי סוף־סוף שזה באמת טוב".

קראו עוד: תורידו בפניו את הכובע | שי בר יעקב

צ'פלין היה איש של הרבה נשים, חלקן קטינות. מה איתך?

"בזה אני שונה. אני איש של מערכות יחסים ארוכות, לא של סטוצים. הייתה לי חברה רצינית ראשונה בגיל 18, והיא הייתה צעירה ממני בכמה שנים טובות. היום, כשאני חושב על זה, נראה לי מוזר שתהיה לי מישהי צעירה כל כך. בדרך כלל נשים התחילו איתי. העולם הזה של החיזורים היה זר לי. לא ידעתי איך ניגשים לזה".

ביטרמן, אוטוטו בן 30, נהג להגיע לחזרות בסטודיו הרבה לפני שאר התלמידים. "הייתי מגיע כל בוקר בשבע כדי לעשות חזרות עד שכולם יגיעו", הוא אומר. "ממש התאבדתי על התפקיד. נשארתי גם עד שמונה עשר בערב. לא היו לי כמעט חיים פרטיים. הכל קודש לתפקיד. עכשיו הכל כבר יותר פשוט כמובן".

העבודה על דמותו של צ'פלין שינתה את ביטרמן. הצעיר הסגור נפתח פתאום. "התחלתי לדבר ולשתף", הוא מחייך. "עד אז הייתי שומר הכל הלב. אוגר דברים בפנים, לא מתעצבן, לא מתפוצץ, גם כשזה מתבקש. כנראה שהייתי צריך לפתוח את הלב לתפקיד וגם משהו בי נפתח סוף־סוף. עד אז החבר'ה בכיתה היו אומרים לי: 'מה אתה מסתיר?' גם המורים היו אומרים, 'יש לך טכניקה מעולה, אתה בעל מקצוע מעולה, אבל אתה אטום רגשית, לא מפוענח וזה פוגע בך'".

מה למדת על עצמך?

"עד אז הייתי יס־מן ופתאום למדתי גם להגיד 'לא', מילה פשוטה שלא כל כך הכרתי. למדתי להעריך את עצמי ולא לנסות לרצות את כולם, לשים את עצמי במרכז, להיות לפעמים קצת אגואיסט, לא לשמור הכל בבטן. גם עם החברה שהייתה לי אז דברים השתנו. אני לא זוכר מתי רבנו עד אז. ספגתי וספגתי והפנמתי הכל עד שאמרתי לה הכל בפנים, וזאת כבר הייתה נקודת אל־חזור. הכל התפרק בבום. התפקיד הזה היה בשבילי סוג של תרפיה, מעין טיפול".

במקום פסיכולוג?

"כן. הלכתי פעמיים לפסיכולוגית. האקסית שלי הציעה לי ללכת. הרגשתי שכל מה שהפסיכולוגית אומרת אני יודע, אבל אין לי אומץ להגיד את זה לעצמי ולאחרים. אחרי שני מפגשים הפסקתי ללכת אליה. הבנתי שאני צריך אומץ לשנות דברים ושיניתי. עכשיו יש לי חברה (הרקדנית נעה אברהם), ואני מרגיש שזו אהבה גדולה באמת".

קודש הקודשים

הוא נולד בבאר־שבע לאבא איש צבא קבע (כיום מורה לנהיגה) ולאמא מורה לאמנות. עוד בילדותו עברה המשפחה להרצליה. כשמלאו לביטרמן 13 התגרשו הוריו. "הגירושים שלהם הפתיעו אותי", הוא אומר. "כילד, לא הבנתי למה הם מתגרשים. הייתי הילד הקטן בבית והם הסתירו את זה ממני. ניסו לגונן עליי. האחים שלי כן ידעו שההורים לא מסתדרים. עד שיום אחד, בבום, הם הושיבו אותי על הספה וסיפרו לי. בכיתי כמובן, אבל גם די התלהבתי בהתחלה שיהיו לי שני בתים, יחגגו לי פעמיים ימי הולדת, ולהורים שלי, אנשים עסוקים, יהיה יותר זמן אליי. בהמשך דיברתי עם אמא שלי על הכל. אני ילד של אמא. מהר מאוד נכנסתי גם ללהקה בהרצליה והופעתי איתם. זה היה סוג של חממה בשבילי, מין מפלט".

מאז שסיים את לימודיו בסטודיו הספיק ביטרמן לזכות בפרס השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון ("מלך הכלבים" של בית ליסין) ולשחק בסדרות "כיפת ברזל", "בת אל הבתולה" ו"כדברא" ובסרט "ימים נוראים" שעוסק בימים שקדמו לרצח יצחק רבין וברוצחו של ראש הממשלה, יגאל עמיר. ועדיין, ביטרמן, שחקן תיאטרון בית ליסין, רואה את עצמו כשחקן תיאטרון יותר מאשר שחקן קולנוע וטלוויזיה. "כשאני מספר שאני משחק במחזמר 'צ'רלי צ'פלין', שואלים אותי מתי אני עושה תפקיד בסדרה או מקבל קמפיין ששווה הרבה כסף, וזה מרגיז אותי. אני בנאדם של עקרונות, ואני יכול להתחרפן מחוסר מקצועיות. מבחינתי התיאטרון זה מקדש, קודש הקודשים, וככה אני רוצה שיתייחסו לזה".

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

"אני רוצה להיות שחקן יוצר, להרחיב את המנעד שלי כשחקן, לשפר את האנגלית שלי, ואולי, גם מי יודע, להגיע לברודוויי. אני לא חולם לשחק שם ב'מלך האריות', אלא במשהו חדש ומאתגר". •

ההצגה תעלה היום ב־20:30 ובמוצ"ש ב־21:00 בתיאטרון חיפה