המסע האמיץ של יעל שרר למען הנפגעות
כבר שנים שהיא הפה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, נלחמת את מאבקם באטימות הרשויות, רודפת אחרי חברי כנסת ומעבירה את הלילות בשיחות טלפון ושכנועים. כעת היא מבקשת את עזרת הציבור כדי שתוכל להמשיך את פעילותה האקטיביסטית
בין שלל הקמפיינים לגיוס המונים המציפים את הרשת בכל יום, בלט בתקופה האחרונה הקמפיין להקמת לובי ציבורי למלחמה באלימות מינית, שנאבק לשינוי מדיניות וחקיקה מול הכנסת והממשלה. את הקמפיין והלובי הקימה יעל שרר (38), פעילה פמיניסטית מובילה במלחמה למען נפגעות ונפגעי אלימות מינית בישראל ובעולם, מנכ"לית עמותת "אחת מתוך אחת", במאית דוקומנטרית, עיתונאית וסופרת.
שרר, שנולדה בכוכב יאיר ובנערותה עברה לכפר סבא, נפגעה מינית במשך שנים על ידי אביה. בגיל 13, כאשר ניסתה להתלונן, נתקלה ביחס מבטל מצד מרבית הגורמים הרשמיים שנקרו בדרכה. היא פנתה אל המחנכת שלה, אשר האמינה לה מיד והפנתה אותה לרשויות הרווחה בכוכב יאיר. העובדת הסוציאלית של הישוב החליטה לזמן את הוריה של שרר לשיחה, וכאשר שאלה את האב בנוגע לפשר ההאשמות, הוא הכחיש והיא בחרה להאמין לו. לדבריה של שרר, "מדובר במנטליות של מקומות קטנים, כי בטוחים שמכירים את הבן אדם ויודעים עליו הכל".
שלוש שנים עברו והסאגה המשיכה: "הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ואני זוכרת את עצמי מתגלגלת בין הרשויות, מתמודדת מול הרווחה, הפרקליטות ובתי המשפט. אני חושבת שהכי מעליב היה כשבפרקליטות אמרו לי לא לבוא לדיונים כי 'את לא צד בעניין', כשהנפגעת זאת אני! פשוט התפוצצתי. שנים אחר כך אמרו לי שזכרו את היום הזה ושלא מדברים ככה לנפגעות יותר".
בבגרותה, יצרה שרר את הסרט התיעודי "כביסה מלוכלכת", העוסק בהתמודדות האישית שלה עם הפגיעה שעברה, דרך יומנים שצולמו במשך ארבע השנים שעברו מאז שהגישה תביעה אזרחית נגד אביה. "אחרי ההקרנה של הסרט ב'דוק אביב' ובערוץ 22, פנו אליי הרבה אנשים וסיפרו לי שהסיפור שלי הוא גם הסיפור שלהם, ושכמוני, גם הם עומדים מבולבלים מול משרדי הממשלה ורשויות המשפט, והם ביקשו ממני עזרה".
ומיד התנדבת לעזור.
"לא תכננתי לצאת לפעילות חברתית, זה קרה כי פשוט לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות אנשים שסובלים מאותה אטימות. אנשים שמופקרים ללא תמיכה, ונאלצים להתמודד עם מערכת מפלה, פוגעת ומתעלמת, עם משפחה שתומכת באנשים שפגעו בהם ועם חברה שמאשימה ומקרבנת".
המטרה: לעזור לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית דרך הכנסת
לאחר מסע שנמשך לא פחות מחמש עשרה שנה, אביה של שרר הורשע ונדון למאסר של שלוש שנים בלבד. בנוסף לדין הפלילי, תבעה אותו שרר בתביעה אזרחית תקדימית, והפיצויים שקיבלה ממנו אפשרו לה עד כה לעסוק באקטיביזם במשרה מלאה. עד היום נרשמו לזכותה הישגים שהם מצד אחד מרשימים למדי, ומצד שני לא ברור כיצד לא התקיימו עד כה במדינה שרואה עצמה כחלק ממדינות המערב.
בין שלל הישגיה של שרר ניתן למנות - קידום והעברת חוק שלא מאפשר לעברייני מין לשנות את שמם, להתחבא מאחורי זהות חדשה ולהמשיך לפגוע; אילוץ של משרד הבריאות להפסיק להשמיד ראיות בתיקי עבירות מין מפאת חוסר מקום; קידום חקיקה להכשרת אנשי מערכת החינוך בנושא של פגיעה מינית וחובת הדיווח; פעילות להנגשת שירותים בפריפריה ולפריסה ארצית של שירותי חירום בכל הארץ ובשפות שונות.
עוד פעלה יעל למען חיוב בתי חולים לבדיקת נוכחות סמי אונס בחדרי מיון, הגדלת מודעות מערכתית לתופעת סמי האונס, שיפור תנאי האשפוז הפסיכיאטרי של נפגעות ונפגעי אלימות מינית, דאגה לתקצוב והכשרה לאנשי צוות רפואי המטפלים בפגיעה מינית, ועוד ועוד.
"כאדם פרטי, אני יודעת שקשה מאוד לעבוד מול משרדי ממשלה", היא אומרת. "הם יודעים שאנשים לא ישקיעו את הזמן ואת הכסף הדרושים לכך, הם ממגנים את עצמם והם דואגים שיהיה מאוד-מאוד קשה לחייב אותם לפעול. אני רוצה להגיע למצב שבו משרדי הממשלה יחששו מלהתעסק איתי, לא להפך. הגשתי למשל שאילתא למשרד הבריאות, כדי להבין מה הטיפול שהוא מחויב בו בכל הנוגע לסמי אונס. דרשתי מהם לחשוף מה הם עושים - כמה בדיקות, לאיזה חומרים וכן הלאה. רק אחרי שאמרתי שאני מתכוונת לעתור, וזה גם היה בפייסבוק ובטוויטר, הם התקפלו ושלחו לי את המידע".
היית אומרת שגם ב-2019 ישראל לא עושה מספיק למען נפגעות ונפגעי תקיפה מינית?
"אני חושבת שיש היום בעיקר פער גדול. במובן אחד, החברה בישראל היא אחת המודעות והמיודעות בנושא של אלימות מינית בעולם. מהפכת #MeToo התחילה בישראל שנים קודם. נשים בישראל התחילו לדבר ולהופיע בפנים גלויות הרבה לפני ארצות אחרות בעולם. אני חושבת שיש לנו הרבה על מה להתגאות, שיש לנו הרבה סולידריות חברתית. פועלים פה הרבה מאוד ארגונים והשטח מלא בדרישה לטיפול בדבר הזה".
"מצד שני, במובן הפוליטי והממשלתי אנחנו מפגרים מאוד אחרי הדרישה. אנחנו לא מצליחים למלא אחר הדרישה לטיפול מערכתי, בין אם זה משפטי, רפואי או נפשי. הכוונה היא שיש הרבה יותר דרישה ממה שמשרדי הממשלה מסוגלים לספק. אנחנו גם רואים שהטיפול המערכתי הוא טיפול מיושן מאוד, מוגבל מאוד. טיפול שלא לוקח בחשבון את הרצונות העצמאיים של הנפגע או הנפגעת, או את הידע שלהם – ובזה צריך לטפל".
למה זה המצב בעצם?
"אני חושבת שגופים ממשלתיים הם גופים מסורבלים, ומאוד קשה לבצע בהם שינויים רדיקליים. נבחרי הציבור שיושבים בכנסת מלאי רצון טוב, ואני באמת מאמינה בזה, וצריך להצביע להם על סוגיות שיש לתקן, וצריך להראות להם שיש דרישה. הם לא טיפוסים ספונטניים, הם טיפוסים מחושבים. הם לא עושים דברים מרוע או התעלמות, אני פשוט למדתי מניסיוני בשנים האחרונות, שעם רבע שעה של שיחה ועם קצת קשב ורצון, אז 99% מחברי הכנסת מיד יסכימו שיש הגיון במה שאני אומרת".
ויעשו עם זה משהו גם?
"אם הם ישתכנעו שזה יועיל להם. אבל מה שחשוב זה לדרוש. אם לא דורשים, לא מקבלים כלום".
עם כל התובנות האלה מבלה שרר את זמנה ברדיפה אחרי ח"כים במזנון הכנסת ובהוצאת שיחות טלפון אל תוך השעות הקטנות של הלילה. גם בזמן הפגרה היא ממשיכה לעבוד ללא לאות, ובזכותה הכניסו מרבית המפלגות בעלות מצע בחירות את נושא הטיפול באלימות מינית אל המצעים שלהן לבחירות הקרובות. "אני עובדת עם כולם", היא אומרת. "עם המפלגות הערביות, הדתיות, החרדיות, עם השמאל ועם הימין".
כשהיא עוברת לטון עסקי, ברור לכולם שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ואין לה שום כוונה לעצור. "אני מחזירה את ההשקעה בי", היא מכריזה ובצדק. "מי שתורם כסף לפעילות הזו רואה תוצאות בתקציבים ממשלתיים. אני מכניסה מיליון ואני אמשיך להכניס מיליונים, ויש לנו עוד מיליונים של פער להשלים. אני אופטימיסטית חסרת תקנה", היא מסכמת נרגשת. "אם לא הייתי חושבת שיש סיכוי לשנות, לא הייתי קמה בבוקר. אני קמה כל בבוקר כי לא רק שאני חושבת שיש אפשרות לשנות, אלא כי אני יודעת שיש".
