כל לימונדה - לימון
חדוות הקרב של ברק, הפמיניזם של שקד, המהלך של זרחוביץ ועוד זיכרונות מהשנה החולפת
תגידו, אולי גם אתם מרגישים את זה? את התחושה הלא־לגמרי מוכרת הזאת של התפוררות? של היפרדות? של קריעת רשתות הביטחון והסולידריות? של ישראליות שהתרסקה למיליון רסיסים על תחתיתה של איזו חבית, ומתקשה לשקם את עצמה חברתית או להבין איך מרכיבים את העסק מחדש?
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הרחובות כאן זעמו השנה. אפשר היה להירצח כי הערת למישהו על חניה. אפשר היה להגיע למיון ולא לראות רופא בטווח של ארבע שעות. אפשר היה להיתקע ולא להגיע הביתה לעולם כי הצמתים חסומים על ידי מחאה יומית שרואה בעיקר את עצמה. ואפשר היה להגיע לנתב"ג ולמצוא שם משפחות צוהלות על כך שבניהן - שהשתתפו באקט די מבחיל של מין קבוצתי מול אישה אחת - לא הואשמו לבסוף באונס.
שהחיינו.
קיץ תשע"ט בישראל עמד בסימן אפוקליפסה קטנה. החום המתמשך לא הוסיף, אבל גם לא היה אשם; התפוררותה של ישראל לחברה שבטית, יצרית, אלימה ונטולת חמלה בסיסית נובעת, קודם כל, מהתחושה שאף אחד כבר לא מסתכל ולאיש לא אכפת. הכל הולך.
אנחנו בין ממשלות. בין כתבי אישום. בין מפכ"לי משטרה. בין מבקר מדינה למפרגן מדינה. בין בן־גוריון, לא פחות, לבנימין נתניהו, לא יותר. בין מצלמות מהירות לא לחלוטין מתפקדות. בין טראמפ לפוטין. בין איחודים בימין לאיחודים בשמאל - כולם מעין חבילות טריפל משונות שנדמה שכל תכליתן לארוז מחדש סחורה ישנה.
מה אמור ישראלי פשוט לקחת מכל זה? בעיקר את ההבנה שהמצב כאן הופך, לעיתים, בלתי נשלט. שההרתעה שאבדה באמת אינה כלפי חמאס, איראן או חיזבאללה, אלא, קודם כל, בבית פנימה. שדבר כבר לא עוצר אותנו בדרך למטה - לא חוק, לא נורמה, לא אתיקה, לא סתם התחשבות אנושית בסיסית, לא שכנות, לא רעות, אפילו לא שותפות גורל. שכמעט כל אחד מאיתנו ביצע הקיץ לפחות מעשה אחד (או חמישה) של אי־נחמדות בסיסית. של גניבת תור, דעת, קולות, כיסא בבריכה.
זהו לגמרי זמנה של ישראל המכוערת. של ימי הביניים של הישראליות, שאולי יחלפו עכשיו שהבחירות מאחורינו. אולי דברים עוד יתגבשו מחדש. אולי.
אבל תשע"ט הלכה, ורגע לפני שאנחנו סוגרים אחריה את הדלת עם מנעול, בואו ננסה, לכל הפחות, להרים לה בלכתה. ולקחת ממנה, גם אם בפינצטה, את מעט הטוב שאפשר לחלץ משנה שהצליחה להפוך כמעט כל לימונדה בסביבה ללימון.
מה בכל זאת היה טוב? הנה כמה זיכרונות ששווה לקחת.
* הקאמבק של אהוד ברק - לא משנה מה דעתכם הפוליטית על האיש והאופן שבו הוא תופס את אופנת החורף הנהוגה בכניסה לבתי חברים מיליארדרים בניו־יורק, לא תיקחו ממנו את חדוות החיים והקרב שלא היו שם אפילו בימיו הטובים (הבהרת המערכת: לא טובים), כראש ממשלה. בגיל 77, אהוד ברק הוא לחלוטין דוגמן הבית של גיל 77; נראה טוב, בכושר שיא רטורי וטוויטרי, גלולת התסיסה הנחוצה של המים העומדים שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות. ג'וקר השנה.
* הבושם של איילת שקד - די, אל תגידו שזה לא היה רגע השיא של בחירות מועד א'. כן, היא הייתה נואשת ונזקקה לקולות, אבל אחת ולתמיד יצאה ממנה הפמיניסטית העדכנית שאומרת: כן, אני נראית ככה וזכותי להשתמש בזה. אהבתם? תנו בלייק. לא אהבתם? אל תיתנו בקלפי. מה אכפת לי, אני ממילא תכף חוזרת בתור זנב לשועלי הליכוד או ראש לנמיות ימינה.
* נאום הניצחון המוקדם של בני גנץ - תודה לכם, אזרחי ישראל, על שאתם צופים בי ברצינות בשעה שברור וידוע לכולנו שתוך עשר שעות, כמקובל, יתרונו המובהק של נתניהו יגרום לי להשתעל בענן האבק שיותיר מאחוריו. בינתיים אני מבטיח להנהיג אתכם כל הדרך למיטה. ותודה לידידי יאיר, שאיתו אשב מיד למשחק חפרפרות מותח.
* זרחוביץ' הוא בנט של "ארץ נהדרת" - מה שהחרצופים עשו ליוסי ביילין היה בקושי ההקדמה העדינה למה שזרחוביץ' עשה לנפתלי בנט כשהפך אותו, קודם בהדרגה ואז בבת אחת, לילדון אינפנטילי ומתלהב עם רובי וחיילי צעצוע בארגז חול. המהלך הסאטירי עשה משהו ש"ארץ" כמעט לעולם אינה עושה: חשף רובד ממשי של האיש שלא הצלחנו לנסח לעצמנו, וכנראה שגם השפיע בפועל על המציאות בקלפי. לא עזר, כמובן, שבנט נכנס בהם. לא מתעסקים עם "ארץ", אח שלי בעלבַּיִת. תלמד.
* חוה אלברשטיין הורגת את "לונדון" בפרסומת ל־yes - אני עדיין תוהה איך זה הגיוני עלילתית שאישה בגילה ובמעמדה חוזרת מלונדון ובבית מחכה לה, מכל האנשים, סטפן. בעצם באיזה נסיבות הוא יכול לגור אצלה בדירה? מאהב? בעל? בכל מקרה, זה היה לא לחלוטין משכנע, בטח לא כשהתברר שכל העסק בכלל מקדם מינוי ב־200 שקלים, הוכחה חד־משמעית שבלונדון הייאוש עדיין יותר נוח.
* פרס ישראל לדויד גרוסמן ונעמי פולני - הגיע הזמן. עכשיו רק לא לשכוח את סנדרסון, שלום חנוך, מתי כספי וחוה אלברשטיין. ודונלד טראמפ, אני מניח.
* ההכרזה על "רמת טראמפ" בגולן - רמה גבוהה, ללא ספק. בעיקר אם לקחת בחשבון שממשלה זמנית לא רשאית בכלל לאשר הקמת יישוב, והכל רק טקסים ריקים. אבל אם ישראל הייתה השנה תיאטרון אבסורד, מדובר באחד המחזות הקומיים המשובחים.
* יוון - מאז שהפכנו את המדינה ההיא לטיילת הביתית שלנו, באמת שכבר קל יותר להסתגל למחשבה שלא נראה שוב את הטיילת של אילת, ואפשר בהחלט להפוך את שדה דב לשדה קוצים. יוון היא הגרסה הטובה יותר שלנו; פשוטה יותר, זולה יותר, חושנית יותר, הים לא אותו הים. אולי פשוט נזדכה על הכיבוש הקודם ונכבוש אותה במקום? בעצם אם הגעתם לשם הקיץ, הבנתם שזה כבר קרה.
