לראשונה בישראל: ספורטאית אולימפית תתחרה במשחקים הפראלימפיים

ביום רביעי לפני שבועיים, היום בו שגיא מוקי חולל היסטוריה מקומית והפך לג'ודוקא הגבר הישראלי הראשון שזוכה באליפות העולם, מיכל פיינבלט, ג'ודוקא אולימפית בעברה, הייתה דבוקה למסך הטלוויזיה בחדר המלון באוסטריה בו שהתה וצפתה בכל הקרבות. 

למחרת, עם הרבה פחות רעש תקשורתי פיינבלט חוללה היסטוריה בעצמה. 

פיינבלט הייתה חלק מהרביעייה הישראלית, חמישייה למעשה כולל ההגאית, שהעפילה לגמר אליפות העולם בחתירה פראלימפית והבטיחה בכך את השתתפותה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. פיינבלט קבעה הישג חסר תקדים – הספורטאית הישראלית הראשונה שתתחרה גם באולימפיאדה וגם במשחקים הפראלימפיים (אולימפיאדת הנכים). 

מיכל פיינבלט - מהאולימפיאדה - למשחקים הפראלימפיים

פיינבלט (35) נחשבה בצעירותה לעילוי בענף הג'ודו. בגיל 19 בלבד היא העפילה לאולימפיאדת אתונה 2004. האולימפיאדה, עם זאת, הייתה מאכזבת עבורה. פיינבלט פגשה בקרב הראשון את תלמה מונטיירו הפורטוגלית, אז עדיין ג'ודוקא צעירה – אך לימים מדליסטית אולימפית וספורטאית צמרת, והפסידה. 

"עד היום לא צפיתי בקרב הזה, אני לא מסוגלת", היא מגלה, "השנה האולימפית הייתה מאוד קשה מנטלית וגופנית, שנתיים הייתי בסוג של הרעבה כדי לשמור על המשקל. חטפתי כאפה מהתקשורת. במקום שיעריכו את זה שבגיל צעיר העפלתי לאולימפיאדה, כתבו עליי דברים בסגנון: 'מה זרקו אותך למזרן בכלל'".

למרות האכזבה, פיינבלט התכוונה לחזור בכל הכוח לאולימפיאדת בייג'ינג 2008, אלא שאז התרחשה תפנית מצערת. "חודש לפני אליפות העולם ב-2007, הייתי בתקופה מאוד טובה מבחינת ג'ודו. הייתי באובר-מוטביציה. בסוף אחד האימונים, התעקשתי לבצע קרב נוסף. בקרב הזה ביצעתי תנועה לא טובה והרגשתי כאב חד שהתחיל במרפק ובהמשך התפשט לכתף".

"נחתי במשך שבועיים וחזרתי להתאמן מתוך כוונה להתחרות באליפות העולם. בתחרות ההכנה האחרונה הרגשתי שאני פשוט לא יכולה להזיז את היד. שמתי המון בן-גיי, אבל לא הצלחתי לתפקד. החלטתי לבדוק את העניין יותר לעומק – ביצעתי בדיקת MRI והתוצאה הייתה הכי שחורה שיכולתי לקבל – כל הלברום, סחוס שנמצא במפרק, נקרע ויחד איתו עוד כמה גידים נקרעו. הכתף שלי הייתה מחוברת אבל מפורקת מבפנים. הנזק הצריך ניתוח מיידי".

פיינבלט אכן נותחה בתקווה שלאחר מכן תוכל לחזור לג'ודו. "מיד אחרי הניתוח הרגשתי מיליון דולר, אבל יומיים לאחר מכן התחילו כאבים בלתי נסבלים. הכתף פשוט לא יכלה לזוז. נאלצתי לעבור מנהיגה ברכב ידני לרכב אוטומטי, עברתי לצחצח שיניים במברשת חשמלית. הרגלתי את עצמי לעבוד עם יד שמאל ולא עם יד ימין".

פיינבלט עברה מאז שני ניתוחים נוספים והקריירה שלה כג'ודוקא תחרותית הסתיימה. "אחרי הניתוח השלישי הרגשתי שהמצב טוב יותר, אם כי זו לא מיכל של לפני הפציעה, אלא מיכל החדשה. לא יהיו לי טווחי תנועה מלאים לעולם, לא יהיה לי כוח ביד ימין כמו ביד שמאל ולא אוכל לכתוב יותר מדי כי יש לי פגיעה עצבית. כל הפעולות של מוטוריקה עדינה מאוד קשות לי".

למרות שלהתחרות בג'ודו היא לא יכולה יותר, פיינבלט נשארה כל כולה בספורט. בין הניתוחים היא מונתה לעוזרת מאמן נבחרת הנשים בג'ודו, תפקיד אותו מילאה עד לסיום אולימפיאדת ריו ולמדה חינוך גופני בסמינר הקיבוצים. כיום היא משמשת כמורה, רכזת חינוך גופני ורכזת פדגוגית בתיכון מיתר בגני תקווה, מרצה בסמינר הקיבוצים, מאמנת ג'ודו במכבי הרצליה, מאמנת אישית של שתיים מחברות נבחרת ישראל גילי כהן ונועה מינצקר וכאמור חותרת פראלימפית בנבחרת ישראל שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה. 

אל עולם החתירה היא נחשפה בזכות המדליסטית הפראלימפית מורן סמואל אותה הזמינה להרצאה בבית ספר. "סיפרתי לה על הפציעה שלי והיא אמרה לי שיש נבחרת חותרים פראלימפית שבעוד חודשיים וחצי מתחרה בתחרות ההזדמנות האחרונה להעפלה לאולימפיאדת ריו. היא הציעה לי לבוא למרכז דניאל לחתירה כדי לראות אם אני מתאימה. בהתחלה לא הבנתי מה אני קשורה לזה, אני לא נכה, לא הבנתי בכלל מה זה ספורט פראלימפי".

סמואל התעקשה – ופיינבלט בסופו של דבר הגיעה. אחרי שהמאמנת האיטלקייה פאולה גריזטי התרשמה ממנה, נערכה לה בדיקה רפואית שבה נקבע שלמרות שמדובר במקרה גבולי היא זכאית להתחרות בחתירה פראלימפית. פיינבלט הצטרפה לנבחרת והייתה קרובה להעפיל איתה לאולימפיאדת ריו – אך בסופו של דבר הקריטריון הוחמץ בשנייה. 

פיינבלט הפסיקה לחתור והתרכזה בשלל עבודותיה האחרות, עד שבפברואר בשנה שעברה הגיע הטלפון מהמאמנת גריזטי שבו התבשרה כי חברת הנבחרת סימונה גורן נכנסה להריון – והיא מתבקשת לחזור. 

פיינבלט חזרה אל הנבחרת בכל הכוח. היום היא חלק מרביעיית חותרים הכוללת מלבדה את אחיה קליין, עיוור הנעזר בכלב הנחייה נייט שמתלווה לנבחרת לכל מקום והפך לקמע שלה, ברק חצור, נכה צה"ל הסובל מפגיעות בקרסול ובשוק, סימונה גורן, לקוית ראייה שחזרה מחופשת הלידה, וההגאית מרלינה מילר. 

אחרי הכנה ארוכה, הנבחרת הישראלית הגיעה לאליפות העולם באוסטריה. ההגרלה לא בישרה טובות. הנבחרת שובצה למקצה עם ארצות הברית וצרפת החזקות – והייתה חייבת לסיים בין שתי הראשונות כדי להעפיל לחצי הגמר. "עוד בג'ודו לא כל כך חיבבנו את הצרפתים", מספרת פיינבלט, "אמרתי לכולם שאת הצרפתים אני חייבת לעבור. היה צמוד מאוד, ההגאית קראה לנו לתת את הפיניש של החיים ובסוף הקדמנו אותם בפחות משנייה וחצי".

חצי הגמר נפתח לא טוב מבחינת הנבחרת שזינקה חלש. בריטניה ואוסטרליה ברחו, והקרב על המקום השלישי המוביל לגמר ולאולימפיאדה היה מול ברזיל שהובילה. ב-500 מטרים האחרונים הייתה זו שוב ההגאית מילר שהזריקה מוטיבציה ואמרה לחותרים שזה קרב חייהם ושאין מה לשמור כוחות. 50 מ' לסיום, הסירה הישראלית עקפה את הברזילאית והקדימה אותה בסופו של דבר בהפרש של קצת יותר משנייה. "היינו מותשים על קו הסיום ולא הייתי בטוחה אם סיימנו קודם", היא נזכרת, "ואז אני רואה על המסך במקום שלישי ISR. צעקתי: 'אנחנו בטוקיו!'. אלו רגעים קטנים של אושר אעילאי שבשבילם אתה עושה ספורט". 

בגמר הנבחרת אמנם סיימה שישית ואחרונה, אבל זה לא הפחית מגודל ההישג. באולימפיאדה הציפיות יהיו כבר גבוהות יותר. "מדליית הזהב לא ריאלית כי בריטניה יותר טובה מכולן, אבל אנחנו בהחלט שואפים למדליה".

השנה הקרובה תהיה עמוסה מאוד, פיינבלט תצטרך ללהטט בין שלל משרותיה ומחויבויותיה למחנות אימונים והכנה מפרכת לאולימפיאדה. כדי להספיק הכול היא מתעוררת מדי בוקר ב-4:30 וב-5:30 היא כבר מתייצבת במרכז דניאל לאימון. "לפעמים עוברות בי מחשבות של מה אני צריכה את זה, כבר הייתי באולימפיאדה, מה אני צריכה עכשיו לקום כל כך מוקדם, אבל יש בזה משהו ממכר – בשביל האדרנלין שווה לקום בבוקר. בתור אחת שתמיד הייתה מוכשרת גופנית, היה לי מאוד קשה שפתאום המכונה הזו לא שווה כלום, ולכן הספורט הפראלימפי היה מבחינתי תרופה. אם לפני חמש שנים היית שואל אותי אם יש איזשהו תרחיש שבו אחזור לספורט תחרותי ואשתתף באולימפיאדה הייתי אומרת שממש לא. מבחינתי זה פשוט לחיות את החלום".