"חומות של תקווה": כבר 25 שנה שאנחנו לא רוצים לצאת מהכלא הזה

כבר לא מעט שנים ניצב הסרט "חומות של תקווה" בראש רשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים של אתר הקולנוע הפופולרי IMDB. יותר משני מיליון גולשים מתעקשים שמדובר ביצירה המועדפת עליהם, והציון הממוצע של הסרט הוא 9.3. אבל כאשר הסרט יצא ב-1994, בדיוק לפני 25 שנה, הוא היה רחוק מלהיות סיפור הצלחה. 

הביקורות אומנם היו טובות למדי, אבל באותה תקופה שוגרו למסכים "ספרות זולה" ו"פורסט גאמפ", והם אלה שמשכו את כל הצופים לאולמות הקולנוע. 

לפי המומחים, הכישלון של "חומות של תקווה" נעוץ בשם שלו, The Shawshank Redemption, שהוא גם לא קליט וגם לא מסחרי. "השם של הסרט נורא. הכותרת המקורית של הסיפור של סטיבן קינג הייתה Rita Hayworth and The Shawshank Redemption, ואתה לא בוחר ב-Shawshank Redemption כשיש לך את ריטה הייוורת' בכותרת!", סיפר פעם מורגן פרימן, כוכב הסרט. "התלוננתי למפיצים על השם, והם אמרו לי שהשם המקורי ארוך מדי לשלט בבית הקולנוע. אמרתי: 'אז מה? אנשים ניגשו אליי ואמרו שהם אהבו את הסרט, ותמיד שיבשו את השם'. לקח זמן עד שהוא תפס". 

דיון באולפן ynet על "חומות של תקווה" (צילום: אלי סגל)

בנוסף נטען שמדובר בסרט בית סוהר - ז'אנר לא פופולרי במיוחד - ושהעובדה שבסרט לא הייתה גיבורה נשית הרחיקה את הצופים מהאולמות. בישראל אגב הסרט דווקא זכה להצלחה גדולה, ותמיד כששאלו באותן שנים סלבריטאים - מכדורגלנים ועד לכוכבי מדורי רכילות - מהו הסרט האהוב עליהם, הם תמיד נקבו ב"חומות של תקווה". 

אחרי שהסרט היה מועמד לשבעה אוסקרים, כולל הסרט המצטיין, "חומות של תקווה" הופץ בשנית בארה"ב, ובסך הכל הרוויח בעולם כולו קרוב ל-60 מיליון דולר. עם השנים הסרט צבר תאוצה ומעמד פולחני בזכות קלטות הווידיאו והשידורים החוזרים, והחל לככב במקומות הראשונים בדירוגים ובמשאלים. 

כיום נחשב "חומות של תקווה" לאחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו בשנות ה-90, ולאחד מסרטי הכלא המצטיינים בכל הזמנים. ב-2015 בחרה ספריית הקונגרס האמריקני לשמר אותו בזכות "הייחוד התרבותי, ההיסטורי והאסתטי שלו".

לרגל חגיגות חצי היובל שלו חוזר הסרט למסכים בארה"ב, ואצלנו הוא ישודר הערב (ד') בערוץ yes1. טים רובינס, כוכב הסרט, מתקשה להישאר אדיש נוכח הפולחן הבלתי נגמר הזה: "זה פשוט מטורף ומרגש" אמר רובינס כשנפגשנו מוקדם יותר החודש בפסטיבל ונציה. "אני מרגיש שבורכתי בהשתתפות בסרט הזה. כשאני מסתובב בציבור, תמיד יש מישהו שפונה אליי ואומר לי משהו נחמד על הסרט - כך שגם אם עובר עליי יום רע בחוץ, תמיד מסתתר קמצוץ של חיוביות.

"לא מזמן יצאתי לבלות עם חברים, והם אמרו שזה נחמד שזוכרים אותי בגלל סרט כל כך טוב. מדובר בסרט שאנשים ראו פעמים רבות, והוא קרוב לליבם. ככל שיותר אנשים גילו את הסרט, הוא זכה לאריכות ימים. זו עדות לסרט עצמו - שהוא כן שרד. לכבוד הוא לי שהשתתפתי בו".

"חומות של תקווה" היה הסרט העלילתי הראשון של הבמאי פרנק דרבונט. העלילה התבססה על סיפור קצר של קינג, שבדרך כלל מזוהה עם אימה ומסתורין. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שדרבונט עיבד יצירה של קינג למסך. הוא יצר סרט קצר שאף הוא התבסס על סיפור של קינג. "אני מעריץ גדול של ספריו של קינג, מאז שקראתי בתיכון את 'הניצוץ'", סיפר בעבר דרבונט. "לקינג יש דרך מסוימת שבה הוא מספר את הסיפור שמדברת אליי מבפנים. הוא משלב אנושיות וקסם".

פרימן ורובינס קלטו את הפוטנציאל של "חומות של תקווה" כבר בשלב התסריט. "ידענו שמדובר בתסריט ממש טוב", מעיד רובינס, שנבחר לסרט אחרי שבכירי הכוכבים של הוליווד היו מועמדים לתפקיד, מטום קרוז ועד ניקולס קייג'. גם טום הנקס היה ברשימה אבל העדיף לעשות את "פורסט גאמפ", וקווין קוסטנר היה עסוק עם "עולם המים" כשהתפקיד הוצע לו. "זה היה אחד התסריטים הכי טובים שקראתי. גם מורגן והצלם רוג'ר דיקינס ידעו שלתסריט הזה יש פוטנציאל אדיר, אבל מובן שבזמנו לא היה לנו מושג עד כמה הוא יהדהד בקרב אוכלוסיית צופים כה גדולה במשך תקופה כל כך ארוכה. אני לא חושב שאפשר לצפות הצלחה כזאת מראש". 

גם פרימן לא היה הבחירה הראשונה, והוא נבחר לתפקיד אחרי שקלינט איסטווד, הריסון פורד, רוברט רדפורד ואפילו פול ניומן סירבו לו. בסיפור המקורי הדמות הייתה בכלל אירית עם שיער מאפיר. "זה היה תסריט מעולה. עשוי היטב", סיפר פרימן. "אמרתי לסוכן שלי: אעשה כל תפקיד בסרט הזה - מה הם רוצים שאעשה? ואז הוא אומר לי: 'הם רוצים שתהיה רד', ואמרתי, 'וואו, זה לב הסרט. כן, בטח שאעשה את זה'".

עלילת הסרט מתחילה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כשאנדי דופרין (רובינס), בנקאי מבריק, מושלך למאסר עולם כפול בכלא בשם שושנק בשל רצח רעייתו הבוגדנית ומאהבה. בכלא הוא הופך קורבן לאלימות ואף לאונס, אך מצליח לשרוד. אנדי, הטוען כל הזמן לחפותו, מתיידד עם רד (פרימן), אסיר עולם שחור המואשם אף הוא ברצח, ומוכר בכלא כ"איש שיודע להשיג הכול". אנדי הופך ליועץ הכספים של שלטונות הכלא, מקים ספרייה לתפארת ומחנך את האסירים.

במשך שנים אנדי חופר מנהרה שדרכה הוא זומם לברוח, ואת החור בקיר הוא מסתיר בפוסטר של ריטה הייוורת', שמתחלף בהמשך לזה של מרילין מונרו. הוא מכריז שאחרי שיברח בכוונתו לבלות בעיר המקסיקנית זיהואטנחו, שם הוא ינהל בית מלון לחופי האוקיינוס. "איך אני מסביר את הפולחן המתמשך של הסרט? קודם כל, הוא פשוט מצוין", סבור רובינס. "אני חושב שכולנו, ברמה מסוימת, מבינים מה הדמות של אנדי עוברת - גם אם לא ישבנו בכלא. לכולנו יש דברים בחיים שמונעים מאיתנו להגיע לזיהואטנחו שלנו. הסרט עוסק בתקווה שהמקום קיים שם בשביל כולנו, בעתיד, וביכולת להחזיק בתקווה הזו חרף אורכו של המסע, באמונה שנמצא חבר על חוף הים בסוף. אני חושב שכולנו מייחלים לזה".

קינג היה מרוצה מהעיבוד, ואמר ש"חומות של תקווה" הוא העיבוד הכי מוצלח ליצירתו יחד עם "אני והחבר'ה". עם השנים קיבל הסרט פרשנויות דתיות (אנדי על תקן המשיח) ופילוסופיות, כסרט על כוחה של חברות בין גברים, גאולה והעוצמה של הקולנוע. עץ האלון שמופיע בספר, ושמתחתיו משאיר אנדי פתק המכוון את רד לעיירת החוף, הפך לאייקון של תקווה, ואלפי תיירים נהגו לנהור אליו. ב-2011 נפגע העץ ממכת ברק שפיצלה אותו, והידיעה על כך כיכבה במהדורות החדשות - ולא רק בארה"ב. כעבור חמש שנים העץ נפל ונכרת. מהשרידים יצרו מזכרות. גם אתר בית הסוהר במנספילד, שבו צולם הסרט, הפך למוקד עלייה לרגל. אחת לכמה שנים נערכים במקום אירועים וסיורים לכבוד "חומות של תקווה", כולל מכירת עוגות הקשורות לסרט.

בטקס האוסקר שבו התמודד "חומות של תקווה" פגש הבמאי דרבונט את טום הנקס, שהביע את הערכתו לסרט. מהמפגש הזה נולד "גרין מייל", עוד דרמת בית כלא המבוססת על סיפור של קינג. "גם כאן יש סיפור מלא אהבת אדם, אבל אין דמיון בין 'גרין מייל' ל'חומות של תקווה'", טען דרבונט. 'גרין מייל' יותר מורכב, בהיר ואופטימי מ'חומות של תקווה'. בשני הסרטים-ספרים האלה הרוח האנושית מנצחת למרות התנאים הקשים. לפעמים ככל שהחיים נעשים קשים יותר, כך האנושיות בולטת יותר".

דרבונט שב ליצירתו של קינג ב-2007 כשביים את "הערפל", שפחות מוכר משני הסרטים הנ"ל. בשנים האחרונות הוא מתמקד בכתיבה, בהפקה ולפעמים בבימוי של סדרת הלהיט "המתים המהלכים", המבוססת על סדרת קומיקס. 

רובינס מצידו עשה מאז "חומות של תקווה" קריירה נאה שידעה עליות ("גבר מת מהלך", "נאמנות גבוהה") ומורדות, וכוללת זכייה באוסקר שחקן המשנה על "מיסטיק ריבר" ובימוי סרטים אחדים. לפני עשור הוא נפרד מזוגתו סוזן סרנדון, אם שני ילדיו, ומאז לא ממש כיכב בכותרות. עכשיו, לכבוד יום הולדתו ה-60, הוא מבצע קאמבק אחרי תקופת שפל - הוא יופיע בסרטו החדש והמסקרן של טוד היינס Dark Waters, לצד אן האת'וויי ומארק רופאלו, וישתתף בעונה השנייה של הסדרה "קאסל רוק", המתרחשת בעיירה הדמיונית המופיעה ביצירותיו של קינג. 

ואם מדברים על סגירות מעגלים, הרי שלפסטיבל ונציה האחרון הגיע רובינס עם סרט תיעודי שאותו ביים - "45 שניות של צחוק" - על חבורת אסירים שמשתתפים בסדנת משחק בהנהגת רובינס. "כבר בגיל צעיר מאוד הייתי מודע היטב לכך שמערכת הכליאה בארה"ב פגומה מאוד", אומר רובינס, שגם מעורב בשיקום אסירים. "כילד ניו-יורקי היה עליי ללמוד איך ללכת מכות או איך לברוח, וחלק מהחבר'ה שהכרתי מהשכונה נעצרו - כך שאף פעם לא הרגשתי מרחק ממי שיושב בכלא. מהר מאוד הבנתי שישנם אנשים שיושבים במאסר עולם בכלא עבור פשעים שאינם אלימים. פשעים שאני ביצעתי בעצמי".

כמו מה? 

"שימוש במריחואנה. ב'חומות של תקווה' שיחקו כמה סוהרים מהכלא המקומי. שאלתי אותם - אנשים רגילים, שמרנים, מדרום ארה"ב - מה הם היו עושים בנושא הפשיעה אם היה להם הכוח לשנות. הם אמרו 'להפוך את המריחואנה לחוקית', ואם לא להפוך אותה לחוקית אז לפחות להקים בתי כלא נפרדים, אחד לפושעים אלימים ואחד לאלו שלא. 

"מה שאנחנו בעצם עושים לצעירים שנשלחים לבתי הכלא זה 'בית ספר לפשע', ומוציאים אותם כפושעים טובים יותר. בכלל, יושבים בכלא בני אדם, שגם אם הם עשו את הדברים הנוראים ביותר, הם עדיין יכולים להיגאל. חשוב גם לשים את הדגש על השיקום והחזרה לחברה, כי בתי הכלא זרקו את המפתח לחיים בחוץ עבור רבים מן האסירים בכך שלא סייעו להם להשתקם. פגשתי בכלא אנשים כל כך פתוחים, רגישים, נדיבים, אמפתיים ונותנים - שיישבו בכלא לשארית חייהם. אני לא יכול לתמוך בזה יותר. לא אכפת לי מה הבנאדם הזה עשה - יש משהו באדם הזה שיכול להיות לו ערך לחברה".

רובינס אומר שהדבר שהכי מפחיד אותו הוא התנועה לכיוון בתי כלא פרטיים, "מפני שהיא יוצרת מודל עסקי שעובד רק אם המיטות מלאות. משלמים להם פר מיטה - ולכן אין שום תמריץ לשיקום. הם ירצו שהאסירים יעבירו שם את זמנם ויחזרו כמה שיותר מהר, כמו במלון. זו תעשייה שעושים ממנה הרבה כסף. אני חושב שעלייתם של בתי הכלא הפרטיים ממש מסוכנת".

גם פרימן עשה קריירה עמוסה מאוד, אם כי לא אחידה ברמתה, מאז "חומות של תקווה": חלטורות לצד סרטי קופות איכותיים ("באטמן מתחיל", "האביר האפל") ועבודה עם במאים מוערכים ("מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, "אמיסטד" של סטיבן ספילברג, "שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר). פרימן הרבה יותר פעיל מרובינס בכל מה שקשור להפקות גדולות ולסרטי אקשן, וגם בגיל 82 הוא לא מפיק לעבוד, מפרסומת של תדיראן שבה הוא מגלם את אלוהים ועד לסרט "המטרה: שומר הראש", שבו הוא נראה לאחרונה. 

שמו של פרימן עלה בשנים האחרונות לכותרות בנסיבות מפוקפקות. במאי 2018 פורסמו נגד פרימן טענות בדבר הטרדה מינית והתנהגות לא נאותה כלפי שמונה נשים - הוא בעיקר נהג לפלרטט בצורה בוטה עם נשות תקשורת שראיינו אותו. מקבץ הקטעים מהריאיונות שהוצג בתקשורת הביך גם את מעריציו הרבים. הוא מצידו הכחיש ודרש התנצלות מ-CNN.

לרובינס יש הרבה מה לומר על MeToo, התנועה והמהפכה, שתפסה את פרימן בקלקלתו: "המהפכה הזאת הכרחית ברגע זה. זו בעיה, וזו בעיה כבר תקופה ארוכה וחשוב שדנים בה, ויש לקוות שיהיה שינוי במאזן הכוחות המגדרי. אני חושב שמי שפשע, יש לשפוט אותו בבית הדין. לפעמים אני חושש שהדברים מתחילים לצאת מכלל שליטה - כשמאשימים מישהו בפלירטוט למשל (וכאן הוא רומז למקרה של חברו פרימן - א"ק), זו סוגיה קשה - וסובייקטיבית".

רובינס לא סבור שמישהו צריך לאבד את הקריירה שלו בגלל האשמות. "אם קריירה של מישהו נהרסת בגלל בית המשפט, אז זה מוצדק. אבל שמועות, רמיזות והאשמות בלי הוכחה? זו מאפיה. אפילו אם מדובר בסוגיה ובמטרה שאני תומך בהן, יש לי בעיה עם מנטליות של מאפיה. ייתכן שהתנועה תביא לדיאלוג טוב יותר ולדרך טובה יותר להפסקת התנהגויות מהסוג הזה בעתיד. אולי היא גם תצליח ליצור מרחב בטוח שבו ניתן יהיה לחגוג את הכוח, הכישרון והאינטליגנציה שיש לנשים - מבלי שיסבלו ממאזן הכוחות הנורא, שכל כך מסכן את תחושת הביטחון האישית".