לכולם רע, חוץ מפרס

להלן הדבר היחיד הידוע בוודאות אחרי כינוס מרכז מפלגת העבדה: בעוד חמישים שנה, לאחר תבוסתו של מועמד השמאל (שהערב נזרק ממדרגות הסינרמה, לבוש בחולצת נוער העבודה) בבחירות, תיקרא המפלגה שוב לחשבון נפש. האשמות יופרחו, סכינים יישלפו, ועל הבמה יעמוד שמעון פרס בן המאה עשרים ושבע, יישא נאום פוליטי שאין כמוהו ויקבל עליו, בהכנעה ולבקשת החברים, את תפקיד היו"ר הזמני.
פרס הראה אתמול איך הפוליטיקה, שהזקינה את נתניהו וברק עשרות שנים במהלך קדנציה מקוצרת אחת, יכולה לשמור אותך צעיר. הנאום שלו היה פרס במיטבו, וכולנו חדלנו כבר להתפעל מכך שפרס הוא במיטבו בגיל שאחרים שוכחים איפה שמו את נעלי הבית. המפלגה שלו, לעומת זאת, מצבה בכי רע.
נכון שלא צריך לעשות יותר מדי גם מהצעקות אתמול. הליכוד חי היטב ממרכז למרכז, שעל ידו כמה חבר'ה שהתארגנו כדי לצעוק "בוז" לחיים רמון נראים כמו גן ילדים. הבעיה של העבודה היא שהיא לא ממש יודעת להיות אופוזיציה: במצב שבו נדרש ממנה לקחת פסק זמן, למצוא לה מנהיג וסדר יום, לשאול את עצמה אם היא צריכה להישאר מפלגת השלום או לחפש מכנה משותף רחב יותר עם ציבורים שכבר מזמן התרחקה מהם, היא מתפלגת לשניים סביב השאלה עם פואד בן-אליעזר או אפרים סנה יהיה שר הבטחון.
מיטב אנשי המפלגה עומדים להישאר מחוץ לממשלה, איש איש וטעמיו. את השאר ישבץ המרכז, במה שמבטיח להיות מופע האימים הדמוקרטי המדהים ביותר שראיתם מזה זמן.
אריאל שרון מקבל את פרס לידו כשר החוץ, חותם הלגיטימציה וההרגעה הבינלאומית שלו ייחל, אבל לא הרבה יותר מזה. העבודה מגיעה אליו כושלת ומפולגת, ובמחיר קשה לשותפיו הטבעיים מימין.
ממשלת האחדות הזו אין פירושה בהכרח שבנימין נתניהו, שחזה שממשלת שרון לא תחזיק מעמד יותר מחודשים (וחשב שהוא עצמו טעה כשהתממשה אופציית האחדות) אכן שגה. היא עמוסה בסתירות פנימיות, ועלולה להתמוטט עם הקונפליקט הראשון בענייני מדיניות, או סתם כשיגמרו בעבודה לריב והמנהיג החדש ירגיש חזק מספיק כדי להתמודד על השלטון.