הזכויות הלאומיות של יהודים

"זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין־לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ־ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי" (מגילת העצמאות, הפסקה החמישית).

האם היהודים הם לאום? האם יש להם זכויות לאומיות, ובפרט הזכות להגדרה עצמית? ישראל הוקמה כמדינת הלאום (האתנית) של היהודים, והמשך היותה כזאת הוא מוצדק. ככזאת ישראל רשאית לנהוג בדרכים המקדמות את התנאים ליכולתה להתנהל כמדינת הלאום של היהודים ולשמר את ייחודה היהודי, כל עוד אין בכך הפרה של הזכויות – האישיות או הקולקטיביות – של תושביה. כך, אל לה, למדינת הלאום של היהודים, להפלות את אזרחיה הלא־יהודים, נוסף על כך היא אינה רשאית לכפות על אוכלוסייתה – היהודית או הערבית – תפיסה כלשהי של יהדותה של המדינה.

הטיעון שהיהודים אינם עם נובע מן העובדה שהמשפט הבין־לאומי מכיר בזכותם של עמים להגדרה עצמית ובזכויות תרבותיות ודתיות לקבוצות תרבותיות אחרות וברגישות מיוחדת לתביעות של מיעוטים לאומיים. אם היהדות אינה אלא דת, ניתן לערער על יסודות בסיסיים של תביעת היהודים לזכוּת להגדרה עצמית בציון. טענתי היא שהיהודים הם אכן עם במובן הרלוונטי, ושהקהילה הבין־לאומית הכירה בהם כעם. עם זאת, עלינו להבחין בין השאלה במונחי המשפט הבין־לאומי והזכות להגדרה עצמית – שם התשובה ברורה ופשוטה למדי – ובין שאלות הזהות הסבוכות של ההשתייכות לקולקטיב היהודי ולהיסטוריה שלו.

לאורך מאות שנים חיו היהודים בקהילות פזורות ברחבי העולם ולא חלקו שפה משותפת. ככלל, הם לא נהנו משליטה פוליטית על גורלם. זאת ועוד, הזהות היהודית נשמרה לאורך השנים והועברה מדור לדור בהשתייכות לקהילות של אמונה ופולחן. יהודים שלא קיימו מצוות לא נותרו יהודים. יהודים שנטמעו בקהילות שבקרבן חיו והסכימו לשמור על זהותם היהודית כדת פרטית בלבד לא הצליחו לעיתים קרובות להעביר זהות זו לדורות הבאים. עם זאת, היהודים חשו כי הם קהילה בעלת גורל משותף, היסטוריה משותפת ודת משותפת, מחוץ לגבולות המדינות שבהן חיו ונוסף על השפות שבהן השתמשו. עוצמתה של תחושת הגורל המשותף היא רכיב מרכזי בעובדה המדהימה שהיהודים נותרו קבוצה אתנית ייחודית לאורך מאות שנות גלות.

היהודים ששמרו על יהדותם בחרו לעשות כן כי חשו שזה חלק חשוב בזהותם. העובדה שזהות זו לא הייתה דתית בלבד התבררה כאשר רבים שחדלו לקיים את המצוות – אחדים אף הגדירו עצמם חסרי דת – ביקשו להישאר יהודים ולהוריש זהות זו לצאצאיהם. התחייה התרבותית שהובילה לציונות הונעה מרצון זה. אין זה מפתיע אפוא שהרצל, שהיה בעצמו יהודי מתבולל, הצהיר בבירור כי: "עם אנחנו, עם אחד".

המאמר המלא מופיע בספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי" בהוצאת "ידיעות אחרונות"