בדרך לאוסקר? צפינו ב"ג'וקר" ועפנו
בניגוד לשאר סרטי גיבורי-העל המוגזמים, בחדש של DC קומיקס לא תמצאו סצנות אקשן וחלליות, אלא גיבור מעורער, עמוק ומרתק שנחשב שקוף בעיני החברה. התוצאה היא מותחן פסיכולוגי נדיר שלא חוסך ביקורת מאמריקה הקפיטליסטית, וככל הנראה יצחק את צחוקו המטורף כל הדרך אל האוסקר
ב-20 ביולי 2012 נכנס ג'יימס הולמס להקרנה של "עלייתו של האביר האפל" בבית הקולנוע בעיר אורורה שבקולורדו כשהוא חמוש באקדח ומקלע, והחל לירות לעבר הקהל באולם. בתום הטבח שגבה 12 הרוגים ועשרות פצועים נעצר הצעיר, ודיווחים בתקשורת סיפרו כי הביע הזדהות עם דמות הקומיקס הג'וקר, הצ'ילבה של באטמן. בחקירה התגלה כי בעת המקרה הולמס סבל מדכאון קשה והזיות, וכי יש לו היסטוריה ארוכה ומטרידה של מחלות נפש. למרות זאת הוא נמצא אשם ברצח, ונגזר עליו מאסר עולם אותו הוא מרצה בכלא בקולורדו. בדיעבד, השראת נבל-העל במקרה זה הופרכה, אך הסרט "ג'וקר", שהוקרן השבוע בפסטיבל טורונטו אחרי שזכה בפרס אריה הזהב בוונציה, עוצב על פי טיפוסים כמו הולמס ושכמותו החיים בינינו.
על אף שמדובר בהפקה מבית DC קומיקס - שהביאו לנו לאחרונה להיטי סופרהירוז מוגזמים כמו "ליגת הצדק", "יחידת מתאבדים" וכמובן "וונדר וומן" - הסרט "ג'וקר" הוא יצירה שונה בתכלית. מדובר במותחן פסיכולוגי אמנותי ואלים, כמעט נטול סצנות אקשן. אין פה את הפיצוצים והחלליות של "באטמן נגד סופרמן" או את הכרישים והדיונונים של "אקוומן". התקציב הצנוע במונחים של הפקות סופרהירוז - 55 מיליון דולר בסך הכל - לא מאפשר בריאת עולמות בדיוניים ומפלצות. אבל ג'וקר נעדר גם את הצ'ארם הלבבי של גל גדות ב"וונדר וומן". הבמאי טוד פיליפס רקח ביחד עם התסריטאי סקוט סילבר עלילה אפלה, עגומה ונטולת הומור, שצוללת לתוך חייו ואישיותו של הגיבור החריג. גבר מיוסר ומעורער בנפשו, שמתקשה למצוא מקום בחברה.
שמו של גיבור "ג'וקר" הוא ארתור פלק - א. פלק בקיצור, שם שלא נתקלנו בו בעבר בקאנון של הקומיקס. הוא נהגה על ידי פליפס וסילבר, וזימן תיאוריות קונספירציה של מעריצים על כך שמדובר בעקיצה זדונית נגד השחקן בן אפלק, שגילם את ברוס וויין ב"באטמן נגד סופרמן" ו"ליגת הצדק" לפני שפשט את הגלימה השחורה ופרש מיקום גיבורי העל של DC קומיקס. ארתור הוא אדם מלא ניגודים וקונפליקטים - בינו לבין עצמו ולבין החברה סביבו, וחואקין פיניקס מפליא לגלם אותו בהתמסרות יוצאת דופן תוך מתן ביטויים פיזיים ודרמטיים לתהליכים הפסיכולוגיים שעוברים עליו. ההופעה של פיניקס כל כך חשופה ויוצאת דופן עד כי ברור שהיא תזכה אותו במועמדות לאוסקר. וזוהי כבר עקיצה כלפי ג'ארד לטו, האחרון שגילם את הדמות ב"יחידת מתאבדים" וכבר לא ישוב אליה.
בניגוד לג'וקר של לטו או של ג'ק ניקולסון מ"באטמן" (1989), ושל הית' לדג'ר ב"האביר האפל" (2008), שהיו שופעי כריזמה ונוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה, הדמות של פיניקס שונה בתכלית. ארתור גר עם אמו החולה בדירה עלובה בבניין מוזנח, וכדי לתחזק את המעט שיש הוא עובד למחייתו כליצן להשכרה. למרות חולשותיו ופגמיו הוא מנסה בכוחו הדל לשרוד בעיר גות'האם המרקיבה משחיתות ומזבל שפזור ברחובות בגלל שביתת עובדי התברואה. הוא מבקר באופן קבוע במשרדי שירות בריאות הנפש ונוטל המון תרופות כדי לייצב את מצב רוחו ותפקודו. אבל גם התרופות לא מצליחות למגר את התופעה המוזרה והנדירה ממנה ארתור סובל: צחוק בלתי נשלט, שנשמע כמעט כמו השתנקות, שצץ כתגובה למצבי התרגשות ומצוקה.
הצחוק המתגלגל מופיע ברגעים המטרידים ביותר ומחולל באופן הבוטה ביותר את הקונפליקט הבלתי אפשרי בו מצוי ארתור. במציאות הנפשית הוא מסמל אובדן שליטה ובלבול רגשי, בעוד שבמציאות סביבו התופעה המוזרה מסמנת אותו כקריפ וכחריג, ולפעמים גם מסכנת אותו במצבים שונים בחברה. למרות שהוא משתבלל בתוך עצמו, מתחבא מאחורי איפור ומוצא נחמה בבדידותו, אנחנו חוזים בו סובל מהתעללות אלימה של בריונים אכזריים, רעי לב ומנוכרים - כאלה יש הרבה בגותהאם הדועכת. התפנית מגיעה כשמפגש מקרי ברכבת התחתית עם שלושה צעירים שיכורים בחליפות נגרר לקטטה שנובעת מהצחוק, ומסתיים ברצח מחריד שאולי מטלטל את העיר, אבל פותח את הצ'אקרה של ארתור בסחף של עוצמה אלימה בלתי מרוסנת. מכאן בוקע כוחו העל-אנושי - הטירוף, והנכונות ללכת איתו עד הסוף המר.
"ג'וקר" הוא סרט איטי המקלף את הדמות הראשית קליפה אחר קליפה עד לגרעין הטירוף שלה, שמותך כשהמצוקה האישית פוגשת את המצוקה החברתית. העימות עם שלושת הברוקרים המגונדרים (בהמשך נגלה כי הם עובדים באימפריה העיסקית של המולטימיליארדר המקומי תומאס וויין) מגיע לכדי פיצוץ לא רק בגלל הנבזיות והאכזריות של השלושה, אלא גם בגלל ההתנשאות המעמדית שלהם כלפי עלובי החיים שסובבים אותם. ארתור הוא אחד רק מני רבים, אנשים חסרי פנים כשהם מאופרים וגם כשהם לא. אנשים שקופים, שאף אחד ממקבלי ההחלטות או מבעלי הממון לא רואה אותם.
ארתור הבודד חולם להיות סטנדאפיסט ושם לעצמו מטרה נעלה ונאיבית להפיץ אהבה בעולם ולהצחיק אנשים, הרבה בהשראתו של מורי פרנקלין (רוברט דה נירו), מנחה תוכנית אירוח בה הוא צופה באדיקות. סטנדאפיסטים מצחיקים כשהם ציניים, חצופים, בלתי צפויים, ואומרים דברים בלתי מקובלים שמערערים על הסדר הקיים והפוליטיקלי קורקט שממסמר אותו. אבל ארתור תמים וילדותי מדי, הבדיחות העדינות שלו אינן משעשעות, אלא כהשפלה עצמית - בזכותה הוא גם מוזמן להתארח בתוכנית של אלילו. אבל את הגאולה, הנחמה, והשחרור שלו הוא משיג דרך מעשי האלימות ההולכים ומקצינים ובמקביל לסיקור בתקשורת שמנכיח אותו. הרצח הוא הניצוץ שמבעיר את השטח. תחתיו ומבעד לערימות הזבל בעבעו אכזבה, תחושות קיפוח ואי צדק, ובעיקר זעם, שמתפרץ בשיא עוצמתו כמחאה חברתית אדירה. ובעולם הזה מפגינים לא לובשים מסיכות של ונדטה, אלא של ליצן ירוק שיער.
בגות'האם הריאליסטית נטולת החייזרים והמפלצות ב-CGI, כל הדמויות הם בני אנוש - ממש כמונו. חלקם שבריריים, חלקם נשברים וחלקם אלימים - כמו אצלנו. בימים אלה כשארצות הברית המדממת חווה רצח המוני מהזן שביצע הולמס על בסיס יומיומי, "ג'וקר" מעלה לדיון סוגיות של מקומם של תשושי הנפש בחברה. בכך הוא מיישר קו עם דפי המסרים של דונלד טראמפ שמנסה לדחות כל יוזמה להגבלה על רכישת נשק כשהוא מסמן את מי שלוחצים על ההדק כחולי נפש. "ג'וקר" לא יוצא אישית נגד הנשיא האמריקני אבל הוא מאוד ביקורתי כלפי החברה הקפיטליסטית, האנוכית והנצלנית שבה הוא משגשג. חברה ששמה את האדם במרכז - אבל רק אם הוא יפה, חזק ועשיר. חברה שמתעלמת מהחריגים, החלשים והנזקקים, חלם פועלים כזאבים בודדים מוכי כלבת בחיפוש אחר תשומת לב, ג'יימס הולמס היה כזה באורורה. ארתור פלק בגות'האם.
אבל "ג'וקר" מזהיר גם מאפשרות נוספת, מוחשית מאוד ומסוכנת לא פחות של אספסוף מוסת, בו נכללים אותם אנשים שקופים שמעולם לא התייחסנו אליהם ברצינות או בכלל. הם אולי יישארו חסרי פנים, אבל הם מרגישים בנוח לאבד כל רסן בחסות ההמון, לנהוג באלימות, למרוד נגד הסדר החברתי ולהסתער על מוסדות השלטון והחוק - עם רובה, פטיש, מגל וחרמש או צלב קרס. דרך החוויה האישית הכואבת של ארתור, וטראומות הילדות שהותירו אותו מצולק עד עמקי נשמתו, חושף הסרט המצוין והנוקב הזה את משבר הזהות שעובר על אמריקה המפולגת, האנוכית, חסרת החמלה שיבוא יום ועוד תקרוס אל תוך עצמה.
טוד פיליפס מוכר כאיש מאחורי טרילוגיית ה"הנגאובר", אולם "ג'וקר" הוא מתיחת פנים רדיקלית עבורו. כפי שארתור מחייך על אף היותו בדיכאון, כך הבמאי יצר מותחן מכביד, רציני, מרוסן ועצוב על אף הזיקה שלו לקומדיות פרועות ומטופשות. והתוצאה נהדרת, נדירה ממש. פיליפס יצר עולם קודר ומנוכר, וגיבור מעורער ומהורהר, והשניים משתלבים היטב אחד בשני מבחינה עלילתית וחזותית. רבות דובר על כך שהבמאי מתכתב עם סרטי מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" ו"נהג מונית" (שניהם בכיכובו של דה-נירו), אבל מעבר לכך יש פה בשורה אמיתית ומרעננת להוליווד וגל גיבורי העל ששוטף אותה, ואיתה תקווה גדולה לכך שהדמויות האיקוניות הללו יקבלו לשם שינוי יחס מורכב ומעמיק ולמבוגרים.
גיבורי-על תמיד נשאו מטען פוליטי ותוכן הגותי, אולם ראשי האולפנים הגדולים נוטים לטשטש זאת בפוטושופ כמוצרי בידור - לקהל צעיר בעיקר. "ג'וקר" מסמן תפנית חדה ומבורכת מהחזון התזזיתי והיומרני של זאק סניידר, האב המייסד של יקום גיבורי העל הנוכחי של DC. סביר להניח שהסרט יזכה להצלחה קופתית ואולי גם יהיה הראשון מסוגו לזכות באוסקר. הוא גם מגביר את הציפיות לקראת אתחול דמותו של ברוס וויין בגילומו של רוברט פטינסון בסרט "הבאטמן" העתידי של מאט ריבס, שהוכיח את עצמו כיוצר תרבות פופולארית למבוגרים בטרילוגיית "כוכב הקופים" המצוינת. עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שבקהל לא יהיה מי שייקח את הג'וקר יותר מדי ברצינות, וייצא למסע הרג ברחובות הקשוחים של העולם האמיתי.
