כשהיה בן 9 אימו נטשה. כיום הוא מדריך הורים
רועי אזולאי צפה באימו עוזבת ולא ראה אותה ואת אחיו הגדולים במשך עשור. הכאב גרם לו לאבד את שיערו, אבל גם דחף אותו לרצות לתקן ולהפוך למרצה ולמנחה של הורים: "כשאני משחזר את הימים שלי בבית הספר, אני בהלם שאף אחד לא שם לב לכך שהיה שם ילד במצוקה"
"בגיל תשע, באירוע בלתי נשכח, צפיתי באימי עוזבת את הבית, עוזבת ולא חוזרת. לא תיארתי לעצמי עד כמה האירוע הזה עתיד להשפיע על כל חיי". המשפט הכואב והקצר הזה מתמצת את סיפור חייו של מנחה ההורים רועי אזולאי.
"אני זוכר את עצמי עומד ליד החלון בבית, מרגיש שמשהו לא בסדר, ורואה את אמא שלי מעבירה חפצים מחוץ לבית, ואז עליתי במהירות לקומה העליונה בבית, ומצאתי מכתב שבו היא כתבה שהחיים קשים לה ושהיא עוזבת. הייתי בהלם מוחלט. קפאתי, הבנתי שלא אראה אותה יותר".
הזיכרון הכואב הזה הוא שדחף אותו בסופו של דבר לעיסוק שלו כיום. אזולאי, אב לשני ילדים בני 4 ו-5 וחצי, הוא מנחה הורים מוסמך, מאמן אישי ומרצה, בעל קליניקה להדרכת הורים ומתבגרים.

הוא נולד ב-1979 בירושלים, כבן הצעיר מתוך ארבעה אחים. "חיינו בבית שהייתה בו אווירה רוויית מתחים. כילד חוויתי כעסים, חרדות וגם אלימות פיזית ומילולית, שליוותה אותנו לאורך כל שנות הילדות".
אזולאי מספר שיחסיו עם אימו היו טובים, ואפילו זוכר את עצמו אומר לה שעדיף שהיא תברח. "אני חושב שהעדפתי שה'אש' תהיה מופנית אליי, שהכעסים יופנו אליי ולא אליה. יש לי זיכרונות שבהם אני יושב בחדר, ההורים שלי נמצאים יחד בסלון, ואני שומע אותם רבים. מריבות שמלוות בבכי, בצעקות, ברעשים של חפצים שבורים. כילד אתה שומע מהומה בזמן שאתה נמצא בחדר, ואתה מבין שבחוץ יש התחוללות רעה וקשה".
מה מרגיש ילד שיושב בחדרו בסיטואציה קשה שכזאת?
"הוא מרגיש את כל מגוון הקשיים שיכלו להיות. הרגשתי מצוקה. אני חושב ששם מתחילה תחושת חרדה ופחד, פגיעה בתחושת השייכות ובשמחת החיים הבסיסית. אחת החוויות הכי משמעותיות שאני זוכר מהימים ההם היא עד כמה הייתי עצוב בכל יום כשהלימודים היו מסתיימים. מבחינתי, ברגע שבו היה צלצול ידעתי שאני צריך לחזור הביתה והייתי מרגיש מועקה גדולה. אגב באותה מידה, כשהייתי חוזר הביתה והייתי מגלה שאף אחד לא נמצא בבית, אז האושר היה גדול".

לאחר שאמו עזבה התפצלה המשפחה לשניים: אזולאי נשאר בבית עם אביו ואחד מאחיו, ואילו שני האחים הגדולים, שכבר חיו בשלב הזה מחוץ לבית, העדיפו לשמור על הקשר עם אימם ולנתק קשר עם האב ועם האחים הצעירים. "השנים האלו, שבהן גרתי בבית עם אבי ואחי, היו מבחינתי שנים קשות. כיום מדברים המון על 'ניכור הורי', ומבחינתי אני ממש תוצר של זה.
"הילדות שלי הייתה רצופה במסרים נגד אמא שלי ונגד האחים שלי, ומעל עשור לא ראיתי אותם. הייתי הולך לבית של חברים והיו שואלים אותי אם אני לא מתגעגע לאמא שלי, והייתי עונה שלא. זאת הייתה הדרך שלי לעבד לעצמי את מה שקרה".
השנים שבהן אזולאי התחיל להתבגר לא היו קלות עבורו. "קודם כל, בשל המצב בבית, לא יכולתי להיות פנוי בכלל ללימודים ולמידה, כך שמבחינתי לא באמת למדתי", הוא אומר. "בעצם בית הספר היה עבורי כמעין חלוקה לשניים: מצד אחד הייתה בו הזירה החברתית על כל הכרוך בכך, ומצד שני הוא שימש כבריחה אולטימטיבית מהמציאות שהייתה בבית.
"מבחינה חברתית אפשר לומר שהיו לי חברים, אבל הזירה החברתית לא הייתה מזהירה, בלשון המעטה, ואפשר לומר שלא כל כך מצאתי את עצמי. הייתי עסוק בהישרדות של הבית, והדברים מסביב לא תפסו אצלי מקום".
המצוקה הפנימית הפכה גם לפיזית. "אם לא די בכך שלהיות מתבגר זה קשה ומורכב, הרי על אחת כמה וכמה כשאנחנו מוסיפים לכך חריגות", הוא מספר. "ביום בהיר אחד, בגיל 12 בערך, השיער שלי החל לנשור. הרופאים אמרו שזה כתוצאה מטראומה נפשית. זה היה תהליך של מספר חודשים שבו השיער נשר מכל הגוף: מהראש, מהגבות וכו'. מובן שזה השפיע עליי מבחינה חברתית ועל הדימוי העצמי שלי".
דיברו איתך על מצבך בבית הספר?
"כשאני משחזר את הימים שלי בבית הספר, אני בהלם שאף אחד לא שם לב לכך שהיה שם ילד שהיה במצוקה. הייתי ילד שלא עושה בעיות אבל לא למדתי. מבחינת המערכת החינוכית הייתי שקוף לחלוטין. למשל, אף הורה לא הגיע אף פעם לאסיפות הורים שהיו לי. היחיד שהיה בא היה אחי, בן 17, שהיה מגיע מדי פעם או חותם על מכתבים. אני לא מבין איך לא ראו את זה.
"אני חושב שכיום אנחנו בעידן יותר מודע וחשוף, אבל עדיין אנחנו יכולים לראות הרבה התנהגויות של ילדים שאנחנו לא מבינים, וזה מתוך דברים שילדים מתמודדים איתם. הרבה פעמים אנחנו לא פנויים כדי להבין מה הילדים אומרים באמצעות ההתנהגות שלהם, והתנהגות היא בסופו של דבר שפה".

לאורך כל שנות ילדותו הבטיח לעצמו שבסופו של דבר, כשיתבגר, יתאחד עם החצי השני של המשפחה. "כשהחברים שלי היו צופים בתוכניות ילדים, אני הייתי צופה בתוכנית 'קשר משפחתי'. זה מאוד עניין אותי. חלמתי לעשות תיקון, ובגיל 19, כשיצאתי לחיים עצמאיים, יצרתי קשר עם שלושתם".

הוא מספר על מפגש קשה ולא טבעי שלווה בתחושות של מבוכה וחוסר נוחות. "לקח לזה הרבה זמן ללבוש צורה של מפגשים נעימים", הוא אומר. "לאחר שהקשר חודש הודעתי לאבא שלי שאני חוגג איתם את חג הפסח. כתגובה הוא פתח את דלת הבית, אמר: 'מי שיהיה איתה - לא יהיה איתי', וזרק אותי מהבית. מאותו יום לא ראיתי אותו למשך 20 שנה, וזה גם היה קושי מאוד גדול עבורי".
איזו השפעה הייתה לכך על חייך?
"מגיל צעיר הייתה לי פנטזיה להיות אבא. רציתי 'לתקן'. הייתי צעיר, גיל 20 לערך, והמרתי את הרצון שלי בילד ברצון לעבוד עם הילדים, וכך התחלתי לעבוד עם ילדים בכל מיני מסגרות".
זה היה השלב שבו החל להתעניין בלימודים - כולל תואר שני בחינוך והסמכה של מכון אדלר. "כיום אני יכול לומר שהיה לי ברור שאעסוק בהדרכת הורים. שום דבר אחר לא עניין אותי, היה לי מאוד ברור המסלול שאני הולך אליו".

עם אילו שאלות הורים מתמודדים כיום?
"הורים מתמודדים כיום עם שתי שאלות מרכזיות: מצד אחד 'התנהגות מפריעה' - כשהילד לא עושה מה שאני אומר, ואז עולה השאלה כיצד עליי להתנהג במצב כזה? ומצד שני הנושא של 'סמכות הורים' - כיצד אני בונה את הסמכות שלי בצורה נכונה, וכזו שמתאימה לעידן שבו אנו חיים?
"בהרצאה שלי, שבה אני מספר את סיפור חיי, אני גם מסביר כי לדעתי הדגשים המשמעותיים בהורות שלנו צריכים להיות קודם כל הענקת תחושת שייכות של הילדים לתא המשפחתי. על כל הורה לשאול את עצמו - 'מה עליי לעשות על מנת שהילד שלי ירגיש שהוא שייך?', כי זה שאני הבן שלך לא אומר שאני מרגיש שייך לתא המשפחתי.
"בנוסף, עלינו לקחת אחריות מלאה על התקשורת הזוגית ועל התקשורת שלנו עם הילדים. עלינו לחשוב על האופן והאופי שבהם בא לידי ביטוי הנרטיב של סמכות ההורים, והכי חשוב - כדאי לנו לחשוב כיצד אנחנו יכולים לעודד את הילדים שלנו. עידוד הוא מבחינתי השקפת עולם ושפה בפני עצמה. אנחנו לפעמים אומרים לילדים דברים ביקורתיים ושיפוטיים וכאלו שמחלישים אותם, ואנחנו לא שמים לב לכך. צריך לזכור שבדיוק כמו צמח שפורח רק כשיש לו מים, כך גם הילדים שלנו יכולים לפרוח ולהצליח באמצעות עידוד ותשומת לב".
איזה מין אבא אתה לדעתך?
"כיום אני בן 40, ואני כבר בן אדם אחר, אדם שעבר הרבה תהליכים עם עצמו. מבחינתי הזוגיות והאבהות שלי הם התיקון של חיי. כהורה אני משתדל לראות את הצרכים של הילדים שלי בהתאם לגיל, ולצד זה להעמיד גבולות.
"כיום ישנם הרבה הורים שמדברים על אושר, אבל מבחינתי הרעיון הזה הוא אמורפי. אושר זה הווה ולא תנאי לעתיד, ולכן אני רוצה להקנות לילדים שלי בסיס וכלים נכונים כדי שהם לא יעברו את דרך החתחתים שאני עברתי, וכדי שיהיו עצמאיים. בדרך הזו אני מאמין שהם כבר ישיגו לעצמם, בדרכם, את האושר שלהם".