עדיין רץ: ברוס ספרינגסטין חוגג 70
המצפון של אמריקה, אשף סיפורי מעמד הפועלים ומאסטר ההופעות הבלתי מעורער חוגג 70. לרגל יום הולדתו אספנו 7 ראיות (חוץ מהבנדנה וההמנונים הנצחיים) המוכיחות שברוס ספרינגסטין הוא אחד היוצרים הגדולים בכל הזמנים
ערב יום הולדתו ה-70, מעמדו של ברוס ספרינגסטין נמצא איפשהו בין אייקון לקדוש.
הוא מוסיף להוציא שירים ואלבומים רלוונטיים, מפרק אצטדיונים כמו חתול רעב שראה קערת שמנת וזוכה לכבוד והערכה הן במיינסטרים והן באינדי. השנים היפות הללו עומדות בסימן של רפלקסיביות מוגברת ואפילו אובססיבית, כאילו שהטקסטים שכתב והריאיונות שהעניק עד עכשיו לא היו חשופים מספיק. נאמן למערכת היחסים שפיתח עם הקהל, ספרינגסטין כמו השיל מעליו עוד ועוד שכבות ומחסומים, עד שנדמה כי לא נותר שם אפילו בדל של מסתורין. במקרה שלו, זה לא כל הקסם אבל חלק נכבד ממנו.
אמנים צריכים להגיד תודה למעריצים על כך שהם שם. ספרינגסטין בהחלט כזה, אחרת לא היה מחזיק כמעט יובל שנים בתור אחד האמנים הפופולריים בעולם. אבל איכשהו, במקרה שלו, יש תחושה שגם המעריצים מוקירים את הזכות ללוות אותו. אולי זאת היכולת שלו להיות אמן ולהישאר אדם. לכתוב בחדות ולפעמים בציניות ואז לנסח משפט שכולו רגש ואמונה. להופיע מול 50 אלף איש ולגרום לך להרגיש שהוא מסתכל לך ישר בעיניים.
מכל הסיבות האלו ואחרות, ברור שיום הולדת 70 הוא הזדמנות מצוינת לנסות להסביר, גם למשוכנעים וגם למי שנשבה בדימויים, עד כמה ספרינגסטין הוא הרבה יותר מ"הבוס" (הפעם האחרונה שהכינוי המאוס הזה יופיע בטקסט) עם הבנדנה וההמנונים. זה לא שהם אינם מייצגים פנים מסוימות ומרכזיות באישיותו, אבל יש עוד אין ספור רבדים ומשמעויות שבזכותם ספרינגסטין הוא מגדולי היוצרים בכל הזמנים. להלן שבע ראיות, ממש התמצית שבתמצית, מתוך מזווה עשיר ומפואר. ושיהיה במזל טוב - לו, והאמת שגם לנו.
הלהיטים הגדולים והמרכזיים של ספרינגסטין - Born to Run, The River, Born in The USA, Thunder Road ועוד - מדברים בעד עצמם. להבדיל מיוצרים אחרים, הם גם לא היוצאים מהכלל ברפרטואר, אלא מייצגים נאמנים של הנושאים שמעסיקים את ספרינגסטין ושל סגנון ההבעה שלו.
Darkness on The Edge of Town, לעומת זאת, פחות מוכר אבל לא פחות חשוב. שיר הנושא מאלבומו הרביעי של ספרינגסטין (שיצא אחרי מאבק משפטי בינו לבין המנהל שלו לשעבר, מייק אפל) מציג את הגיבור בסיטואציה ספרינגסטינית אופיינית: עם הגב לקיר, בלי שום דבר להפסיד מלבד את עצמו. זו דרמה קולנועית שנבנית בדיוק מקסימלי, עד להתפרצות האחרונה והסוחפת, שבה ספרינגסטין מכריז, בצווחה לא אסתטית, "אני אהיה שם בזמן ואשלם את המחיר". קשה לדמיין כמה אנשים צרחו את זה איתו: לבד במכונית, בערב קריוקי שהשתבש או בהופעה בלתי נשכחת. ובכל פעם מחדש, יש בצעקה הזאת הכוח לפזר מעט את האפלה שבקצה העיירה.
לא במקרה זכו האי-סטריט בנד, להקת הליווי המיתולוגית של ספרינגסטין, להיכנס בעצמם להיכל התהילה של הרוקנ'רול. הכוח ותחושת הדחיפות שהם נותנים לשירי הלהקה של ספרינגסטין הם המרכיב שבלעדיו החזון המוזיקלי שלו לא יכול היה לצאת לפועל. באלבום הפריצה שלו, אחרי שני אלבומים מוערכים אך לא נמכרים, ספרינגסטין הגיע למצב שבו הוא מספיק מיומן ומשויף ככותב וכמלחין, ומנגד הלהקה עוטפת אותו כשמיכה שמסוגלת להתאים את עצמה לכל עונות השנה. בין Thunder Road המרגש ל-Jungleland האפי, מהגרוב של Tenth Avenue Freeze-out ועד הקשיחות המלטפת של Backstreets, אי אפשר להכניס סיכה מרוב הידוק וגיבוש. ובדיוק באמצע, אלא מה, Born to Run, מושלם כמו מונה ליזה ונצחי כמו פרק מתהלים.
ב-1982 הפתיע ספרינגסטין כשהוציא אלבום ראשון בלי האי-סטריט בנד. הם דווקא היו שותפים להקלטות השירים, אבל הוא והמנהל הצמוד, ג'ון לנדאו, החליטו שחליפת הלהקה לא מתאימה הפעם. מובן שזה היה מוצדק: "נברסקה" המציא מחדש את ספרינגסטין כאמן שמסוגל להנמיך את הווליום וליצור אינטימיות שיש בה ליטוף וגם צמרמורת, השפעות של פולק וקאנטרי וגם של הרכב אינדי כמו Suicide. הטקסטים שלו כאן הם מהטובים ביותר שלו בכל הנוגע לסטורי-טלינג שיש בו מסר אבל אין בו שיפוטיות. כך נולדו שירים עוצרי נשימה ממש, כמו "נברסקה" ו"אטלנטיק סיטי". ומנגד My Father's House, שמכניס את המאזינים לעימות שמלווה את ספרינגסטין לאורך כל יצירתו - עם דמותו המורכבת והפגומה של אביו, שסבל מדיכאון והתמכר לאלכוהול.
מאז "נברסקה", אחת לכמה שנים ספרינגסטין מוציא אלבום סולו (כך היה גם Western Stars המוצלח שיצא השנה). רובם טובים, אבל הרף של "נברסקה" נותר כמעט בלתי מושג.
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5589227~4930921","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2013/10/22/4930921/4930921_0_0_490_592_0_large.jpg","caption":"","credit":""}}
ספרינגסטין היה הנושא והגיבור של כמה סרטים דוקומנטריים. חלקם התמקדו באלבומים ספציפיים (למשל Born to Run ו-Darkness on The Edge of Town), ואחרים בנושאים כמו הקשר המיוחד שלו עם המעריצים (Springsteen & I). ואולם, התיעוד החזק ביותר שלו הוא דווקא של ההופעה שהריץ בהצלחה אדירה בברודוויי לפני כשנתיים. על במה עירומה באולם זעיר (ודאי במונחים שלו) הוא הציג ערב אחרי ערב את סיפור חייו באמצעות מונולוגים ושירים. הוא שילב הומור דק לצד וידויים מרעישים ויצר תחושה של התערטלות נפשית מוחלטת, שהוכיחה שאין סיבה למצוא נקודת מבט חיצונית על האיש: אף אחד לא יפענח אותו טוב יותר ממנו עצמו.
הנפילה היחידה כאן היא השם. ספרינגסטין והמו"לים שלו יכלו לחשוב על משהו פחות צפוי. אבל חוץ מזה? אוטוביוגרפיה מוזיקלית שקודם כל מהדהדת את הערכים האמנותיים של ספרינגסטין: כנות מקסימלית שאינה בורחת מהודאה בטעויות, כתיבה צבעונית אבל לא מתפזרת ותחושה של שותפות במסע בלתי נשכח: מהקילומטראז' שנצבר דרך הרגליים, בהופעות בברים הכי מעפנים של ניו ג'רזי, דרך ההתמודדות עם התהילה והחברים שאבדו בדרך ועד לחשיפת הדיכאון שסבל ממנו. נדמה שאם יחברו את הספר הזה לפוליגרף, הוא לא יפשל אפילו פעם אחת.
ספרינגסטין הוא מהקולות הפוליטיים המשמעותיים שנשמעו מאז שאנשים התחילו לחפש בתרבות את התשובות לשאלות הגדולות. היצירה שלו זכתה לניתוחים סוציולוגיים וספרותיים, בניסיון לפענח מדוע דווקא הוא הפך להיות המצפון של הצווארון הכחול, ואולי של אמריקה בכלל. Working on A Dream: The Progressive Political Vision of Bruce Springsteen הוא מאמץ מרשים של המחבר, דיוויד מסיוטרה, להבהיר את הנרטיב של ספרינגסטין ולתת בו סימנים. זאת, מבלי להתנתק מהשפה של ספרינגסטין ולהשאיר אותה לאקדמאים בלבד.
הבה ונתעלם מהתרגום המגוחך לעברית, "לחלום בגדול", שמפספס את כל המהות של שם הסרט, שביימה גורינדר צ'דהא. גם אין מה להתבלבל: יצירת מופת זו לא, אלא מחזמר קיטשי המורכב מ-200% הערצה לספרינגסטין ולהשפעתו על הגיבור, נער בריטי ממוצא פקיסטני, בן למשפחה מסורתית בעיירה קשת יום. העובדה שדווקא זאת המוזיקה אשר שופכת אור לחייו ממחישה עד כמה מוטעית המחשבה שספרינגסטין הוא עניין פנימי של אמריקנים. דווקא היעדר היומרה למורכבות ולעומק - לא, כי טרנטינו האחרון - מאפשר חוויה קולנועית בסיסית וכיפית למדי: לצרוח (מבפנים כמובן) את המילים ולחכות שהסרט ייגמר כדי לטחון את השירים בדרך הביתה.
כי חמש דקות לפני שעת השי"ן באצטדיון במנצ'סטר, הגשם נפסק. הוא עלה לבמה מלווה באי-סטריט בנד ובקשת יפהפייה. ואז נפתחו יותר משלוש שעות שלקחו את הלב ושיחקו כמו בפלסטלינה: מעכו, הרחיבו, מתחו, הצחיקו וגם קרעו. כשהגשם חזר, הוא צעד לתוכו וניגן כאילו השמיים מפילים עליו דמעות של אושר. וכשנשמעו המילים "ובכן, הם פוצצו את הצ'יקן-מן בפילדלפיה אתמול בלילה", הפתיח של "אטלנטיק סיטי", הסתכלתי על אחי הגדול ואמרתי לשניהם, לו ולספרינגסטין: תודה.
