תגידו, יש פה מישהו מגן שושנה?

פיפי. היה פיפי - קיצור של 'צחקתי כל כך שעשיתי פיפי במכנסיים' - הוא לפעמים תיאור מדויק של מה שקורה במופע הסטנד־אפ של אילן וייס. אחד הסיכונים המקצועיים כשהקהל שלך מורכב מבני ארבע וחמש.

"לפעמים ילד קם פתאום באמצע", הוא מספר, "ואני אומר לו, 'מה קרה, לאן אתה הולך?' מתברר שהוא עשה פיפי במכנסיים, מרוב צחוק. זה קורה לי הרבה. אז אנחנו צוחקים על זה, ואני אומר להם, 'חבר'ה, מעתה ואילך, תגיעו עם חיתולים'".

ספר בדיחה שמצחיקה ילדים.

"נפל לי הלב לתחתונים, אז הוצאתי אותו משם".

במה שונה המופע שלך מ'הפעלה' במסיבת יום הולדת או ממופעי ילדים קלאסיים של יובל המבולבל ומיכל הקטנה?

"הם מתעסקים יותר בחלומות ובשירים, וזה נהדר, אבל אצלם הילדים לא בוכים ממש מרוב צחוק. יש שם מסר, הם רוצים להיות חינוכיים. אצלי זה בידור נטו. אני לא כל כך מבין למה צריך לבוא מחופש לילדים, ילדים גם פוחדים מליצנים. אין לי כלום נגד מפעילים שמתחפשים, כל מיני צ'וצ'י הליצן וכאלה, אבל איך אדיר מילר מצחיק אותנו? הוא גם לא מתחפש".

והילדים מבינים מיד במה מדובר? זה מן הסתם הסטנד־אפ הראשון שלהם.

"לא תמיד הם מבינים. לפעמים אני עולה, הילדים נקרעים מצחוק, ואחרי חצי שעה איזו ילדה קמה ושואלת, 'אבל מתי מתחיל המופע?' זה קורה לי הרבה. גם ההורים לא תמיד קולטים את הקונספט. הם מתקשרים אליי ושואלים, 'אתה עושה ימי הולדת? זה אתה עם התוכי? אז אתה מביא תוכי אמיתי, נכון?'"

מופע הסטנד־אפ של וייס מבוסס על ילד שנאבק בתוכי חצוף. "אני אומר לו, 'תחזור אחריי, אתה חמוד'. והוא עונה, 'אתה פויה'. ואז אני שואל אותו, 'אבל איך זה שאתה מדבר? תוכי אמור רק לחזור על מה שאומרים לו', והוא עונה לי, 'זה כי נפל לי מנגו על הראש'".

בפעולה

מה יש בתוכי שכל כך מצחיק את הילדים?

"התוכי הוא סייד־קיק קומי. הוא יכול לשיר כשעצוב לו, לעשות דברים מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, להתפרע, לעשות בלגן. אם נכנסים לפסיכולוגיה, יש פה קצת מהאיד של הילד".

וייס, שמסתובב כבר כ־15 שנה בגני ילדים ובמסיבות ימי הולדת בג'ינס, טי־שירט ומיקרופון, נטול אביזרים, תחפושות או בובות, הוא כנראה חלוץ תחום מופעי הסטנד־אפ לילדים בארץ, אבל כבר לא היחיד. גם סטדנאפיסטים שהתרגלו לבדיחות ערסים, פוליטיקה והאישה המנג'סת במועדונים אפלוליים, מחליפים אותן בעקבות הביקוש בצחוקים על בריונים, מערכת החינוך לגיל הרך והאמא המנג'סת, על כוס מיץ פטל. און דה רוקס.

מי שאחראית במידה רבה לטרנד היא התוכנית "הצחוקייה", ששודרה בערוץ ניקלודיאון והצמיחה כוכבים כמו עופר ומאור, מורן קל ונגה ד'אנג'לי שגילו את השוק המתפתח הצמא להומור נמוך. בין מטר למטר וחצי. ילדים בגילי ארבע עד שבע, שחמודים מאוד כשהם צוחקים, ואכזריים כשהם לא.

גם וייס קיבל פניות להצטרף ל"צחוקייה", הוא מספר, אבל החליט לוותר. אם הוא מוכר לכם, זה כנראה בגלל הפסקת הפרסומות. לאחרונה הוא מפציע שם על תקן הרוקח הסבלני (מה הרוקח לוקח). "כן, אני לייט־בלומר. טוב, לגבי הבלום אני לא יודע, אבל אני בהחלט לייט". הוא למד משחק בבית צבי, במחזור של נירו לוי ומיכל ינאי. "דרכה הבנתי שזה לא נכון לערבב בין קהל של מבוגרים וילדים", הוא אומר, "אני לא רוצה לומר שמי שעושים את זה מערבבים את כל העולמות, אבל ילדים מרגישים את זה. הם מרגישים כשאתה בא על הדרך".

איך התחלת בכלל לעשות סטנד־אפ לילדים כל כך צעירים?

"אחרי שסיימתי לימודי משחק, העברתי שיעורי דרמה בצהרונים, והילדים רצו שאני אספר להם דברים ואצחיק אותם, ואז חבר אמר לי, 'אילן, זה סטנד־אפ לילדים מה שאתה עושה'. ואמרתי לו, 'שמע, אבל בסטנד־אפ צריך לרדת על אנשים'. הייתי שבוי בקונספט מוטעה".

אז איזה מין סטנדאפיסט אתה? מה זה בכלל אומר סטנד־אפ לילדים?

"אני סטנדאפיסט שהוא גם סטורי־טלר, מספר סיפור. גם סטדנאפיסטים גדולים כמו אדי מרפי וראסל פיטרס, שהוא קנדי ממוצא הודי, מספרים סיפורים. זה גם מעניין וגם קורע מצחוק".

טוב, יש הבדל מהותי בין המופע שלך לזה של אדי מרפי.

"מה, הגסויות? האמת, שגם ביני ובין החברים שלי, כשמתחילות שיחות על נשים וכאלה, אני שותק. אני לא מוצא את עצמי שם".

איך אתה מתחבר לעולם של הילדים?

"קודם כל, אני מאוד אוהב ילדים. יש לי יכולת הכלה גבוהה, ואני מבין מה עובר עליהם. אני גם מגיע לפני כל מופע כדי לדבר איתם ונשאר קצת אחר כך. יש לי תקשורת טובה עם ילדים, בורכתי".

מכיר "כוח פי־ג'יי", "מפרץ ההרפתקאות"?

"מה זה 'מפרץ ההרפתקאות'? סדרה? אני לא צריך את זה, מפני שאני לא צריך להגיע לילדים תוך כדי התנחמדות. אין לי צורך להכניס דברים עדכניים. מדי פעם הם זורקים לי 'פורטנייט', ואני לא מבין על מה הם מדברים. איך אני מצליח להצחיק אותם? אני לא יודע, האמת שעוד לא ממש התבגרתי. אולי אני מנסה להצחיק את הילד שבי".

מורן קל, 41, אב לשתיים, בנות שנתיים וחצי שנה ("יש לי כבר קוביות בגב מההתכופפויות"), בוגר ניסן נתיב שהופיע בקאמרי שמונה שנים ובוגר "הצחוקייה", עושה סטנד־אפ גם בפני ילדים וגם מול מבוגרים. "הקטע הראשון שכתבתי לילדים היה על שקט. על זה שכשמורה צועקת 'שקט', היא בעצם עושה המון רעש, וזה תפס".

לא קשה לוותר על הגסויות והירידות על הקהל?

"גם סיינפלד לא מתעסק בגסויות. אותי כסטנדאפיסט יותר מעניין למה יש מקום לזרוק את הסכין גילוח בשירותים במטוס. כאילו, מה, אתה איש זאב, כמה שערות כבר יש לך? אני מאלתר גם עם הילדים ומדבר איתם, רק בלי ירידות ובלי לפגוע".

מה יותר קשה, להופיע מול מבוגרים או מול ילדים?

"אצל מבוגרים, כשאתה מספר בדיחה לא טובה, הם יחייכו מתוך נימוס, אבל ילדים יצעקו, 'הוא לא מצחיק'. בהתחלה, היו הרבה פעמים שהייתי חוזר הביתה ונכנס מתחת לשמיכה עם כוס תה. לאט־לאט גיליתי שכשאתה בא לעשות סטנד־אפ לילדים, אתה צריך להיות יותר משוגע מהם".

הילדים לא מפריעים?

"בדרך כלל זה ההורים שמפריעים, מדברים בטלפון כל הזמן. הילדים לפעמים צועקים עליהם שקט. אבל גם עם זה אני מתמודד, נגיד רואה שתי אמהות מדברות מאחורה ומדבב אותן, והילדים נורא צוחקים: 'את לא מאמינה, ראיתי ביסלי גריל וזה כמו בורג, אני מבריגה את זה'. 'די, אני קניתי ביסלי בצל, וזה כמו טבעת'. וזה עובד, ואז הן שומרות על שקט".

אני מבינה שחקרת לעומק את התחום.

"אני אוכל ביסלי כמעט כל יום. ביסלי ופיצה וסוכריות נחשים".

איזה קטע שלך הכי מצחיק ילדים?

"יש לי קטע שתמיד עובד, גם על מבוגרים. 'מכירים את זה שלפעמים אתה מגיע לבריכה ורואה את חבר שלך עומד, בפרצוף קצת מחויך, ומסתכל למעלה? ואז אתה שוחה לידו ואומר לו - מה זה, פתאום המים חמימים. הם גם קצת צהבהבים'. מזה כולם צוחקים. אה, וגם פלוצים. אבל את זה אני שומר לסוף המופע".

קלאסיקה.

"ברור. עד היום אני מקבל לייקים לקטע הזה, בעיקר ממבוגרים".

הפסיכולוג רונן יעקובסון, שמשתתף כיועץ בתוכנית הטלוויזיה "החיים הסודיים של בני 4", מסביר שהומור קקי־פיפי הוא בלתי נמנע, ואף חשוב להתפתחותם של ילדים. "הם צוחקים על דברים מתוך העולם שלהם. לכן אנחנו מוצאים הרבה בדיחות קקי־פיפי, כי זה גם מעסיק אותם וגם עוסק במוסכמות חברתיות שהם לומדים".

לדבריו, גם אנשי המקצוע מתקשים לפצח את המנגנון שמאחורי ההומור בגיל כל כך צעיר. "לילדים בני ארבע קשה לקלוט הומור מילולי והומור מופשט. הומור מבוסס בדרך כלל על חוסר התאמה, אבל כדי שילד יבין שמדובר בחוסר התאמה, הוא צריך לדעת קודם מה מתאים. הוא צריך לחשוב על מה לא נמצא שם, לדמיין. בהומור פיזי צריך פחות לדמיין, כי הכל מופיע מול העיניים".

פרופ' אריה סובר, יו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור, מרצה על הומור ומעביר סדנאות צחוק, מסביר שמנגנון ההומור אצל ילדים מתפתח מתגובה ליוזמה. "זה מתחיל בגיל שישה עד תשעה חודשים, כשאמא או אבא שמים את המוצץ בפה שלהם - והתינוק צוחק, או כשעושים לו 'קוקו'. בגיל 15 חודשים בערך, מתחילים במשחקי כאילו. הפעוט מסתרק במגבת, או אוכל מתוך צלחת ריקה. זה כבר הומור שהוא גם מייצר בעצמו. הוא לא רק מגיב. בגיל שנתיים עד שלוש הוא מתחיל לרכוש מיומנויות שפה ולשבש מילים שלמד. 'מיכל', 'ביכל', 'כיכל'. הוא מתחיל לבדוק גבולות, לחבר בין דברים שלא אמורים להתחבר. למה ילדים צוחקים כ־400 פעם ביום? כמעט כל משחק שלהם הרי מלווה גם בצחוק - כי זה חלק מבניית המוח. רק בגיל תשע־עשר, או במקרים נדירים בגיל שמונה, הם יכולים להבין כפל משמעות. 'למה הדבורים מזמזמות? כי הן לא יודעות לשיר'. ילד קטן פשוט יקבל את זה כעובדה".

הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי, 35, ערכה ניסויים על האחיינים שלה כדי לגלות איך מצחיקים ילדים. "יש לי הרבה, אז הייתי יושבת איתם ומנסה עליהם את הבדיחות, ולאט־לאט קלטתי את המנגנון. גיליתי שבגילי שש־שבע זה כבר אותו הומור כמו למבוגרים - ארוחות משפחתיות, פדיחות שהורים עושים, אמא שרוקדת באמצע הסלון או אמא שמעירים משנ"ץ ביום שישי ועוד שנייה מוציאה להורג את כל המשפחה. זה עובד גם על הילדים וגם על המבוגרים".

נגה ד'אנג'לי

אז יש חומרים משותפים בין המופע שלך לילדים והמופע למבוגרים?

"לא בחומרים, באנרגיות שלי. אחרי שהופעתי מול 400 ילדים בצהריים, השתחררתי, קיבלתי ביטחון. ילדים הם מאוד מתגמלים. הם צוחקים מהבטן, נקרעים מצחוק, מתפוצצים לך בפרצוף. וכמובן שכשהם לא צוחקים, אז הם לא צוחקים. זה אותו השקט כמו בהופעות למבוגרים. השקט הוא א־גילי".

מה תמיד עבד אצלך?

"כאחות אמצעית, יש לי הרבה בדיחות על ילדי סנדוויץ'. 'אח גדול מגיע עם ציון גרוע במבחן, אומרים לו, לא נורא, ניתן לך שיעורים פרטיים - משקיעים בו. אח קטן מפונק מגיע עם ציון גרוע במבחן, אומרים לו, אל תתבאס, נקנה לך אקס בוקס. אח אמצעי מגיע עם ציון גרוע במבחן, אומרים לו, עזוב, גם ככה לא ייצא ממך כלום'.

"היה לי גם קטע על ההורים שתמיד מנסים לשפוט במריבות בין אחים. 'למה משכת לו בשיער? כי הוא הרביץ לי. למה הרבצת לו? כי הוא קרא לי דביל. למה קראת לו דביל? כי הוא דביל'. או זה שאין קשר בין המעשה שעשית לעונש שקיבלת מההורים. נגיד, הרבצת לאח שלך - לא תראה טלוויזיה שבוע. אבל הרי לא הרבצת לטלוויזיה, אתה צריך לא לראות את אח שלך שבוע".

וכשהפכת לאמא, החומרים השתבחו?

"כן, כשילדתי בפעם השנייה, התעסקתי הרבה באח חדש במשפחה. כשתינוק נולד, תמיד שואלים למי הוא דומה, לאמא או לאבא. גיליתי שזה נורא מעצבן את האחים הבכורים. נו, למי הוא דומה? הוא בן שבוע. מפליץ כמו אבא וצורח כמו אמא".

במפתיע, רבים מהסטנדאפיסטים שמופיעים לילדים נעים סביב גילי ה־30 וה־40. למרות שכולם נראים הרבה יותר צעירים. גם צמד הקומיקאים עופר ומאור - עופר בן שבת ומאור הרוש - שנחשבים לשמות הכי חמים כיום בתחום, כבר בני 39, נשואים ואבות לילדים. השניים, שמעלים מופע בשם "קומדי צחוק", דואגים כל הזמן לפלח, לטרגט ולבלוש אחרי קהל היעד.

בן שבת: "בגלל שאנחנו בשטח, מופיעים המון, אנחנו יודעים בדיוק מה הם אוהבים ובמה הם משחקים. כשכולם היו בפורטנייט, למשל, עשינו קטע על פורטנייט".

הרוש: "ואת יודעת כמה הם מתוחכמים? צילמנו מהר את המערכון על פורטנייט, בלי להכיר את המשחק לעומק, אז בתגובות כתבו לנו, 'אה, איזה רמאי, הוא לא משחק באמת'. למה? כי היה במסך שלי איזה משהו אדום, הם קלטו שאני כאילו מת".

בן שבת: "ואז היה משחק שהילדים נורא אהבו, קלאש רויאל, נכנסנו לבדוק מה זה, והתמכרנו".

הצמד המעודכן, מעין גרייניק ואלתרמן גרסת האפליקציה, הכירו עוד כנערים באשדוד. כיום הם חולשים על ערוץ יוטיוב משלהם, עם כ־108 אלף מנויים וכ־2.5 מיליון צפיות בחודש, תוכניות טלוויזיה והופעות מול קהל, באולמות מלאים. ולא במקרה.

הרוש: "אנחנו עוקבים כל הזמן אחרי הצפיות בכל מערכון שעולה ליוטיוב, אם הן עלו או ירדו. כמו מניה".

עופר בן שבת (מימין) ומאור הרוש. מיליוני צפיות בחודש

מה הבנתם על ההומור של ילדים?

בן שבת: "גילינו שמגיל שבע מתחילים יותר להבין פאנצ'ים, ומגיל שמונה הם כבר מבוגרים קטנים. כמובן תורידי את כל ההקשרים, של פוליטיקה או זוגיות".

הרוש: "אלא אם אנחנו רוצים להוסיף עוד רובד להורים, כמו שעושים בהרבה סרטי ילדים".

בן שבת: "אם נעשה מערכון על זוגיות, ההורים יותר יתחברו. אם נעשה מערכון על בית ספר, הילדים יותר יתחברו. אז במופע יש לנו גם וגם. יש לנו מערכון על דייט שהם נקרעים ממנו מצחוק, למרות שסביר להניח שילד בן שמונה לא היה אף פעם בדייט. אבל הקטע הוא שהבחורה מדברת כאילו בשפת הסימנים, למרות שהיא לא יודעת באמת את שפת הסימנים. וסתם מחרטטת".

הרוש: "בתחילת ההופעה את רואה שההורים ישר מתחילים עם נייד, אנחנו רואים את האורות. לאט־לאט הם מניחים אותו בצד, ונקרעים מצחוק, ואז בסוף ההופעה האמהות באות לבקש סלפי, דוחפות את הילד ומצטלמות בעצמן".

בן שבת: "אחד הלהיטים הגדולים שלנו זה המערכונים של יואבי והאמא הנדחפת, שיושבת לו על הווריד, חונקת אותו, שיאכל בריא ונדחפת לו לוולוג. עושה פדיחות".

הרוש: "ג'וי ונופר, דמויות שהתחילו כפרודיה על נוי והדר, הן להיט בטיק־טוק".

סליחה?

"טיק־טוק זה המיוזיקלי החדש. הילדים עושים שם ליפסינק לשירים שלנו. יש שם היום יותר מ־20 אלף סרטונים כאלה".

בן שבת: "אנחנו בעצמנו התמכרנו, התחלנו לעשות טיק־טוקים בעצמנו".

הרוש: "אם לנו היה את הדבר הזה כשהיינו נערים - היינו הכוכבים של הטיק־טוק. אנחנו עשינו מערכונים בדאבל־קאסט".

בן שבת: "יש משהו בקומדיה שהוא הכי קל ופשוט בעולם, או שצוחקים או שלא צוחקים. זה לא דרמה, שאתה לא יודע, לא בטוח. אנחנו כבר לא שואלים אחד את השני מה יעבוד ומה לא יעבוד. ישר, בוא ננסה. עולים להופיע. עופר אמר 'פסטרמה' - צחקו או לא צחקו?"

הרוש" :ויש גם לבלים, רמות של צחוק. אנחנו מקליטים ובודקים אחר כך כמה צחקו ומתי. כי יש בדיחות שלוקח כמה שניות להבין, ואז הם צוחקים בדיליי".

הצמד עופר ומאור אחרי הופעה. גם האמהות מבקשות סלפי

שרון קאשי, משרון קידס, שחקן וסטנדאפיסט שמופיע כבר למעלה מחמש שנים בפני ילדים מגיל 5 ועד 12, זוכר היטב את ההופעה הראשונה שלו מול קהל צעיר. אחרי עשר דקות, הוא מספר, הם פשוט קמו והלכו.

שרון קאשי. "גֶּג פיזי תמיד עובד" | צילום: אבי רוקח

לא נעים.

"כן, לקחתי קטעים מהמופע שלי למבוגרים, אבל ראיתי שזה לא עובד. ואז הבנתי שאני צריך להכיר אותם ואת העולם שלהם קודם. התחלתי לעשות פיילוטים, להיפגש עם ילדים, לצפות בהם בבתי הספר ובגנים. אני ממשיך לעקוב, כי זה כל הזמן משתנה. פעם אלה היו סטטיק ובן־אל, היום זו נועה קירל, פעם עדן בן זקן, עכשיו אנה זק".

לא פשוט.

"נכון, אבל יש את הקטעים שתמיד עובדים. תמיד יש את המריבות בין האחים, יש את האח הקטן שבוכה שאחיו הגדול הציק לו, ומאמינים לו, והוא מנצל את זה כדי לגנוב לו את הפלאפון. בכל גן יש גם את הילד הישנוני, שנרדם על הכיסא ובסוף על הברכיים של חבר שלו. ויש את הילדים שמתלוננים: 'הגננת חנה, הוא יושב לי במקום', ואז הגננת מתרגזת, 'אבל זה כיסא וזה כיסא. הכל אותו דבר'".

לא קשה לרתק ילדים קטנים למשך שעה?

"הקטנים זה לא בעיה, תמיד אפשר לעשות איזה גֶּג פיזי עם כיסא, או ליפול על הרצפה והם צוחקים. הבעיה היא עם כיתות ג'. שם, אם לא ריתקת אותם תוך דקה, הם יאכלו אותך בלי מלח. יצעקו לך, 'סבתא שלי יותר מצחיקה ממך'. אני רואה בזה גם שליחות. פעם הגיעו אמא ובן להודות לי אחרי הופעה בקניון, והתברר לי שהילד לקוי ראייה. כמעט עיוור. זה אולי המופע היחיד שהוא יכול ליהנות ממנו".

פרופ' אריה סובר לא מתרשם מהמיתוג החדש "סטנד־אפ לילדים". "מה זה סטנד־אפ? אני בא ומציג מולכם את העולם שלכם, שלנו, באור מגוחך, הומוריסטי. כאילו אומר לכם, צאו ממקום הנוחות שלכם ותראו איך אתם מתנהגים. אבל ילדים קטנים לא יכולים להבין ביקורת. מקסימום לצחוק על ילד שעשה דבר לא נכון, שאמר ש־1 ועוד 1 זה 4. רק בהמשך תתפתח אצלם היכולת להבין ביקורת וסאטירה. להצחיק ילדים אתה יכול רק בתוך העולם המאוד־מצומצם שלהם - אמא, אבא, המשפחה המורחבת, הגננת. הם לא יצחקו על טיסות לחו"ל כמו שחר חסון".

אילן וייס מצחיק בינתיים אלפי ילדים בחודש, אבל בלי ערוץ יוטיוב או תוכנית בטלוויזיה, הוא עדיין לא הפך לשם מוכר בכל בית.

"אני מכיר טוב את יובל המבולבל, את יובל שם טוב", הוא מספר. "יצא לי להופיע מול הילדים שלו, פגשתי אותו בכמה אירועים. הוא היה נורא מקסים אליי, ואז בא ושאל אותי, 'אבל איפה החלום שלך, להיות כוכב ילדים?'. אמרתי לו, 'תשמע, אני לא יכול למתג את עצמי עם כל מיני בובות, או להפוך למין הדוד־חיים כזה'. הוא ישב עליי, אמר לי, 'בוא, אני אכיר לך מפיקים'".

איך זה שלא הפכת לכוכב?

"גם הפסיכולוגית שלי לא מבינה. תראי, אני לא התבגרתי עדיין, אני תקוע קצת. יש בזה דבר מאוד טוב, וזה המפגש שלי עם הילדים שהוא בלתי אמצעי, ויש בזה דבר פחות קל - וזה המפגש שלי עם המציאות. גם הילדים כל הזמן שואלים אותי, מה, עוד לא התחתנת? אין לך ילדים?"

מה עם ילדים באמת?

"שואלים אותי כל הזמן, 'אתה לא רוצה ילדים? אתה הרי עובד עם ילדים', אבל אני עדיין רוצה קודם כל בת זוג שתתאהב בי ואני בה. זה יקרה. כן, יש הרבה נוחות בחיי הרווקות, אבל זה מאוד בודד. קצת כמו בשיר ההוא של חלפי, על התוכי יוסי".