לא-סיסי אין סיבה לדאוג. הדיפ-סטייט לטובתו
נשיא מצרים מתמודד עם הפגנות בגין הכלכלה והיעדר דמוקרטיה. אלא שהוא טיפח מראש את מערכות המשפט, הבירוקרטיה והביטחון, שלא יאפשרו מהפכה
הפגנה בקהיר בסוף השבוע(צילום: רויטרס)
"הכדורגל הוא חיי, אבל בעבור ארצי אמות; תירו גז, תירו כדורים, בני הדור שלנו מהמוות כלל לא מפחדים". המילים הללו הן חלק מהשיר "שמש החירות" של אוהדי האולטרס של קבוצת הכדורגל המצרית אל-זמאלכ מתקופת "מהפכת 25 בינואר" 2011. כמו ברוב העולם, ספורט – ובייחוד הכדורגל – הולך יד ביד עם פוליטיקה. בעולם הערבי, ובמקרה זה במצרים, כאשר היכולת להעביר ביקורת או להפגין נגד השלטון מוגבלת, המחאה מתחילה מהאצטדיונים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כך אירע באירועי האביב הערבי נגד משטרו המדכא והמושחת של חוסני מובארק. ארגוני אוהדים רבים היו אלה שהובילו את ההפגנות ברחוב, קראו לשבירת הסדר הישן ולמהפכה שתוביל לחירות. וכך אירע גם ביום שישי כשמאות ואלפי אנשים יצאו להפגנות בקהיר, באלכסנדריה, בסואץ ובערים נוספות נגד הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי לאחר משחק הסופר-קאפ בין שתי ענקיות הכדורגל המצרי אל-אהלי וזמאלכ.
מי שיזם את המחאה הוא מוחמד עלי, איש עסקים הגולה בספרד וממתנגדיו הבולטים של א-סיסי. לאחרונה הוא פרסם ברשת סרטונים שעודדו את המצרים לצאת להפגנות נגד השחיתות בצמרת השלטון. הוא ביקש לארגן "צעדת מיליון" ביום שישי האחרון בערים המרכזיות וכאמור לנצל את משחק הכדורגל כדי להעצים את המחאה ולהקשות על דיכוי ההפגנות.
על מה מוחים המפגינים? אין הבדל גדול בין הטענות של הרחוב המצרי ב-2011 לזה של 2019, ונתמקד בשני נושאים עיקריים. הראשון הוא שבדומה למובארק הפך א-סיסי את עצמו לשליט יחיד ובלתי מעורער. במרץ 2018, אחרי שהשלים קדנציה ראשונה, הוא נבחר ברוב של 97% לקדנציה נוספת בלי שאִפשר שתהיה לו אופוזיציה רצינית שתתמודד מולו. בנוסף, בפברואר האחרון אישר הפרלמנט שורה של תיקונים בחוקה המאפשרים לו לכהן כנשיא עד שנת 2034, ומכאן שדמוקרטיה במצרים היא עדיין בגדר חלום.
הנושא השני נוגע למצב הכלכלי. למרות השינויים שהתחוללו בה, מצרים עדיין נמצאת במשבר. במדינה של יותר מ-100 מיליון בני אדם (כ-2.5 מיליון מתווספים לאוכלוסייה בשנה), המשכורת החודשית הממוצעת היא כ2,000 לירות מצריות (כ-430 שקל). שיעור המובטלים הרשמי עומד על כ-8%, אך סביר להניח שהוא גבוה בהרבה, ואחד מתוך שלושה חי מתחת לקו העוני (פחות מ-1.5$ ליום).
אם נתרגם זאת למונחים של צריכת מזון בסיסית: האזרח העני המצרי מוציא כמעט ממחצית ממשכורתו על אוכל, חולם על בשר, ומסתפק בפיתות, עדשים, פול ואורז. עבור רבים זהו משבר קיומי. וכאשר מוסיפים את המחסור בדיור והעלאת המיסים מקבלים אוכלוסייה שחיה בסיר לחץ חברתי-כלכלי תמידי, שבסוף השבוע האחרון הגיע לנקודת רתיחה.
אולם, אף שההפגנות עדיין נמשכות בערים רבות במצרים, בשלב זה לא צפויה לא-סיסי סיבה רצינית לדאגה. משום שתחת הנהגתו הועצם כוחם – בעיקר הכלכלי - של גופי הביטחון, מערכת המשפט והביורוקרטיה ("הדיפ סטייט") ולכן הם תומכים בו ומגבים אותו באופן מלא.
כמו כן, בניגוד למובארק, ששלט כ-30 שנה אך כמעט ולא עשה דבר, א-סיסי יוזם, פועל ותורם רבות למען עתידה של מצרים. כבר במהלך הקדנציה הראשונה שלו הוקמו 20 ערים חדשות, נחנכו אוניברסיטאות ומתוכננות עוד עשרות, הושקה תוכנית לאומית לסלילת דרכי תחבורה, הוקם סכר חדש באסיוט, נתיב חדש בתעלת סואץ נפתח לשיט, והתיירות משתקמת.
א-סיסי אמנם צמצם את הסובסידיות והעלה מסים, אך גם דאג להזרים כסף זר למצרים, וקיבל סיוע של 12 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומי. לכל אלה יש להוסיף כמובן את המלחמה בטרור בחצי האי סיני, צמצום השיח האסלאמי הקיצוני והחזרת מצרים למעמדה הבולט במרחב המזרח תיכוני בפרט ובזירה בעולמית בכלל.
אז נכון, הוא גם בונה לעצמו ארמונות יוקרה, אבל בעוד שאחרים רואים בזה בזבוז כסף, הוא טוען שמדובר בהפגנת עוצמה – צעד בדרך להחזרתה של מצרים לימיה כ"אום אל-דוניא" (האמא של העולם).
"לא הבטחתי לכם חלב ודבש", אמר באחד מנאומיו ברמיזה לעומק והסבלנות שיש לגלות לאור מצבה של מצרים. בנאום אחר הצהיר: "מה שקרה לפני שבע או שמונה שנים לא יקרה שוב במצרים. מה שלא הצליח אז (שלטון מוחמד מורסי והאחים המוסלמים), נראה לכם שיצליח עכשיו? לא, לא, לא. כנראה שאתם לא מכיר אותי היטב. אני נשבע באללה, הביטחון והיציבות של מצרים יקרים לי יותר מחיי".
- ד"ר יהודה (אודי) בלנגה, מומחה למצרים וסוריה, הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר אודי בלנגה
צילום: חן דמארי
מומלצים
