מה גורם לזוגות להתגרש?

מה קורה בתוך הנפש לאישה או לגבר שמבינים כי ברצונם להתגרש? את זה בדיוק ביקשה ד"ר יעל הרשקוביץ, עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה ומטפלת זוגית ומשפחתית, לבדוק במחקר שערכה לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן-גוריון. "אחרי שנים של עבודה כמטפלת זוגית, תהיתי מה קורה ברגע ההחלטה ומה עובר על האדם שמתגרש בתהליך הזה", היא אומרת.  

בגיל 65 היא כבר ראתה הכל: זוגות שנותרו ביחד למרות שהם לא סובלים זה את זה, זוגות שהתגרשו בתוך שנה אחת מנישואיהם, זוגות שבגדו, היכו והתעללו, זוגות שהפסיקו לתקשר ביניהם וזוגות שהצליחו נגד כל הסיכויים. הפעם היא ביקשה לבדוק אילו שינויים עוברים על האישה או הגבר שיוזמים את הגירושים, כיצד מתבצע תהליך קבלת ההחלטה להתגרש והאם קיים הבדל מגדרי בין האופן שבו נשים חוות את התהליך הזה לעומת האופן שבו גברים חווים אותו. את עבודת המחקר שלה, המבוססת על 26 עדויות, 13 מתוכן של נשים ו-13 של גברים, היא איגדה בספר בשם "נפרדנו כך", שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג. 

"פרסמתי מודעה בכל מיני קבוצות של גרושים-גרושות, וגם פניתי לקולגות שלי שעובדות בבית הדין הרבני", משחזרת הרשקוביץ את תהליך בחירת המרואיינים למחקר שלה. "היה לי חשוב שהמרואיינים יהיו גרושים במשך חמש שנים לכל היותר, כלומר, שהסטטוס שלהם יהיה די טרי, אבל שהם עדיין לא יהיו בתוך מערכת יחסים חדשה. זה אומר שראיינתי אותם בדיעבד, לאחר מעשה, כשיש כבר איזשהו עיבוד של הדברים". התנאי השני שלה היה שיהיו ליוזמי הגירושים ילדים, "כי ילדים זה פקטור מאוד-מאוד משמעותי בנושא של קבלת החלטה להתגרש", היא מסבירה. "בסופו של דבר, כל המרואיינים הם ילידי הארץ, הטרוסקסואלים, חלקם דתיים וחלקם חילוניים, בגילים שנעים בין סוף שנות ה-20 לשנות ה-60 לחייהם. רוב המשתתפים במחקר היו בטיפול זוגי, הורי או פרטני, אך היו כמה זוגות שהתגרשו בלי ללכת לטיפול".

הרשקוביץ מספרת שהיא הופתעה לגלות שגם זוגות שלא עברו טיפול זוגי חוו את אותו תהליך פנימי בבואם להתגרש. "יכול להיות שהטיפול האיץ את המהלכים והביא למודעות עצמית מוקדמת, ואת זה צריך אולי לחקור במחקר המשך, אבל העובדה היא שגם מי שלא פנה לטיפול חווה את אותו תהליך. זה רק לקח לו קצת יותר זמן".

אומרים שברוב המקרים אנשים פונים לטיפול זוגי מאוחר מדי. זה משהו שהרגשת מהשיחות?

"אני מרגישה את זה בהחלט. הודות למסקנות מהמחקר שלי, אני היום יודעת לזהות איפה נמצא כל זוג שמגיע אליי לקליניקה. אם הוא נמצא בשלב הראשון – שלב הידיעה (ראו בהמשך) – יש סיכוי טוב יותר שטיפול זוגי יצליח, אבל אם הזוג הגיע אליי בשלב מאוחר יותר, כשאחד מהם כבר מגובש יותר, אפשר אולי רק לעזור לו להתגרש בצורה חלקה יותר, עם כמה שפחות נזק". 

התהליך הפנימי שהרשקוביץ מדברת עליו בספר שלה מורכב משלושה שלבים: 

1. שלב הידיעה, שהוא גם השלב הראשון והארוך מכולם, המתאפיין בתחושה שהאדם אינו מרוצה מבן הזוג שלו, והוא מבין שזו תחושה משמעותית.

2. השלב השני הוא השלב שבו ההחלטה להתגרש מתגבשת, תוך קשיים ומאבקים פנימיים.

3. השלב השלישי הוא שלב יישום ההחלטה, שלב המעשה הסופי.

"ידעתי שזה רציני וכבר הרגשתי את הלחץ הסביבתי לכיוון חתונה. כולם מסביב לחצו והיה ברור שאנחנו נשארים. לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה ואז עזבתי ואחרי כמה חודשים נשברתי וחזרתי. ואז חזרנו לדבר על חתונה". (רותי, מרואיינת בספר)

"השלב הראשון, שלב הידיעה, מורכב ממעט מאוד קוגניציה (תהליכי חשיבה) והרבה מאוד אינטואיציה (תחושות בטן)", מסבירה הרשקוביץ. "האדם מקבל כל מיני רמזים מכל מיני גורמים, גם מתוכו וגם מהסביבה שלו, שמשדרים לו שהזיווג הזה לא בסדר. הבעיה היא שבשלב הזה המודעות קטנה, ויש אפילו ניסיון להדחיק ולהכחיש את האותות האלה. אלה ניצוצות של ידיעה, ניצוצות של תחושות שמשהו לא בסדר בקשר שלך. בשלב זה האדם חווה איזושהי בהלה ממה שהולך לקרות, תחושה של ערפל, של קרקע לא בטוחה, שהעתיד מאיים עליו אפילו. הוא מנסה להשתיק את הקולות האלה, להדחיק את הסימנים ולנסות לבנות משהו יציב למרות חוסר הוודאות".

רותי, אומרת הרשקוביץ, היא דוגמה טובה לאחת המסקנות במחקר שלה, שלפיה הרוב מתוך אלה שיזמו את הגירושים הרגישו שהקשר היה שגוי מלכתחילה, עוד לפני החתונה. "גיליתי שרוב יוזמי הגירושים, גם גברים וגם נשים, הרגישו שהזיווג לא היה נכון עבורם כבר מהתחלה, אפילו עוד לפני הנישואים. זה דבר מרתק שלקחתי מהמחקר הזה", היא אומרת.

גם המרואיינת אורלי הרגישה כבר בהתחלה שהקשר הזה לא יחזיק. "היה לי ברור שזה בטח לא יתפתח טוב", אמרה. "היה לי קשה לסיים את הקשר, כי היו הרבה דברים טובים. אבל זה היה על השולחן שזה לא הולך".

"הקשיים, למען האמת, היו מול העיניים שלנו לפני הנישואים, עד כדי כך שהיינו בטיפול של סקסולוגית עוד לפני הנישואים", אומרת בספר מרואיינת בשם גילה. "מצד אחד, הרגשנו שיש לנו אהבה וכבוד ורצון להיות ביחד ושיכול להיות חיבור, מצד שני, היה קושי מאוד גדול שהגיע מחיי המין שלנו".

איריס הבינה כי התפשרה כבר במעמד החופה: "ביום שהתחתנתי, כשעמדתי מתחת לחופה, אמרתי לעצמי, 'את יודעת בדיוק עם מי את מתחתנת ושלא יהיו לך טענות לאיש'. את לא כל כך מצפה שאלו יהיו המחשבות של כלה ביום המאושר של חייה. אבל אלו המחשבות שחשבתי". 

בשלב הראשון, כשהגבר או האישה שמתחילים לחשוב על גירושים נמצאים בתחושה של אי־ודאות, הם מבקשים להרחיק מעצמם את תחושת הסכנה, ומקווים שאולי אם יתעלמו מהדברים השליליים בקשר, יוכלו לייצר לעצמם סטטוס קוו זוגי שיוכלו לחיות איתו, מסבירה הרשקוביץ. "הם מחפשים לעצמם כל מיני צידוקים כמו 'ככה נוהגים כולם' או 'אז לא נורא, לא כל הזוגות שוכבים'. האדם חייב לאשש את ההחלטה שלו להתחתן, אז הוא מחפש סיבות למה כדאי לו להישאר בנישואים האלה", היא טוענת. "ההחלטה בשלב הזה היא בעצם לא לעשות שום דבר דרמטי שיפגע בסטטוס קוו, להישאר במצב הקיים ולהצדיק אותו. בואי נגיד שאם אני מתערבת כמטפלת זוגית כשהאדם נמצא בשלב הזה, בהחלט יש יותר סיכוי לעבוד על הדברים". 

"אני שואל את עצמי לאורך אותן שנים למה אני שם, למה אני לא עוזב. אני מתקשה להגן על הזכויות שלי. אני מתקשה לחיות חיים כאלו וכשאני מגיע הביתה אין מנוחה. העבודה התחילה להיות המנוחה שלי".

(גילי, מרואיין בספר)

בשלב זה גוברת התחושה העמומה לגבי חוסר הנוחות מהזוגיות, ואיתה מתרבים הסימנים שמזהירים שבן הזוג שבחרנו אינו מי שבאמת מתאים לנו. "בשלב זה ישנה הסלמה במערכת הזוגית, יכולה להיות, למשל, הידרדרות ברמת הרגשות הקשים", מסבירה הרשקוביץ.

ממה זה נובע?

"זה נובע מהזמן שעובר ומכל הדברים שמתחילים להצטבר. הצד השני לעתים מרגיש שמשהו בקשר לא בסדר ומתחיל להגיב. אז יש תחושה של פגיעה בחופש. האדם יכול להרגיש שהוא נמצא בבית סוהר ולא יכול לצאת מזה. יש גם כל מיני צעדים מעשיים שקורים. למשל, לעבור לחדרים נפרדים, לפנות למשטרה אם מדובר ביחסים אלימים או לנהל מערכת מינית מחוץ לנישואים. נוסף להידרדרות ביחסים, יש גם עלייה משמעותית במודעות העצמית ובתחושת הערך העצמי – הבנה שאני שווה ושמגיע לי יותר, או הרגשה שלא מגיע לי לחיות חיי נישואים כאלה". 

בשלב זה הפערים הזוגיים נראים גדולים מתמיד ובלתי ניתנים לגישור. כך מתארת אותם תמר: "אלה פשוט דברים שלא השתנו. זה היחס המזלזל, חוסר ההערכה, זה לריב איתי על כל שטות. הרגשתי שהוא לא חבר שלי, שאני לא יכולה לספר לו, שאני לא יכולה לשתף אותו בדברים. הייתה אלימות מילולית גם, שזה הדבר שהכי כאב. הוא היה נוגע בי בנקודות מאוד-מאוד רגישות. הוא נגע בי בנקודות שנוגעות לילד שלנו, אמר לי שאני אמא לא טובה, נגע לי בנקודות שהוא ידע שבהן זה הכי כואב לי". 

אצל חן, אחת המרואיינות בספר, שלב זה לווה במעבר לשתי מיטות בשתי קומות נפרדות: "אפילו יחסי אישות לא היו לנו. הבית היה דו-קומתי, והוא מיוזמתו המלאה היה מוריד את המצעים שלו וישן למטה". גם רותי מתארת חיים בלי מין: "סירבתי בכל תוקף! לא נכנסת איתך יותר למיטה. אמרתי לעצמי שאני חיה בשקר אם אני חיה איתו ואני גם אחיה בשקר אם אכנס איתו למיטה".

יש מי שפונה בנקודה מתוסכלת זו לניהול רומן מחוץ לנישואים. דורית יצרה קשר עם חבר נעורים שלה בעקבות חלום ארוטי שחלמה עליו, וגם שחורי, מרואיין נוסף, ניהל רומן עם אחרת: "אני חייתי את חיי השקר בצורה די מוצלחת כי היא לא הרגישה. אשתי פספסה את הסימנים, והיו המון סימנים בדרך".

"כמה וכמה גברים שראיינתי ניהלו מערכות מיניות מחוץ לנישואים", אומרת הרשקוביץ. "היו גם נשים שניהלו רומנים מהצד, כמובן, אבל הרגשתי שהרומנים מהצד של הגברים היו סוערים ופרועים יותר, וזה גם איזשהו אמצעי להתמודד עם מה שקורה להם בפנים – עם הדיכאון, אובדן השליטה וחוסר האינטימיות. פגשתי זעם גברי מאוד חזק. הבעיה היא שיש המון זוגות שנתקעים כאן וממשיכים לחיות ככה. זוגות רבים שחיים בקווים מקבילים, באומללות ובבדידות מאוד גדולה".

אז מה גורם להם בסוף כן להתגרש?

"לכל האנשים שראיינתי היה טריגר שהוביל להחלטה. זהו הגורם הישיר, המיידי, ולכל אחד היה טריגר אחר. היה למשל מרואיין שמצא את עצמו מכה את הילד שלו והוא תפס את עצמו והבין שהרחיק לכת. הייתה מרואיינת שפתאום הבינה שהסיבה לכך שלא התגרשה הייתה שפחדה שההורים שלה ימותו אם היא תתגרש, כי מבחינתם אסור להיות גרושה. ואז היא עברה טיפול פסיכולוגי, והמטפלת אמרה לה, 'את לא אלוהים ואת לא תחליטי אם הורייך יחיו או ימותו'. מבחינתה זה היה הרגע שבו היא הבינה שעליה להתגרש. זה היה הטריגר שלה. אצל מישהי אחרת זה קרה ביום הנישואים שלהם, כשבעלה בכלל לא טרח להגיע הביתה".

אחרי הטריגר מגיע השלב השלישי והקצר מכולם (אף על פי שיש זוגות שמושכים גם אותו) - שלב יישום ההחלטה. "זהו שלב ההיפרדות, השלב שבו נוקטים פעולות משפטיות ומשתפים את בן הזוג והמשפחה. ראשיתם של הליכים אלו בהגשת הבקשה הרשמית לגט, וסיומם בחתימה על הסכם הגירושים וקבלת הגט. זהו גם השלב שבו נמצאו ההבדלים הגדולים ביותר בין גברים לנשים, כשהנשים מקבלות את תפקיד ההורה המשמורן והגברים נאלצים להתרגל לסטטוס החדש שלהם כהורים שאינם משמורנים. 

"יש גם הבדל במאבק המשפטי. למשל, גברים נאבקים יותר על הסדרי ראייה ומשמורת והנשים נאבקות על הקטע הכלכלי, מבחינת גובה המזונות שהן יקבלו. שמתי לב גם שיותר גברים שראיינתי חשו שהם מנוצלים מבחינה כלכלית על ידי הנשים שלהם, הן בזמן הנישואים והן במהלך הגירושים עצמם, ואילו הנשים חשו שבמהלך הנישואים הן מאוד השקיעו בקשר, אך לא זכו בהערכה ובתמורה".

אילו הבדלים נוספים מצאת בין נשים לגברים?

"ההבדל העיקרי בין המינים היה בסוגיית הילדים – אצל הגברים ילדים היוו גורם שעיכב את הגירושים, בפרט בגלל שהגברים מאוד חששו שהגירושים יגרמו להם לראות פחות את הילדים שלהם ולהיות פחות נוכחים בחיים שלהם. אצל הנשים הילדים היו הגורם הדוחף דווקא, כי באיזשהו שלב הן הרגישו שהילד סובל יותר כשהן נשארות בנישואים מאמללים, או שהן חוו מצבים שבהם הילדים הפכו לאלו שמגוננים על הנשים, ואז היה היפוך תפקידים בין האמא לילד, שזה לא טבעי ולא נכון. כשהנשים עלו על זה, הן הבינו שעליהן להתגרש. 

"מבחינה פסיכולוגית, אצל הגברים החוויה היא של דיכאון, של דחיסה, של הדחקה של הכאב. גם נשים חוו דיכאון, אבל בעיקר זיהיתי אצלן אשמה: נשים יותר לוקחות על עצמן את הקטע של האשמה על פירוק התא המשפחתי וגם כלפי בן הזוג. אצל הגברים אובדן הסטטוס ההורי והנוכחות ההורית שלהם הוא החוויה הקשה.

"מבחינת הבניית התהליך לא היה הבדל. נשים וגברים חוו את אותם שלושת השלבים שזיהיתי. יש נושאים חוזרים גם אצל גברים וגם אצל נשים, למשל של כישלון הבחירה ומנעד שלם של רגשות שנעים מתחושת אובדן ועד לצמיחה".

צמיחה?

"כן, יש ראייה של הגירושים כמשהו שאפשר לצמוח ממנו ולהתפתח. אף אחד מיוזמי הגירושים שראיינתי לא התחרט על ההחלטה להתגרש, ואצל כולם נותרה אופטימיות לגבי אפשרות של מציאת זוגיות טובה יותר בעתיד".