רופאים בלי גבול: המנתח שהפך לרוקר; הפלסטיקאי שמדריך צניחה
אנחנו מכירים אותם כמנהלי מחלקות, מומחים גדולים בתחומיהם, אולם לכמה מהרופאים בישראל יש גם סיפורי חיים מרתקים, ששופכים אור על הדרך שבה הם מתייחסים לחולים. הכירו את הרופא שנלחם על חיי פצוע שהוכרז כמת, את האונקולוגית שגדלה בבית דתי והתאהבה ברפואה הסינית, את המנתח שגילה את המוזיקה בגיל 61 והפך לרוקר ואת הפלסטיקאי שגם מדריך צניחה חופשית
הם יודעים עלינו הכל - מה קורה לנו בגוף, לפעמים גם בנפש. אבל לרוב אנחנו לא יודעים כלום על הרופאים שלנו, אולי למעט התמונה המשפחתית שמונחת על שולחנם. כמה מהרופאים הכי מעניינים בישראל נתנו לנו הצצה לחייהם הפרטיים, לתפיסות או האמונות, לעיסוקם הנוסף או התחביב, שהופכים אותם לאנשים ולמטפלים טובים יותר.
הרופא שיילחם מול כל העולם למענכם
ד"ר צבי לידר, נוירוכירורג, מנהל יחידת עמוד שדרה באיכילוב
במהלך מבצע צוק איתן גויס ד"ר לידר, רס"ן (מיל'), לשירות מילואים ביחידת היטס צה"לית. ימים ספורים בתוך השירות, הוא זכה להציל חיים. "זה קרה באחד מימי רביעי בחודש יולי 2014. בסביבות שבע בבוקר הוזנקנו מהבסיס הדרומי שבו ישנו בלילה לפינוי נפגעים. הודיעו לנו שבגלל שמדובר באירוע רב־נפגעים, הוזנקו אליו כמה צוותים של היחידה", הוא מתאר.
במהלך הטיסה לרצועת עזה, ותחת אש כבדה, הוחלט להנחית את המסוק סמוך ככל האפשר לפצועים. "הטייסת, בחורה דתית ממוקדת מטרה, נחתה ב'אזור המאוים', כשלרשותנו עמד זמן מוגבל מאוד לשהות על הקרקע", מתאר ד"ר לידר.
הצוות ירד מהמסוק ורץ ללוחמים שנפגעו. "זו הייתה חוויה לא פשוטה", הוא מתאר, "מעלינו היה חיפוי אווירי, לידנו טנקים מפגיזים, אנחנו כל הזמן תחת אש כבדה, הרעש מחריש אוזניים. התחלתי למיין את הנפגעים וזיהיתי הרוגים, כמה פצועים קל וארבעה פצועים קשים - מתוכם אחד במצב אנוש".
תחת האש, הועמסו הפצועים על המסוק. "אחרי ששמתי להם חסמי עורקים וחיברתי אותם למורפיום, העברנו את כולם לאחור ואת קדמת המסוק פינינו לפצוע האנוש. הוא היה בלי דופק, בלי לחץ דם, אבל עדיין בחיים", הוא משחזר.
ד"ר לידר הבחין שהפצוע פולט דו־תחמוצת הפחמן - והבין שצריך להילחם על חייו. "הגז הזה, דו־תחמוצת הפחמן, מיוצר על ידי הרקמות בלבד", הוא מסביר, "וזה היה כל מה שאני צריך כדי לדעת שהרקמות שלו עדיין פועלות גם כשכל השאר כבר לא".
בעודם באוויר ביצע הרופא פרוצדורות שונות של החייאה, כשבמקביל הוא מאיץ בטייסת שתביא אותם הכי מהר לבית החולים. "הוא נפגע בשתי הרגליים שלו. אחת נקטעה ונשארה תלויה על פיסת עור והשנייה הייתה חצי מחוברת. דרך הפציעות הוא איבד את מרבית נפח הדם בגופו, כך שבכל מהלך הטיסה השגחנו אני והפרמדיק על עירוי הנוזלים והדם שחיברתי לו, ובלבד שישרוד עד שנגיע לבית החולים", הוא מספר.
במנחת המסוקים של סורוקה המתין להם צוות רפואי על רכב פינוי פצועים. "בדיעבד, כשאני נזכר באותו אירוע זה נראה כסצנה מסרט מלחמה", מתאר ד"ר לידר, "עלינו איתו על רכב הפינוי, שנראה כמו בימבה גדולה, כשאני יושב על דופן אחת, מנשים אותו ודוחף לו דם, והפרמדיק יושב על הדופן השנייה ומחזיק את עירוי הנוזלים".
כשנכנסו למיון עידכן הפרמדיק את הצוות במצב שלושת הפצועים קשה, ולידר תיאר את מצבו של הפצוע האנוש, שהמשיך לאבד דם רב. "הרופא במיון לא הבין את הבהילות ואמר לי: 'הוא מת. הנה, תראה, קו ישר במוניטור. זהו, הוא גמר'. אבל הסברתי לו שהוא עדיין פולט דו־תחמוצת הפחמן ועם המעט הזה אנחנו הולכים להציל אותו", הוא מספר.
בשלב זה הצטרף לשיחה לוחם שנלווה לצוות המוטס, ואמר לרופא: "תתחיל לעבוד". ד"ר לידר, כך סיפרו אנשי צוות מחדר המיון, הרים גם הוא את קולו ודרש לפתוח לפָּצוע את בית החזה ולבצע בו החייאה. "בגלל ההמולה שנוצרה שם הגיע למקום מנהל המיון, שמשרת גם הוא במילואים באותה יחידה", סיפר לידר, "הוא כבר נענה לבקשה שלי ובמיון עצמו ביצענו פתיחת חזה להחייאה מתקדמת".
תוך דקות התאושש הפצוע וחזר להכרה חלקית. שבוע אחר כך כבר שוחח עם בני משפחתו שלו ועם ד"ר לידר, שבא לבקר אותו. לרוע המזל, חודש אחרי שהתעורר, ולאחר שעבר ניתוחים רבים, הוא נפטר בשל זיהום.
שניים מאנשי הצוות המוטס, בהם ד"ר לידר, זכו לאות הערכה מיוחדת ממפקד חיל האוויר, אלוף אמיר אשל. "אנשי הצוות הפגינו דבקות במטרה בהתעקשותם על המשך הטיפול בפצוע. התנהגותם ראויה לציון ולהערכה", נכתב בתעודה שקיבלו.
ד"ר צבי לידר(צילום: יובל חן)
הרופא שיקפוץ איתכם ממטוס
ד"ר אלון לירן, מומחה בכירורגיה פלסטית בשיבא
"כבר מגיל צעיר מצאתי את עצמי מאוהב בספורט אתגרי. חוץ מכדורסל, שרובנו משחקים בבית ספר בהפסקות, עשיתי גם סנובורד, צניחה וטריאתלונים", מספר ד"ר לירן.
חיבת האקסטרים הניעה גם את המקצוע הנוסף שבו הוא עוסק, לצד הרפואה: מדריך צניחה. בצה"ל הוא הוכשר במסלול הדרכת צניחה, "ככה שדי ברור שאת המסלול הזה המשכתי גם אחרי השחרור, כשעבדתי במועדון הצניחה בחוף הבונים", הוא מסביר.
לצד לימודי הרפואה, הוא הקפיד כל אותן שנים לשדרג את יכולות הצניחה שלו, עד שהפך לחבר נבחרת ישראל בצניחה חופשית. "הופענו בכל העולם וזה היה מטורף", הוא מספר.
גם כשהפך לרופא, ברור היה לו שלמרות שעות העבודה הארוכות, בחדר ניתוח ומחוצה לו, אין מצב שהוא יוותר על הדרכת הצניחה. "אני מקפיד פעם בשבוע, בסופי שבוע בעיקר, להמשיך את העיסוק משחרר האדרנלין הזה. כבר הבאתי למועדון קבוצות של רופאים, אחיות, ואפילו חולים שטיפלתי בהם. היו לי בזמנים שונים שני חולי כווייה קשים, שהצניחה החופשית שלהם איתי הכי עודדה וחיזקה אותם. מדובר בחוויה מעצימה, כי גם אצל אלה שעולים למטוס מהוססים ומעט רועדים זה מסתיים בחיוך ניצחון וסיפוק גדולים".
במהלך צניחה חופשית, קופצים הצנחן החדש וד"ר לירן, מחוברים יחד, מגובה של ארבעה קילומטרים. "שניים וחצי קילומטרים נעשים בלי מצנח, ורק שבע דקות אנחנו באוויר עם מצנח פתוח, עד לנחיתה", הוא מספר, ומוסיף: "אני מאוד מחובר לכירורגיה פלסטית ולא הייתי משנה את ההתמחות הזאת בשום מקצוע רפואי אחר, אבל את ההתרגשות הגדולה, תחושת השחרור שלי וזאת שאני יכול להעניק לאחרים, את מה שהצניחה עושה לי - לא עושה הרפואה".
ד"ר אלון לירן
האונקולוגית שמרפאת גם את הנפש
פרופ' תמר ספרא, מנהלת השירות האונקו־גינקולוגי באיכילוב
אין לדעת מה הקדים את מה. הבחירה שלה לעסוק ברפואת מגדר אונקולוגית, או סקרנותה הטבעית לגלות עולמות טיפול נוספים, שמקורם במזרח. בכל מקרה, פרופ' ספרא, אונקולוגית שד, שחלה, צוואר רחם ורחם, נמשכה לשתי התורות - והיא מיישמת אותן באופן יומיומי בעבודה שלה.
"אני חושבת שלצד יכולת ההתמדה שלי והמשיכה שלי למדע ולרפואה, יש בי סקרנות ורעב לחשיפת עולמות נוספים, אחרים, מרתקים לא פחות, משהו נון־קונפורמיסטי", היא אומרת, "וזה בא לביטוי בחיים המקצועיים והפרטיים שלי". כמי שנולדה למשפחה דתית בירושלים, זה היה צעד יוצא דופן כשהחליטה לפני 21 שנים ללדת ללא נישואים, מתרומת בנק זרע. "הייתי אחרי סיפור גירושים מר, אבל דיברנו בינינו על ילד עוד קודם", היא מספרת, "יצאתי ממסגרת הנישואים, אבל ידעתי שיותר מכל דבר אחר אני רוצה בזמן הנתון ההוא להיות אמא".
זה קרה בארה"ב, לשם נסעה להשתלם בגידולי נשים. "אמא שלי, הדתייה, תמכה במהלך ואף טסה להיות איתי ולעזור לי סביב הלידה. לימים, כל המשפחה תמכה וחיבקה אותי ואת שי, בני", היא מספרת.
כששבה לארץ היא עבדה בשערי צדק ומ־2002 היא באיכילוב. "כבר בתחילת דרכי, כרופאה צעירה, למדתי בתל־אביב רפואה סינית וטיבטית, לימודים שהיו רק המתאבן לסקרנות שהם עוררו בי. היה שם משהו עדין ורך בגישה לחולה, בניגוד לרפואה הקונבנציונלית", היא אומרת.
וכך, פרופ' ספרא מצאה את עצמה פעמיים אורזת מזוודות וילד ונוסעת למסע לימודים והתנסות בסין. "בפעם הראשונה זה היה למספר שבועות, אבל ב־2013 כבר הוצאתי את שי משגרת חייו, מבית הספר ומחבריו, וטסנו לשנה וחצי בסין".
בשעה שהילד למד בבית ספר אמריקאי, התמחתה אמו ברפואת המזרח. "לפרנסתי עבדתי בבית חולים גדול, כשבמקביל אני הולכת ונשבית בתורות הרפואה הסינית", היא מסבירה.
מה שבעיקר ריתק אותה הייתה ההתייחסות לקשר שבין גוף לנפש, במובן המרחיב של המילה. "הרפואה המערבית כמעט ולא מתייחסת למפחי נפש, לתסכולים, למצב נפשי ולהשפעתם על הפוטנציאל לחלות ועל ההתמודדות עם מחלה", אומרת פרופ' ספרא. "למדתי במזרח הקשבה אחרת, אינטואיטיבית. שמתי לב שלא תמיד כשחולה מבקשת ממני, 'את כל האמת דוקטור, ואל תסתירי ממני כלום', זה מה שהיא באמת רוצה או יכולה להכיל. למדתי להקשיב לחולות שלי וללכת עם הצרכים שלהן, בקצב שלהן, ברמת הפתיחות ויכולת ההכלה שלהן", היא אומרת.
הגבולות שלה ברורים. רק לחולות ששואלות לדעתה היא ממליצה - לצד הטיפול הקונבנציונלי, להיעזר באחת מתורות המזרח. "למדתי עם השנים עד כמה חולה שעובר טיפול זקוק למשהו הנוסף, שייגע בו וירגיע אותו ויבנה בו קירות ביטחון להיתמך בהם, להתעודד, ולהעיר את כל מערכות גופו למלחמה שלו בסרטן".
במסגרת עבודתה היא מלווה לאורך השנים מאות מטופלות, אותן הקפידה להכיר אישית, "אותן ואת בני המשפחה שלהן". את ה"מצבר" שלה היא טוענת באמצעות לימודים נוספים שמאתגרים אותה: קבלה, הילינג, אקופונקטורה, מיסטיקה ועוד, שמסייעים לה, לדבריה, להבין עמוק ונכון יותר את המטופלות שלה ואת הצרכים הרגשיים שלהן.
"בחרתי במקצוע קשוח", היא אומרת, "ואולי משם בא הצורך הנפשי שלי להשלים מעגל ידע, למצוא למטופלות שלי עוד עולם תרפויטי, מוכח ומועיל".
פרופ' תמר ספרא(צילום: יובל חן)
הרופא שנותן הופעה
ד"ר סטיבן וולקס, מנהל המחלקה האורתופדית בבילינסון וגיטריסט בלהקת רוק
"אני בן 65 ועליתי לישראל מדרום־אפריקה. ב־1979 עברתי כאן התמחות, ואת הקריירה הרפואית שלי עברתי בכמה בתי חולים. הראשון היה יוספטל באילת. משם נסעתי להשתלמות באנגליה, חזרתי לבית החולים ברזילי באשקלון, ומ־2002 אני כאן, בבילינסון", הוא מספר.
לנגינה הגיע ד"ר וולקס באקראי ובגיל מבוגר. "מעולם לא ניגנתי באף כלי. גלשתי גלים. זה היה התחביב שלי. אבל משום מקום מצאתי את עצמי נמשך ככה פתאום לגיטרה בס", הוא מספר.
לפני ארבע שנים, כשהוא כבר בן 61, נצמד ליוטיוב והתחיל ללמוד לנגן. "קניתי את הגיטרה הראשונה שלי והתחלתי להתקדם. ככל שהתפתחתי, הנגינה הלכה וכבשה אותי. היא הסעירה והרגיעה אותי, הוציאה אותי מאזור הנוחות שלי - חדר ניתוח אורתופדי - וחייבה אותי לחשיבה אחרת, חושית, שפועלת על תנאי ריכוז אחרים", הוא אומר.
ד"ר סטיבן וולקס(צילום: אלי דסה)
הוא הצטרף לקבוצה שניגנה באולם חזרות בדרום תל־אביב. "פגשתי שם אנשים שאני לא פוגש ביומיום המקצועי והחברתי שלי", הוא מספר, "יחד, זרים מוחלטים, נאלצנו לפתח קשב האחד לשני וליצור הרמוניה בינינו".
בהמשך, התגבשה להקה עם חמישה נגנים: מתופף, בסיסט, נגני גיטרה וגיטרה בס וזמר. "אנחנו מנגנים בעיקר רוק של שנות ה־60 וה־70 ובלוז. אחת לשבוע, גשם, מבול, שהעולם יתהפך, אנחנו נפגשים לחזרות וגם מופיעים במועדונים שונים", הוא מתאר.
השלב המוזיקלי הבא בחייו כבר נבחר: ללמוד קלידים. "אבל הבס היה ויישאר האהבה הגדולה שלי", הוא מתחייב.
הצורך בתחביב חיוני לדבריו לכל אדם. "העיסוק הנוסף לוקח אותך מעצמך ומביא אותך לאזורי אתגר והנאה כל כך מספקים. עוד לפני שהתאהבתי בנגינה הוצאתי רישיון להשיט יאכטות. זה לא היה קל, אבל מאוד ממלא ומעשיר. לכן, אני אומר לכל מכריי ומטופליי: צאו מהמקום הבטוח שלכם כפי שאני יוצא בכל יום חמישי, והתמסרו. לכו תגלו עולמות נוספים שהם רק שלכם, בשביל הנשמה שלכם, ושההנאה מהם היא מתנת בריאות גדולה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
