והפעם: חזרה גנרלית בג'ימבורי
הטלפון מצלצל בשעה מוקדמת מאוד בשבת, כלומר תשע בבוקר ‑ שעה שאף אחד לא צריך להתעורר בה אם אין לו ילדים. בצד השני של הטלפון חבר יקר. הוא נשמע קצת לחוץ ואכן, מהר מאוד מתברר למה. אשתו ההריונית מרגישה לא טוב, היא דואגת שאולי קרה משהו, והם בדרך לבית החולים וצריכים מישהו שישמור על הילד הגדול. רבע שעה אחרי אני פוגש את החבר ליד בית החולים. אשתו כבר נכנסה וגם הוא תכף ייכנס להיות שם איתה. הוא מציע שנחכה להם בקניון לא רחוק משם. "יש שם ג'ימבורי ועוד כל מיני דברים לילדים", הוא אומר במבט טרוד ורצוץ. אנחנו נפרדים ממנו וצועדים אל הקניון עם תיק הגב הקטן של סמי הכבאי. בדרך הילד מספר לי על סדרה שראה בבוקר מוקדם על קוסמים וצפרדעים. עולם חדש נגלה בפניי.
אני יושב בבריכת כדורים צבעונית מלאת חיידקים ומהרהר בשנתיים וחצי האחרונות שעברו. כמה קשה, מורט עצבים ומטלטל התהליך שאנחנו עוברים. לא רק בכמויות הכסף הבלתי נסבלות שהשקענו בחלום להיות הורים, אלא גם במחיר הנפשי, הזוגי, שעוד מוקדם להעריך את ממדיו. בינתיים הילד משחק עם עוד שלושה ילדים שהכיר לפני חמש שניות ונראה מבסוט מהחיים. אמא אחת מתיישבת לידי. השיער שלה משוך לאחור והיא נראית די אדישה לילד שלה, שרץ אליה מתנשף כל שלוש שניות כדי לספר לה על עוד חלק במתקן שהצליח לטפס עליו בלי ליפול. היא עסוקה בטלפון שלה, מגלגלת את הפיד של האינסטגרם שוב ושוב, ומאנפפת לו "כל הכבוד ממוש". אני תוהה אם הוא קולט את חוסר העניין שלה בו, או שזה משהו שידבר עליו בעוד 20 שנה עם הפסיכולוגית שלו. בפעם הבאה שהוא מתקרב, היא הודפת אותו ביד, "אמא עסוקה, לך לשחק".
לא שופט אותה, גם לא את האבא, שנרדם עם שקית במבה אדומה פתוחה על אחד המזרנים בכניסה. כל ההורים הרוויחו את זכותם לעייפות ומרמור, אבל בתקופה האחרונה, ככל שתהליך הפונדקאות שלנו מתארך ומתפתל, אני מתקשה להכיל את ז'אנר ההורים המקטרים, וכשחברים עם ילדים מתחילים לספר לי כמה "קשה להם", אני צורח מבפנים: "סתמו!"
האמא קולטת את המבט העוין שלי, ומחייכת בהתנצלות: "הצליח לך עם הילד". ולנוכח מבטי השאלה שלי, היא מיד מסבירה: "נותן לך שקט, יודע לשחק לבד". הוא לא הילד שלי, אני אומר, אני רק עושה לו בייביסיטר. "אה, אז אתה לא מכיר את הסיוט הזה", היא מצחקקת לעצמה. "האמת היא שכבר שנתיים וחצי אני עושה כל מה שאני יכול כדי שיהיה לי קצת מהסיוט הזה. השקעתי את כל חסכונותיי, טסתי לסוף העולם כדי שמתישהו יהיה לי ילד משלי". הגיחוך נמחק לה מיד, והיא מהנהנת באמפתיה. "יואו, זה בטח ממש קשה", היא אומרת. "כן", אני מחייך, "סיוט אמיתי".
הטלפון מצלצל, החבר ואשתו סיימו את הבדיקה. הכל תקין, תודה לאל. הם בדרך לפגוש אותנו מחוץ לקניון, ואני כבר מרגיש אשם בגלל הדחף שלי להעמיד את כולם על מקומם, אז לפני שאני קם להתארגן אני מנופף לה לשלום: "אולי בפעם הבאה שאהיה כאן אני אראה כמוהו", אני מצביע על האבא הישן בפינה. היא מחייכת: "אני מאחלת לך את זה. אתה יודע מה אומרים, אם הבעיות שלך מתחלפות, סימן שהחיים שלך ממש בסדר".
