שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עכשיו כבר ברור שפוטין לא יושיע אותנו
    התבדו התקוות שאיראן תגורש מסוריה או שייחלש הקשר הרוסי עם טהרן. על ישראל להפנים שיש לה רק בת ברית אחת. 4 שנים למעורבות הרוסית בסוריה

     

    בשאר אסד  חסן רוחאני  ולדימיר פוטין (צילום: רויטרס, AP, EPA)
    חסן רוחאני, בשאר אסד וולדימיר פוטין(צילום: רויטרס, AP, EPA)

    כשהחלה המעורבות הרוסית בסוריה לפני ארבע שנים ניבאו במערב שוולדימיר פוטין ישקע בבוץ הסורי, ובישראל קיוו שמוסקבה תצמצם שם את השפעתה של טהרן. אלא שאף אחת מהתחזיות הללו לא התממשה, ורוסיה, שהפכה לגורם החזק בסוריה, אף ממשיכה להקרין משם את מדיניותה על אזורים נוספים במזרח התיכון.

     

     

    ההחלטה להיכנס לסוריה התקבלה במוסקבה רק בשלהי 2015, כשההתחזקות של דאעש הפכה לאיום גדול מכדי שרוסיה תשב בחוסר מעש. משטרו של בשאר אסד היה נתון בסכנה קיומית, ארה"ב לא הצליחה לבלום את דאעש, וזרם של ג'יהדיסטים מתנדבים מחבל הקווקז וממדינות חבר העמים התעצם והלך. השתלטות של ג'יהדיסטים סונים על סוריה עלולה הייתה להביא לגל טרור עצום בשטחה של רוסיה.

     

    כמו כן, כשפוטין נחלץ לעזרתו של אסד, הוא ראה בכך הזדמנות פז לבסס את מעמדו במזרח התיכון ובעולם. המזרחנים הרוסים טוענים שרוסיה מעולם לא עזבה את האזור, אבל בפועל, עד שנת 2011, ההשפעה של מוסקבה עליו הייתה מוגבלת ביותר. בסוריה הצליחו הקברניטים הרוסים להפיק את המיטב מהמצב הקיים: הם הצילו את משטר אסד, הרחיבו את נוכחותם על אדמת סוריה ומיצבו את רוסיה ככוח החזק היחיד עם "מגפיים על הקרקע".

     

    בפעילות הנמרצת שלה הייתה גם מעין התרסה מול היעדר אסטרטגיה ברורה של ארה"ב וחוסר יכולת של המדינות האירופיות לשים סוף למלחמת האזרחים. על הדרך נוסו בסוריה כלי נשק חדישים רבים, כשהצבא הרוסי פעל באופן משמעותי מחוץ לגבולות המדינה לראשונה מאז נפילת ברה"מ.

     

    כיום רוסיה מתחזקת קשרים קרובים עם כל השחקנים המשמעותיים באזור: מצד אחד עם אסד, חיזבאללה ואיראן, אבל במקביל נמצאות גם אנקרה, ירושלים, ביירות וריאד בתחום הרדאר הרוסי. כל השחקנים הללו חייבים את רוסיה כדי להמשיך לשחק שחמט בסוריה.

     

    כבר כיום היא כבר קוצרת דיווידנדים מהניצחון שלה ומקדמת את מעמדה באמצעות מכירות נשק לכל דורש (למשל רג'פ טאיפ ארדואן ועבד אל-פתאח א-סיסי), הקמה של תחנות כוח גרעיניות (במצרים, ירדן ואלג'יריה), סיוע למשטרים במצוקה (סודאן), וכמובן מציאת שווקים חדשים לנפט וגז שלה.

     

    לא כולם נופלים שדודים לזרועותיו של הנשיא הרוסי, ומדינות המפרץ, כמו גם מצרים, ממשיכות בינתיים להישען על ארה"ב. אבל היעדר עמדה ברורה ביחס לסוגיות אזוריות רבות בהחלט משמשת לרוסיה כרוח גבית: להבדיל מהאמריקנים, לרוסים יש תוכניות ארוכות טווח באזור, והן עלולות להיות מנוגדות לאינטרס הישראלי באזור.

     

    במהלך השנים האחרונות הצליחה ישראל להגיע עם רוסיה לתיאום מרשים למניעת התנגשויות בשמי סוריה, אך התיאום הזה אינו תחליף לברית אסטרטגית, ולכן התבדו כל התקוות של ראש הממשלה בנימין נתניהו שרוסיה תגרש את איראן מסוריה או שיצליח לתקוע טריז בין מוסקבה לבין טהרן. למרות חילוקי הקיימים, הברית הרוסית-איראנית מתחזקת והולכת.

     

    וסוריה היא רק התחנה הראשונה בדרך הארוכה של רוסיה אל לב המזרח התיכון. כיום, כשמערכת ההגנה האווירית S-300 מכסה את המרחב של סוריה ולבנון, כשבמוסקבה דנים עם עיראק על אספקה של המערכות, כאשר איראן מתכננת תמרון צבאי אדיר עם הצבא הרוסי - ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שיקשה עליה לפעול כנגד אויביה באזור.

     

    רוסיה מתכננת לבנות מחדש את צבא סוריה, שיהיו בו גם אלמנטים הנחשבים עוינים מאוד בעיני ישראל. האם גם אז יוכלו מטוסי חיל האויר להפציץ את הבסיסים של אסד? "זה לא משהו אישי", יגידו אז במוסקבה וימשכו בכתפיים.

     

    אין מחלוקת שרוסיה היא מדינה חשובה וישראל חייבת להמשיך לשתף איתה פעולה. אבל אסור לשכוח לרגע אחד שביום סגריר, המדינה היחידה שישראל תוכל להישען עליה היא ארה"ב, בעלת הברית האסטרטגית היחידה שלה.

     

    • קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה, במרכז הבינתחומי הרצליה, וח"כ לשעבר

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים