שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    איפה היית כשרצחו את הבת שלך?
    בגרסה הערבית לתוכנית "סליחה על השאלה" עסק פרק במשפחותיהן של נשים שנרצחו. זה היה כתב אישום נוקב כלפי החברה הערבית והיהודית גם יחד

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    פאטמה, זהירה, מרין, אמל, דועאא, עביר ואושרית. בנות, אמהות, אחיות. כולן נשים ששילמו בחייהן את מחיר הקנאות והאלימות בחברה הערבית. מי בחרב ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה. בנות המשפחה שלהן התייצבו באומץ מול המצלמה במסגרת "סליחה על השאלה" בשפה הערבית, וניסחו כתב אישום נוקב, בלתי נסבל, כלפי החברה הערבית והיהודית גם יחד. גם לתזמון יש משמעות: הפרק הזה עולה לאוויר בזמן שגל אלימות נוסף פוקד אותנו, והמתים ממשיכים להיספר. רק אמש הובאו למנוחות שני צעירים נוספים והעלו את מספר הנרצחים במגזר ליותר מ-70 בשנה האחרונה.

     

     

    "סליחה על השאלה", פורמט פשוט ודל תקציב שמאפשר הצצה אל מגוון קבוצות, הפכה בתום עונה אחת ללהיט בישראל. בזמן שמשודרת העונה השנייה בכאן 11, קמה גם הגרסה הערבית בערוץ מכאן 33. הבמאית והעורכת, אבתיסאם מראענה מנוחין, לא חששה לגעת בנושאים מגוונים ונפיצים, מקהילת הלהט"ב ועד משפחות מתבוללות, אך אין ספק שהפרק שעוסק במשפחותיהן של נשים שנרצחו הוא המשמעותי ביותר.

     

    בנות המשפחה, מבוגרות וצעירות, דתיות, מסורתיות או חילוניות, מתארות כרוניקה של מוות ידוע מראש. מציאות חיים שבה לא די שהלהב תמיד אורב, להיות אישה מעלה את סיכוייך למות מוות אכזרי במאות אחוזים. השאלות שנשאלו הן פשוטות, כמעט נאיביות, כמו איפה היית כשזה קרה או האם את חשה אשמה. בשונה מחוקי הפורמט, אין שאלות חטטניות באופן מובהק, אין שום טאבו שמנופץ על הרצפה. אולי דווקא בגלל זה קשה להישאר אדישים. האמת עצמה, עירומה וברורה, היא איומה דיה. דווקא כי הכול ידוע כל כך, מוכר כל כך, כמעט ניתן לחיזוי.

     

    סליחה על השאלה בערבית היא יצירה חשובה כפליים כי היא מעניקה תמונת ראי לחברה היהודית והערבית גם יחד. מעבר למוטיב המציצנות והסקרנות המובנה של הפורמט, יש פה מסמך פוליטי וחברתי שותת דם. אם ב"סליחה על השאלה" שמים דגש על התמודדות עם סטיגמות, הפעם ההתמודדות עם הסטיגמות היא כפולה: גם כלפי פנים - כיצד נתפסות משפחות של קורבנות אלימות בתוך המגזר עצמו, וגם כלפי חוץ: כיצד החברה היהודית תופסת אלימות ערבית. לצערנו, התשובות מדכאות מאוד.

     

    אחרי שנים של הזנחה פושעת, של העלמת עין, של אימוץ קודים תרבותיים בלתי נסבלים, אנו נזכרים לתהות מה אפשר לעשות ואיך הגענו עד הלום. אז הנה, עומדות הנשים הערביות, מישירות מבט, ואומרות בפה מלא: האישי הוא הפוליטי.

     

    כל אחת מהן בסיפורה, בכאבה, מתעקשת לדבר לא רק כי זה אולי מקל במעט, לא רק כי זה חשוב, אלא כי ככה נראית מחאה. וכמו כל נגע חברתי, הדרך לשינוי לא תתחיל בתוכניות גרנדיוזיות מבחוץ, ולא במשחק האשמות אין סופי, אלא קודם כל בחיזוק ובהעצמה של הכוחות המקומיים. רק כאשר הערביות והערבים עצמם יקבלו קול, רק כאשר נסייע למנהיגים מקומיים מתוך המגזר עצמו לקחת אחריות, רק כשניאות להקשיב ללא חרמות, ללא חשד, יש סיכוי לשינוי.

     

    תרבות היא זירה אחת, חשובה מאין כמותה, אבל אחת. עכשיו הגיעה העת להגביר את קולות המחאה המקומיים הללו בכל גזרה וגזרה.

     

    • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים