ב־1 בספטמבר, היום הראשון ללימודים, היו עיני צה"ל כולו נשואות לגבול לבנון. יום קודם לכן נשא מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נאום תוקפני ומאיים כלפי ישראל שבו הבטיח "לשנות את כללי המשחק". הדברים נאמרו בעקבות חיסולם של שני פעילי הארגון על אדמת לבנון והשמדת "רכיב רקטי" בפרויקט דיוק הטילים במפעל בביירות.
בחטיבה 300, עוצבת ברעם, שאחראית על הגזרה המערבית בגבול ישראל־לבנון, הדריכות הייתה בשיאה. "חיזבאללה הוא אויב רציני שקיבל השנה מכה קשה", אומר מפקד החטיבה, אלוף משנה רועי לוי. "לקחנו להם את המנהרות, פגענו לבעלי בריתם האיראנים ברחפנים, על פי פרסומים זרים תקפנו במפעל הטילים המדויקים בביירות. הם חטפו מכה אחרי מכה והם מורתעים. הם מרגישים חדורים. לא סתם הם כיוונו לכאן ב־1 בספטמבר. בעיניי זה הישג משמעותי ביותר שילדי הצפון התחילו ללא הפרעה את שנת הלימודים. למרות נאום האיומים שלו, נסראללה לא ירה מיד. הוא ניסה מהבוקר למצוא מטרה, ואנחנו נערכנו לזה מראש. דילגנו את המוצבים לאחור, לנקודות שיש בהן הגנה טובה יותר. הצבנו מארבים. נכנסנו בכוונה למצב מגננה - שזו הגנה עם יכולות התקפיות".
בתקרית של 1 בספטמבר, שזכתה בצה"ל לכינוי "אירוע אביבים", ירתה חוליית חיזבאללה מטווח של כמה קילומטרים שלושה טילי קורנט. הם פגעו במוצב אביבים - שפונה מראש על ידי צה"ל - וסמוך לרכב רפואה צבאי מסוג "זאב", שאיש מהנוסעים בו לא נפגע. צה"ל השיב באש תותחים לכיוון החוליה, בעיקר של פגזי עשן למיסוך, ובמקביל בוצע תרגיל הונאה שבמסגרתו פונו במסוק שני "פצועים מדומים" לבית החולים רמב"ם בחיפה. אבל אסור להתבלבל: האירוע הזה הוא תקלה מבצעית חמורה, שעלול היה להסתיים עם חמישה הרוגים ולגרור את ישראל לימי קרב בצפון ואולי אף למלחמה, שכן להסלמה דינמיקה משלה. הנושא נמצא כרגע בתחקיר אלוף, ומסקנותיו יוצגו בקרוב לרמטכ"ל, אביב כוכבי.
"התנועה של רכב התאג"ד שנסע על ציר אביבים ושלעברו בוצע הירי, הייתה תקלה", מודה אל"מ לוי, בהתייחסות ראשונה לאירוע. "אנחנו עדיין מתחקרים אותה. הם ירו שלושה טילי קורנט, החטיאו, ואנחנו דבקנו בהחלטה שלא להגיב, למרות שיכולנו לפגוע בהם. במבצע הזה היינו חכמים וצודקים".
אבל אם חלילה אחד הטילים היה פוגע ישירות ברכב התאג"ד, היית הולך באותו יום לחמש הלוויות.
"אם זה היה קורה, בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".
האירוע הזה מלמד, ולא בפעם הראשונה, על ההרתעה ההדדית שקיימת בין ישראל לחיזבאללה. צה"ל עשה הכל, כולל פינוי מוצבים, כדי שלא לייצר מטרות לחיזבאללה, ותרגיל ההונאה מצביע על מאמץ חריג לשדר לצד השני שיש לנו נפגעים כדי שיכיל את האירועים. אל"מ לוי מסתכל על הדברים אחרת: "אני לא חושב שהכוחות מאוימים או מורתעים מחיזבאללה, אני כמח"ט בשום אופן לא מורתע מהם, אבל כן מתייחס אליהם בכובד ראש. בסופו של דבר, באירוע הזה עמדנו במשימה. הייתה הרבה פעילות יצירתית, חשאית, שלא נחשפה עד כה. נכון, הייתה גם תקלה שגרמה לתחושת חמיצות מסוימת, אבל נלמד את הלקחים לפעם הבאה".
המנהרה הראשונה שלי
אל"מ לוי (39), אב לשלוש בנות (9, 13 ו־15), נולד בארצות־הברית, עלה ארצה עם הוריו בילדותו וגדל בירושלים. הוא התחנך בזרם הממלכתי־דתי ולמד בישיבה התיכונית בבית אל ולאחריה בישיבת עטרת כהנים. ב־1999 התגייס לחטיבת גולני. "רציתי להגיע לגולני", אומר לוי. "כבר בטירונות אמרתי לחברים שאני אהיה מפקד הסיירת של החטיבה. לקח לי כמעט עשר שנים להגשים את זה".
כבר כמעט שנה וארבעה חודשים שהוא מפקד על חטיבה 300. "זו גזרה ייחודית ומרתקת", הוא אומר. "בתפקיד הזה למדתי המון על חיזבאללה. חוויתי אותם בפעם הראשונה כחייל, בתקופת הנסיגה של צה"ל מלבנון. אני מכיר את הגזרה הזו טוב יותר מכיוון צפון, מאזור בינת־ג'בייל, שם לחמתי במלחמת לבנון השנייה. אבל עכשיו המצב שונה והאתגרים אחרים לגמרי. יש למידה הדדית בין חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. חמאס למד מחיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה: עבודה במחלקות ופלוגות, שימוש בתת־קרקע במרחבים אורבניים ועוד. חיזבאללה, מצידו, למד מחמאס בצוק איתן והאיץ את פעילות המנהרות".
לוי זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה נתקל במנהרה. זה היה ב־2009, במבצע עופרת יצוקה. הוא היה רב סרן, בעיצומם של לימודי משפטים אחרי שסיים את הפיקוד על הפלס"ר, פלוגת הסיור החטיבתית. כשהחל המבצע קטע את לימודיו והצטרף ללחימה, שבמסגרתה פעל עם יחידתו בפאתי שכונת סג'עייה בעזה . "סרקנו את השטח ומחבל שהסתתר בתוך מנהרה פשוט ירה למעלה והרג את אחד הלוחמים שלנו, סמ"ר דביר עמנואלוף ז"ל", משחזר לוי. "החובש שרץ לטפל בו עמד בדיוק מעל פתח המנהרה והמחבל ירה גם בו ופצע אותו קשה. זו הייתה מנהרת הגנה, שאפילו לא הוסוותה בצורה מתוחכמת במיוחד. היה איזה פוליגל שכיסה את הפתח ועליו אדמה. מתחת, בתוך המנהרה, הסתתר המחבל. כשהגעתי למקום התחיל גם ירי של פצצות מרגמה".
רסיס של אחת מאותם הפצמ"רים פגע ברגלו של לוי ושלח אותו לשלושה חודשי אשפוז. לאחר שחרורו מבית החולים השלים את לימודיו, וב־2011 חזר לחטיבה החומה, הפעם כסגן מפקד גדוד 12. ב־2013 הועלה לוי לדרגת סגן אלוף ומונה למפקד הגדס"ר. שנה אחר כך, במבצע צוק איתן, ייפצע שוב, הפעם באורח אנוש.
"במסגרת הלמידה ההדדית שבין חמאס לחיזבאללה, אירועי צוק איתן נתנו לחיזבאללה רוח גבית לפעול יותר בשיטת התת־קרקע וליצור את אפקט המִנהור", מסביר לוי. "הם התחילו לראות איך הפטיש והאזמל מוציאים את היתרון של צה"ל".
דווקא בתפקידו הנוכחי מצא עצמו אל"מ לוי כאחד המובילים המרכזיים של מבצע "מגן צפוני" לנטרולן של שש מנהרות הטרור שחפר חיזבאללה מלבנון לתוך שטח ישראל.
התכנון החשאי לקראת המבצע נמשך חודשים. "ההכנות נעשו בסודיות מוחלטת", מתאר אל"מ לוי. "בנינו נוהל קרב - תוכנית לסדר כוח של אלפי חיילים, שבסופו של דבר פעלה כמו שעון שווייצרי, לפרטי פרטים. גם בשלב התכנוני הכי מתקדם היינו בסך הכל חמישה אנשים בסוד העניינים: אלוף פיקוד הצפון דאז יואל סטריק, מפקד האוגדה תת־אלוף רפי מילוא, אני כמח"ט, קצין ההנדסה וקצין המודיעין. היינו יושבים בחדר שלי שבתות על גבי שבתות ומתכננים. בחטיבה לא הבינו מה אנחנו עושים כאן כל כך הרבה זמן בשבת".
הופתעת מכמות המנהרות?
"הכמות הפתיעה אותי. מאוד לא פשוט לחצוב מנהרות כאלה בשטח סלעי ומאוד סבוך. הייתי קצת בשוק. הרי לא מדובר בגבול אטום. אין בעיה לעבור כאן גדר. אבל חיזבאללה רצו ערך מוסף. הם רצו להשיג את גורם ההפתעה. הם תיכננו להזרים בבת אחת כוחות קומנדו דרך המנהרות ואז להיכנס מעל הקרקע ולתקוף. לכן, ההפתעה שעשינו להם כשחשפנו את המנהרות האלה, היא הישג אדיר. אחרי חודשים של תכנון מפורט, יצאנו לדרך בגונג אחד.
"גם אחרי ה'פעל' שלנו, כשכל הכוחות עלו צפונה, חיזבאללה עוד לא הבינו מה קורה. רק כשפגענו במנהרה הראשונה הם קלטו והתחילו לנסות לטשטש את האחרות. הייתי בטוח שברגע שהם יזהו שחשפנו להם את המנהרה, הם יירו טיל נ"ט. האלוף ומפקד האוגדה היו בטוחים שהם מורתעים ושהם לא יעזו. בכל מקרה, היינו מוכנים לכל. מאורגנים עם כוחות חזקים בצורה בלתי רגילה".
לא חששתם שאולי לא תמצאו את המנהרות? או שחיזבאללה יגיב באש?
"היו חששות, כי האפשרות לטעות קיימת. מספיק שהמקדח קצת מתעקם וקודח טיפה הצידה ואתה מפספס. הפסע בין לפגוע ללא לפגוע יכול להיות עשרה סנטימטרים. והצלחנו. התחושה שלי באופן אישי הייתה ממש של גאווה לאומית".
במהלך התכנון החשאי של המבצע נחרד אל"מ לוי כשאחת התצפיתניות בחטיבתו, קצינה, נכנסה לחדרו מצוידת בסרטונים, הצביעה על הבית המסוים שתחתיו נחפרה המנהרה והודיעה לו: "יש כאן מנהרה".
"זה היה רק חודש אחרי שהתחלנו בתכנון המבצע. אף אחד לא ידע", מספר לוי. "הכל היה ברמת סודיות מטורפת. ופתאום היא באה והצביעה על הנקודה המדויקת. חשבתי לעצמי: 'אני הורג מישהו. יש כאן תקלת ביטחון מידע עצומה. אני חייב להבין מי פלט את הסוד הזה'. ביקשתי ממנה שתסביר לי למה היא חושבת ככה. היא הראתה לי שמדובר במבנה שהוא חנות לחומרי בניין, ואז הראתה לי בסרטונים שמתנהלת סביב החנות פעילות מחשידה, שרוב האנשים לא היו מייחסים לה חשיבות, ואי־אפשר לפרט אותה כאן. הייתי המום. זה החוזק האינסופי שלנו. הוא אדיר. החשדנות, הסקרנות, החשיבה הרעננה. הקצינה הזו זיהתה בדיוק את המנהרה. כמובן שלא יכולתי להגיד לה כלום באותו רגע. אחרי המבצע כמובן שכבר שיבחתי אותה על הערנות הזו".
אתם יודעים אם יש עוד מנהרות?
"אין. לא נותרו לחיזבאללה מנהרות".
אולי אתם לא יודעים? גם על המנהרות שחשפתם במבצע לא ידעתם מיד.
"אני מדבר מתוך ידיעה ברורה. אין יותר מנהרות. חד־משמעית".
נסראללה בספר ילדים
אחת מאותן מנהרות שנחשפו במבצע, הגדולה שבהן, גרמה לסערה גדולה בצה"ל. ב"ידיעות אחרונות" נחשף כי רגע לפני שתא"ל רפי מילוא סיים את תפקידו כמפקד אוגדת 91, הוא נכנס באישון ליל עם לוחמי החפ"ק שלו ועם אל"מ לוי למנהרת חיזבאללה וצעד בה עד סופה, בצד הלבנוני. מילוא, מהקצינים הנועזים והמוערכים בצה"ל, מפקד שייטת 13 לשעבר, לא עידכן במעשיו את אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם או את הרמטכ"ל, בניגוד לנוהלי הבטיחות. לאחר שדיווח בדיעבד למפקדיו ולקח אחריות על האירוע, זומן תא"ל מילוא לבירור אצל הרמטכ"ל אביב כוכבי, שרשם לו נזיפה פיקודית והחליט על עיכוב קידומו לדרגת אלוף עד לשנת 2022.
אל"מ לוי ממתין עכשיו להחלטת הרמטכ"ל על תפקידו הבא, ומבהיר כי העובדה שהיה בכוח שנכנס למנהרה אינה קשורה לכך שלא מונה בסבב הזה למח"ט גולני. "המפקד הכי מתאים לגולני זה ברק חירם שנבחר", הוא אומר.
זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על אירועי אותו לילה. "בניגוד לכל הרעש שנוצר עם הפרסום, זה היה רחוק ממצב של כמעט מלחמה", אומר לוי. "הייתה תקלת דיווח מול הרמה הממונה. זו הייתה הבעיה. כואב לי המחיר שרפי שילם. צריך לתת מקום לטעויות. אני צעדתי לפניו במנהרה. אנחנו מכירים היטב את האויב, אחזנו היטב במנהרה הזו ואטמנו אותה. אנחנו מפקדים רציניים, לא הרפתקניים. אני לא יכול לפרט את סידורי הבטיחות שנקטנו בהם, אבל אין סיכוי שהיה קורה שם משהו. בוודאות. למדנו המון מהכניסה הזו למנהרה. דברים שלא ידענו ושלא יכולנו לדעת בלי להיכנס אליה. הסיור הזה חידש והוסיף לנו המון".
בסיור עם אל"מ לוי לאורך גדר הגבול, סמוך לזרעית, הוא עולה על גבעה קטנה ומראה את התוואי שבו עברה אחת מהמנהרות שנחשפו. את לבנון שפרושה מולו הוא מכיר כאת כף ידו. "בינת־ג'בייל, בת ההר", הוא מצביע על הרכס דמוי האוכף. "מארון א־ראס, דבל". ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, הוא לחם עמוק בתוך אותם כפרים. "הייתי אז קמב"ץ גדוד 51. יצאתי משם עם תובנות ברמת מח"ט על מה זו מלחמה".
מעברו השני של הגבול, על גבעה נישאה, מגדל תצפית של חיזבאללה. "הם מסתכלים עלינו כל הזמן", אומר לוי. "אם נישאר כאן יותר מדי זמן יגיע תצפיתן שלהם, במכונית או באופנוע, ויחלוף על הכביש מולנו כדי לראות טוב יותר ולדווח". זמן קצר אחרי שהוא מסיים את דבריו נשמע טרטור מנוע של אופנוע מהכביש.
מלחמת לבנון השלישית היא בלתי נמנעת?
"לדעתי זו תהיה מלחמת הצפון האחרונה. נצטרך לתת להם מכה אנושה. אנחנו יכולים. בעבר, באחת הפעולות בלבנון, נתקלתי בספר שהיה מונח בתוך חדר ילדים. משהו בסגנון 'כה עשו חכמינו', אבל עם ציור בדמותו של נסראללה, פניו קורנות והוא נותן מפיתו לעני. זו אידיאולוגיה אצלם. האם הם יניחו את הנשק? אני מקווה שכן, אבל צריך להיות ריאלי. אנחנו לא קופאים במקום. אנחנו משתנים ולומדים כל הזמן".
החותמת של גולני
אל"מ לוי נחשב לסמל לא רק בגולני, אלא בצה"ל כולו. זמן קצר לפני יום העצמאות ה־70 הוא קיבל שיחת טלפון. "הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, בחר בך להדליק משואה בטקס המשואות בהר הרצל", הודיעו לו.
לוי - אז עדיין סגן אלוף, מפקד אגוז, סירב מיד. "הודעתי שאני לא מוכן להגיע. אמרתי שיש אחרים שראויים הרבה יותר ממני לכבוד הזה. ציינתי את שמו של ברק (אל"מ ברק חירם, שנפצע קשה ואיבד את עינו במלחמת לבנון השנייה, ולאחרונה נבחר לשמש כמח"ט גולני הבא). אמרתי שהוא מתאים יותר מבחינת ערכים, רמה מקצועית, כישורים. ניתקתי את הטלפון".
אז איך קרה שבכל זאת אתה הדלקת את המשואה בטקס?
"קיבלתי פקודה. אחרי אותה שיחה הייתי בפעילות כלשהי והטלפון היה סגור. כשפתחתי אותו שוב, קיבלתי עוד שיחה. 'איפה אתה? זו פקודה. עכשיו תגיע לטקס'. הגעתי לשם ברגע האחרון, ממש יחד עם ראש הממשלה. אפילו את הכומתה קניתי בדרך, בריקושט".
לא לחינם התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלוי ידליק את המשואה. רק ארבע שנים קודם לכן, כשנפצע אנושות בסג'עייה, לא היה ברור אם בכלל ישרוד. איש לא חשב שיחזור לצה"ל ועוד כמפקד אגוז.
את הרגעים שקדמו לפציעה שכמעט סיימה את חייו זוכר אל"מ לוי לפרטי פרטים. זה קרה בקיץ 2014, במהלך מבצע צוק איתן. לוי היה אז מפקד הגדס"ר, גדוד הסיור של חטיבת גולני. "שנה לפני צוק איתן נכנסתי לתפקיד", הוא מספר. "במבצע היו לנו פקודות אופרטיביות בעומק הרצועה - איתור והשמדת מנהרות בסג'עייה. היו שבע מנהרות לכיווננו.
"החטיבה נכנסה לפשיטה על עזה ביום ראשון לפנות בוקר. אגוז נכנסו מדרום, גדוד 51 מצפון. המשימה של היחידה שלי, הגדס"ר, הייתה השתלטות על מרחב מִנהור אחד וכיבוש החלק המערבי של שכונת סג'עייה. בתוך זמן קצר הפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) של הגדוד נתקלה במחבלים ושניים מהלוחמים נהרגו. במקביל גם הפלנ"ט (פלוגת נ"ט - נגד טנקים) נתקלה, ושני לוחמים נפצעו. הבנתי שבין שתי הפלוגות, שהמרחק ביניהן הוא בערך 15 מטרים בסך הכל, יש 'כיס' של מחבלים. חוליה. החשש הגדול במצב כזה הוא מדו"צ (ירי דו־צדדי, של כוחותינו על כוחותינו). כדי למנוע את זה קראתי לסגן שלי, צפריר בר־אור, וביקשתי ממנו לקחת דחפור די־9 ענק ולהפיל איתו את הבית על המחבלים. אני זוכר בדיוק איך עמדנו מעל המפה, עשינו מרשם קרב, צפריר, קצין האג"מ של הגדוד צביקה קפלן ואני, ואז המבנה שהיינו בו ספג פגיעה של שלושה טילי נ"ט והתקרה קרסה עלינו".
הפגיעה הייתה קטלנית. צפריר וצביקה נהרגו. "עשרה נפצעו קשה ואני נפצעתי אנוש", משחזר לוי. "פציעת ראש ופציעות בכל הגוף. איבדתי הכרה, הייתי מונשם ומורדם ורק אחרי חודש התעוררתי בבית החולים תל השומר. אני לא זוכר כלום מהחודש הזה ומהחודש שאחריו. חודשיים פשוט נמחקו לי מהחיים".
גם היום, יותר מחמש שנים מאז אותו קרב קשה, אל"מ לוי מלא הערכה ללוחמיו שנותרו מאחור. "רסאן, שהיה אז מח"ט גולני, נפצע ארבע שעות קודם לכן ולא היה בשטח", הוא מסביר. "ואז אני נפצעתי אנוש, והסגן שלי וקצין האג"מ שלי נהרגו. הלוחמים בשטח נשארו בלי מח"ט ובלי מספרי 1, 2 ו־3 שלהם. למרות זאת הם המשיכו במשימה, נלחמו, הרגו מחבלים וניהלו את הפינוי שלנו. נאור עמיחי, שהיה אז רב סרן, מפקד פלוגת העורב, לקח את הפיקוד. ליליס מימון, שהיה מפקד הפלס"ר, ידע שאבא של אחד הלוחמים בגדוד צמוד למפקד האוגדה, איציק תורג'מן. דרך אותו אבא הוא העביר את המסר למפקד האוגדה וביקש להפעיל ארטילריה, וכך פינו אותנו. זו הרוח, זו החותמת של חטיבת גולני".
במשך שנה שהה לוי בשיקום יום בתל השומר, ובמקביל למד לתואר שני בבר־אילן. "במחלקה מעליי שכב שי סימן טוב, מג"ד 12, שנפצע אנוש, ואיתו בקומה שכב י', מפקד אגוז, שנפצע קשה. האחיות סידרו לי משרד, שבו עשיתי ראיונות עם הקצינים וסיכומים של צוק איתן. בסוף תקופת השיקום ביקשתי מהרמטכ"ל לחזור לגדוד. הוא שאל אותי: 'תגיד, מה אומרים הרופאים?' עניתי לו: 'הרופאים אומרים שאני לא יכול', אז הרמטכ"ל אמר: 'אני לא יכול לצאת נגד הרופאים'. החליטו לשלוח לבה"ד 1, אמרו: 'נראה איך יעשה את בה"ד 1', אחרי בה"ד 1 נתנו לי את אגוז".
אותה רוח של החטיבה, שאליה התגייס בתחילה דרכו ושבה עשה כמעט את כל שירותו הצבאי, היא גם זו שגרמה לאל"מ לוי לעשות את הבלתי ייאמן ולהצליח לחזור לשירות בחוד החנית של צה"ל. "היה ברור לי שאחזור", הוא אומר.
כשקיבל את הפיקוד על אגוז, ב־2016, היא פעלה עדיין תחת חטיבת גולני. "תפקיד מדהים", הוא מחייך. "תפקיד חיי. פשוט יחידה מטורפת. עשינו מבצעים מדהימים, מעולים. קיבלנו את פרס הרמטכ"ל על המבצעים האלה".
לוי היה למעשה המפקד האחרון של אגוז לפני שעברה מחטיבת גולני לחטיבת הקומנדו החדשה שהוקמה, יחד עם שתי יחידות עילית נוספות - דובדבן ומגלן. הוא גם היה זה שהעביר את לוחמי היחידה מהכומתה החומה המסורתית של גולני לכומתה האדומה של החטיבה החדשה.
"זה בהחלט היה אירוע", הוא נזכר. "זה היה בשבוע האחרון שלי בתפקיד ואני התעקשתי להיות זה שיעשה את הצעד הזה. ידעתי ש־א', שמונה להחליף אותי כמפקד אגוז, גדל בסיירת מטכ"ל שבה חובשים כומתה אדומה, ורציתי להקל עליו. ידעתי שאני, כמי שגדל וצמח בחטיבת גולני, אוכל לגרום ללוחמי אגוז לעשות את המעבר הזה יותר בקלות. ידעתי שברגע שאני אחליף לכומתה אדומה, גם הם יעשו את זה אחריי בלי התנגדות".
