שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשהרצח מגיע ללא כתובת על הקיר
    הרצח של מיכל סלה עורר פחד אחר, כי הפעם זו לא האישה המוחלשת, השחורה, הערבייה, מאזור המצוקה, ובעלה הוא לא הפסיכי, העבריין, איש השוליים

     

      ()

    רצח זה עסק מחריד, אבל הרצח של מיכל סלה הצליח לייצר בעתה מסוג אחר. טלטלה עמוקה של הנפש. מצוקה לופתת. אי אפשר שלא לעמוד מול תמונת המשפחה המאושרת כל כך ולצרוח לעומק הנשמה: איך לעזאזל זה קרה?

     

     

    הרצח שלה מסעיר כל כך כי הוא לא מתיישב עם שום דבר שמוכר לנו. כי הוא לא מספק לנו איזה סיפור מארגן שיעשה סדר. שיתאר את הכתובת שהייתה על הקיר, שיצבע את הדמויות בסטיגמות המוכרות. מיכל סלה ובעלה לא מסתדרים לנו בשום תבנית. היא עובדת סוציאלית, מגיעה ממשפחה איתנה, אחותה פעילה פמיניסטית מוכרת. הוא עובד עם נוער בסיכון. עמודי הפייסבוק שלהם מספרים על זוג אהוב מאוד, על זוג אוהב ומתרגש עם הולדת תינוקת קטנה, רק בת שמונה חודשים. אין עבר פלילי, אין עבר של אלימות, אין רקע נפשי מוכר, כל הסובבים להם לא מתארים שום סימן או אות. והיעדר הנראטיב ממלא אותנו אימה.

     

    כל החיים מלמדים אותנו מהן נורות האזהרה. איך לזהות מצוקה, מה הסימנים המטרימים. אבל נורות אזהרה הן לא רק כלי לסיוע והצלה, הן גם משכך כאבים חזק במיוחד. הן מסייעות לנו להרחיק מאיתנו את הסיפור. לספר לעצמנו שזה לא אנחנו, זה "הם" - הנשים המוחלשות, שחורות, הערביות, מאזורי המצוקה. זה הפסיכים, העבריינים, השוליים.

     

    אבל המציאות מורכבת יותר, ולכן הרצח של מיכל סלה כל כך מטלטל. כי על פניו - מיכל יכולה להיות כל אחת מאיתנו. או כפי שאחותה אמרה: "אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות בכל משפחה".

     

    כשאנחנו שומעים על אסון קרוב אלינו, כמו מחלה קשה או פיגוע, ואפילו עניין יותר שגרתי כמו גירושים או פיטורים - אנחנו קודם כל מאבחנים את עצמנו. מחפשים בטרגדיה של האחר סימנים שחס וחלילה מעידים עלינו ועלולים להביא את הניסיון הזה לפתחנו. אלימות במשפחה מייצרת אפקט הפוך: אנחנו נדקלם את הסימנים, נצקצק על אוזלת היד, אבל ההפרדה תהיה ברורה. הם, מוכי הגורל, ואנחנו - הנורמטיבים.

     

    האם נשים אף פעם לא תהיינה מוגנות? האם נגזר עלינו לנצח להיות קבוצת סיכון? ומה זה אומר על גברים? מה הם מרגישים אל מול סיפור כזה. זה נורא לחשוב שאולי יש סיכוי שיש בך, כגבר, משהו שיכול לעולל כזה פשע.

     

    הסופרת מרגרט אטווד כתבה פעם ש"גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן". התובנה הזו חייבת להיות מנופצת. חייבת לחלוף מהעולם. העיניים הטובות של מיכל סלה דורשות מאיתנו לא להסיט מבט, לא לגלגל אחריות, לא להרחיק את הנגע כאילו הוא לא שייך לנו.

     

    ודווקא חוסר האונים האיום מול האסון הנורא הזה קורא לנו לשנות את הסדר הקיים. לשבור את הפרדיגמה הבלתי נתפסת שלפיה נשים משלמות בחייהן דור אחרי דור את מחיר הבעלות. את מחירו של חוסר השוויון.

     

    • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

    פורסם לראשונה 06/10/2019 11:59

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים