שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא מתחברת לכיפור ולא זקוקה לסליחה שלך
    "ומה עם כל האנשים שבטח פגעת בהם?", אני מנסה לעשות לעצמי טיזר פנימי, אבל כשאני מעבירה בראשי רשימה (קצרצרה) של אנשים שפגעתי בהם ביודעין, אני מרגישה שזה הגיע להם, ואם מישהו נפגע בלי שהתכוונתי, אז שיהיה גבר, ירים את הכפפה ואת הטלפון וייתן לי הזדמנות להסביר גם את הצד שלי בסיפור

    ליבי רוזנטל (צילום: Mia Apis Dvoyrin)
    ליבי רוזנטל. לא צריכה סליחות(צילום: Mia Apis Dvoyrin)

    עם כפכפי אצבע שנעלתי מראש לקראת המאורע, אני צונחת אל תוך כיסא הפדיקוריסטית בקניון. היא רוכנת מולי, צעירה, יעילה וזריזת ידיים. "תשימי רגל אחת", היא פוקדת עליי בלי להרים את הראש, ואני מרגישה מסורבלת, כמעט מתנצלת על שאני לא רוקדת איתה בהרמוניה את הריקוד המתבקש שבו היא מורחת לי לק ורוד פוקסיה על הבהונות, ואני מצידי זוכרת מתי להחליף רגליים ובאיזו זוית להניח אותן.

     

    המעמד הזה מסב לי אי-נוחות ורצון לבקש ממנה סליחה. "אבל זו הפרנסה שלה", אני מזכירה לעצמי. "היא רואה מאה נשים כמוך ביום, והיא בטוח פיתחה חסינות לאצבעות רגליים, פטריות בציפורניים וסדקים בעקבים". אני ממשיכה להרגיע את עצמי שהמחשבות שלה בטח נודדות לטיול הגדול בדרום אמריקה שהיא תעשה בקיץ, ושאין לי מה לרחם עליה כי העתיד שלה הרבה יותר ורוד משלי, מהסיבה הפשוטה שהוא הרבה יותר ארוך.

     

    ובכל זאת, זה לא נעים לי, אף על פי שברור לי שבכל פעולה שננקטת או מילה שנאמרת על ידי מישהו אחד, מתקיים בו זמנית סיכוי שמישהו אחר יעלב או ייפגע. זהו מעגל אין-סופי, כמעט כמו לסיים צ׳אט בוואטסאפ עם אלה שחייבים לכתוב את האימוג׳י האחרון. זו גם אחת הסיבות שבגללן אני לא מאמינה בסליחות. אני רצינית. ליום הכיפורים אין שום משמעות בשבילי, למעט העובדה המלחיצה שזה עוד נדבך ברכס הימים הנוראים שבהם אין בית ספר או גן באוקטובר.

     

    מהות מול רווח

    "תנסי לחשוב על המהות הרוחנית של המנהג הזה", אני פוקדת על עצמי, אבל בכל זאת לא מתחברת. יום כיפור לא מדבר אליי. בחיים לא צמתי ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו, ומראה הגברים עם הטליתות הלבנות שהולכים לבית כנסת לא מרגש אותי אלא דווקא מכעיס אותי, כי זה אומר שהם משאירים את הנשים שלהם להתעסק לבדן עם העבודה הקשה באמת - הילדים, וגם כי מבחינתי הם פוגעים לי בחירות להתנייד.

     

    "ומה עם כל האנשים שבטח פגעת בהם?", אני מנסה לעשות לעצמי טיזר פנימי, אבל כשאני מעבירה בראשי רשימה (קצרצרה) של אנשים שפגעתי בהם ביודעין, אני מרגישה שזה הגיע להם, ואם מישהו נפגע בלי שהתכוונתי, אז שיהיה גבר, ירים את הכפפה ואת הטלפון וייתן לי הזדמנות להסביר גם את הצד שלי בסיפור. ואם הוא לא עושה זאת ורק מתרחק, נעלם או עושה מניפולציות, אז כנראה שאלו היו המטרות שלו מלכתחילה, ושאין לו שום רצון לנסות ולתקן את היחסים בינינו.

    "חשבתי צורך להתנצל בפני הפדיקוריסטית שלי" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "חשבתי צורך להתנצל בפני הפדיקוריסטית שלי"(צילום: shutterstock)
     

    אני גם לא רוצה שאף אחד יבקש ממני סליחה. אף אחד. למה? מהסיבה הפשוטה שאז לא יהיה לי נעים ואיאלץ, לפחות על פני השטח, לסלוח. כי יש אנשים שאני באמת רוצה להתנתק מהם, ורק העובדה שנפגעתי מאפשרת לי לממש את השאיפה הזאת בלי לצאת חרא של בנאדם. אבל "הסליחה תשחרר אותך מכל הרעלים", קופצים מולי כמו כדורי קנדי קראש צבעוניים ונוירוטיים הסלוגנים בפיד. באמת? ומה תגידו אם אתוודה שאני מתה על רגשות הטינה והנקם שזורמים לי בדם?

     

    מבחינתי, הם כמו חיסון פעיל שמגרה את הדמיון שלי לפנטז על נקמות קרירות שבהן אני חוזה במפלתם הכואבת (עבורם) והמענגת (עבורי) של אלה השנואים עליי. תוסיפו לזה את העובדה שרגשות כמו נקמה, טינה ושנאה הם דלק ליוצרים, במיוחד לכאלה שכותבים, והרי לכם מספיק סיבות ללמה לא לוותר על כל הטוב הזה שזורם לי בתודעה ובוורידים.

     

    כי כדי שארצה לסלוח למישהו שפגע בי, אבל באמת למחול לו מכל הלב והנשמה, צריך להיות לי בנפיט ברור מכך, רווח שגובר על האלטרנטיבה השנייה. אני למשל אסלח מהר לילדים שלי כי אני רוצה אותם בחיים שלי, כי יותר חשובים לי היחסים איתם והנוכחות שלהם בחיי מכל דבר אחר. אני אסלח לבעלי כי אני רוצה להישאר נשואה לו, כי אני רוצה את המשפחה שלי מלוכדת וכי אני מאמינה שהאלטרנטיבה האחרת היא פחות טובה עבורי.

     

    ואני לא אסלח לאנשים, גם קרובים, כאשר ממילא אני מוכנה או אפילו רוצה, להתרחק מהם וכל מה שחסר לי הוא צידוק לכך. אין כמו פגיעה טובה כדי להגשים את חלום היחסים שבאו אל קיצם. בעיניי, גודל הפגיעה הוא לא תמיד רלוונטי. מה שרלוונטי יותר הוא המטרה או הרווח שניצבים בקצה הבחירה לסלוח או לא לסלוח.

     

    "אז מה עושים ביום כיפור?" ע׳ שואל אותי כשבעצם הוא מתכוון ל"איך נשרוד את 24 השעות האלה", שהן בעצם 48 שעות שאין בהן לא גן ולא בית ספר, בלי VOD או יכולת לנסוע לאנשהו. ואני חושבת שאולי זה הזמן להתחבר סוף-סוף לנטפליקס אבל עונה, גם כדי להרגיע אותו וגם כי אני מפחדת להתמכר, שנשחק משחקי קופסה וננוח.

     

    מוקפת בקורקינטים ואופניים חשמליים שגורמים לי להירתע מלצאת מהבית עם הבימבות פלסטיק של הילדים שלי, אני נידונה למעצר בית עם שלושה ילדים מפוצצים באנרגיה קינטית ובעל בפרק ב', שהסבלנות האבהית שלו דומה לגבר צרוד שנגמל מעישון לפני 24 שעות, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו לבקש ממני סליחה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים