שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    א. וקסמן מגיש: 25 שנה ל"רדיו בלה בלה"
    פרדי, הפי, שץ וליזה - הרכיבו את אישיותו המפוצלת של גיבור האלבום המהפכני של החברים של נטאשה. מפינק פלויד והחומה בירושלים דרך קוק בצהריים ועד חללית מלמעלה והלאה - חזרנו ליצירה הגרנדיוזית שפירקה את הלהקה אבל הביאה את הצמד דוכין-שטרית לשיא
    כשמפרקים לגורמים את "רדיו בלה בלה" הוא נראה פחות כמו יצירה מוזיקלית ויותר כמו מוצג היסטורי במוזיאון; פריט לאספנים מתקופה פרה-היסטורית שבה להקה פופולרית הרשתה לעצמה "אלבום קונספט" (כפול!), שמבוסס על תחנת רדיו עם ארבעה שדרנים, שכל אחד מייצג את נפשו המפוצלת של הגיבור. לך תסביר את זה לילדים עם ספוטיפיי שלא שומעים שיר אם האינטרו שלו ארוך יותר משלוש שניות.

     

    "פרדי על הבוקר"    (צילום ועריכה: Digistage)

    "פרדי על הבוקר"    (צילום ועריכה: Digistage)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בזמן אמת, החברים של נטאשה בהחלט ידעו על כתפיהם של איזה ענקים הם מעוניינים לטפס. "הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים", הכריז יואב קוטנר ב"חדשות?", מהשירים המזוהים עם האלבום בזכות הביצוע המבריק לגימיק של תחנת הרדיו (הודות להופעות אורח של כוכבי המדיום, מרפי רשף ואברי גלעד ועד דידי הררי, אורלי יניב ואהוד מנור), אבל The Wall של פינק פלויד בהחלט מהדהד כאן, כמו גם אלבומים של The Who והאלבום הלבן של הביטלס. אולם, "רדיו בלה בלה" הוא כל מה שקשה למצוא היום, גם בעולמות הרוק והאינדי. מצד שני, "קנה מה שאין" זה בדיוק מה שרשם הרופא, ארקדי דוכין, ממש בפתיחת האלבום יוצא הדופן הזה.

     

    וכמו כל דבר שקשור בחברים של נטאשה, בקלות זה לא הלך. שלוש שנים ארכה העבודה על האלבום השלישי, שבו הלהקה שנולדה בקריות כבר לא הייתה הפתעה מרעננת. מיכה שטרית וארקדי דוכין כבר לא היו רק נערי הפלא, שהדהימו את הארץ בזכות צרחה אותנטית של פריפריה קשת יום (באלבום הבכורה) ואז הלהיבו אותה עם רוקנ'רול משונן ומתוחכם (ב"שינויים בהרגלי הצריחה"). עם ההצלחה, שכלל לא היטיבה את מצבם הכלכלי בגלל חוזה בעייתי עם הד ארצי, הגיעה גם היומרה.

     

    החברים של נטאשה (צילום: משה שי)
    החברים של נטאשה בשנות ה-90(צילום: משה שי)

    אלא שאז, שטרית נתקע עם כתיבת הטקסטים ודוכין, כפי שסיפר לבועז כהן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", חווה התמוטטות נפשית. "התעייפתי מהחיים", אמר. הוא היה אז בן 31. אבל המשברים נפתרו (ונוצרו חדשים, אל דאגה) והחברים של נטאשה הציגו לראווה פרויקט גרנדיוזי, ולא רק במונחים ישראליים: 42 שירים וקטעים שנפרסו על פני שני דיסקים ו-100 דקות במצטבר. הסגנונות המוזיקליים נעו בין ג'ינגלים קופצניים, קטעי דיבור, רוק מתקדם, דאנס ומוזיקה אלקטרונית, דיסטורשן ואופרה. רשימת האורחים מרכיבה ליינאפ יוקרתי של מיטב אמני ישראל.

     

    כל הגודש הזה, בסוף, צריך להתכנס לכדי סיפור. בלעדיו, "רדיו בלה בלה" אכן היה, ובכן, רדיו בלה בלה. שטרית, שקיבל בלעדית את מושכות הכתיבה, צלל פנימה ומצא שם ארבע דמויות: פרדי, הפי וקסמן, שץ וליזה. כל אחת מייצגת הלך רוח אחר אצל איש הרדיו הפיראטי, "א. וקסמן", וכולן ביחד הן המצב האנושי: חרד, שמח, אלים וגם רך ואוהב. עת לכל רגש וזמן לכל תחושה. ומשום שבני אדם לא באמת השתנו, גם 25 השנים שחלפו מאז צאת האלבום לא עושות הבדל: "רדיו בלה בלה" היה ונשאר צילום רנטגן חריף וחכם של נפש האדם ומה שמניע ומסרס אותה. אם כבר, האזנה מחודשת מגלה עד כמה האלבום הזה הקדים לאבחן את מה שנראה היום כמובן מאליו.

     

    מה יהיה? מה יהיה?

    בקיץ 1994 ישראל הייתה ישות רב-קוטבית: חלומות על שלום מצד אחד וביטחון מעורער וכותרות מדממות מצד שני. אם הרדיו הוא תמיד מבוא מצוין לתודעה הישראלית, שירת ה"מה יהיה, מה יהיה?" של דוכין ב"פרדי על הבוקר" היא תמצית התחושה הקיומית במפגש שבין האדם והאקטואליה. "מה יהיה?" עם הכל: הפיגועים, הכלכלה, תרבות הצריכה והצורך באהבה.

     


    החברים של נטאשה בהופעה בתדר (צילום: אורית פניני)
    החברים של נטאשה מודל 2019(צילום: אורית פניני)

    דרושה לא רק שאפתנות כדי לכסות רעיון שהיקפו כשל כדור הארץ, אלא גם מיקוד חד פעמי. ייתכן שהפרדת הכוחות - שטרית על הטקסטים ודוכין על הלחנים - אפשרה לשניהם להגיע לשיאם. ב"רדיו בלה בלה" נמצאים כמה מהטקסטים שכוננו את מעמדו של שטרית כאחד מגדולי הכותבים בעברית: "שברי את הטלוויזיה", שהרים מסך מעל "הפוזה המלנכולית" שעיצבה את החברים של נטאשה וחשף אותה כהתמכרות; "אוטוביוגרפיה" המרסק; "נרקומנים" שהצליף באובססיה הקפיטליסטית לצבירת רכוש הרבה לפני שאמזון הופיעה (וזכור בגלל הקליפ סטייל טרנטינו וכן בזכות השילוב המנצח: "טוטו! לוטו! חצילים!"); "עד מתי" שמתאר התקפת טירוף שמאיימת לפרוץ מבפנים החוצה; "שם" הנוגה שדיבר על דעיכת האהבה בעולם מנוכר ורצחני ועוד.

     

    קטעי הביניים, למשל, הם המקום שבו מתגלה עד כמה שטרית הכיר את הרדיו (שפה, מסרים, קצב) כדי לכתוב ג'ינגלים ומעברונים שנשמעים בדיוק כמו הדבר האמיתי ובו זמנית הם גם פרודיה עליו: משיחות סוריאליסטיות עם מאזינים (שמזכירים מערכונים של יוסף אל-דרור) ועד פרומואים מבהילים ברמת הדיוק שלהם כמו "צפוי שינוי", שלטובתו גויס מאיר בנאי ז"ל. אין תוכניות רדיו שלא הייתה רוצה את הקול הזה בתור פרזנטור.

     

    דוכין, מצדו, מפגין כאן מצביאות מוזיקלית. מהעגמומיות הפינק פלוידית של "פרדי על הבוקר" ועד האופוריה של "עכשיו אני", מהכסאח של "שץ אומר" ועד הגרוב הממכר של "לא רוקד כשעצוב". השליטה של דוכין בסגנונות השונים של "רדיו בלה בלה" מצילה אותו מאימת הפיזור ומסכנת הגודש. היא גם לקחה יצירה קונספטואלית וחצבה מתוכה המנונים שניצבים בפני עצמם. הדבר נכון לא רק ל"עכשיו אני", אלא גם לשירים כמו "פרדי על הבוקר" ו"קוק בצהריים", שמקושרים ישירות לגיבורי האלבום אבל עובדים נהדר גם ללא היכרות מוקדמת עם הרקע: כי לא צריך את פרדי כדי לשאול "מה יהיה" ואילו הפזמון של "קוק בצהריים" מתגלגל כמו הדיבור של הפי וקסמן אחרי כמה שורות. גם ההגשה של דוכין עלתה כאן על האורביט בדרך לירח. צלול, משכנע, סוחף וגם עוקצני היכן שצריך. בזכות מגוון הז'אנרים אפשר לשמוע את המנעד הרחב שלו כמבצע.

    החברים של נטאשה (צילום: אפרת בלוססקי)
    החברים של נטאשה(צילום: אפרת בלוססקי)

      

    את מה שלא תרמו שניהם ויתר חברי הלהקה - המתופף ז'אן פול זימבריס, הגיטריסט מיקי הררי והבסיסט שלמה אלמקיס (קוזו) - עשתה קולקציה פסיכית של קולגות, שמעידה על החשיבות של החברים של נטאשה באמצע הניינטיז. שמות כמו אביב גפן ושלומי שבת הסתפקו בקולות רקע. פבלו רוזנברג התחפש למאזין מתוסכל ב"הלו פרדי". ערן צור עשה ערן צור - כלומר היה אקספרסיבי, קאמפי ומרתק - ב"סוטה מיץ" ו"ליזה", שם שיתף פעולה עם דוד ד'אור ודודו פישר (!). שם טוב-לוי ניצח על תזמורת ב"ליזה". רינת גבאי הפציעה כזמרת מלאכית ב"הללויה", הרבה לפני שהקימה אימפריית בידור לילדים. אלי ישראלי סיפק אמינות רדיופונית בקטעי הקישור, כמו גם הטאלנטים שאוזכרו לעיל ב"חדשות?". "ירו היום במישהו", מדווח אהוד מנור. "עם סיבה או בלי - זה עושה לכם משהו?", שואלת אורלי יניב.

     

    כעבור רבע מאה ופי מיליון יותר אמצעים שמעדכנים ש"ירו היום במישהו", זה נותר הסיפור של צריכת חדשות, עם סימן שאלה או בלי: "זה עושה לכם משהו?". כי אם לא, כבר נמצא משהו שכן: אלף קילו קוק, מאתיים קילו מנגו, שני טון ביבי והכי טוב: ידיעה אינטימית.

     

    עכשיו אני כי ההוא הלך

    ההרפתקנות של "רדיו בלה בלה" השתלמה. האלבום נמכר היטב ("הרווחנו ממנו יפה", אמר שטרית לסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים") ושני שירים מתוכו, "עכשיו אני" ו"לא רוקד כשעצוב" (בהשתתפות אלון אולארצ'יק) נכנסו למצעד השנתי. דוכין גם השחיל לשם את "בגללך" שהלחין לאריק איינשטיין.

     

    אבל אצל החברים של נטאשה, השמחה אף פעם לא שלמה. ב-1996 הגיע הפירוק הבלתי נמנע. "רדיו בלה בלה" היה האלבום האחרון של הלהקה, עד עצם היום הזה. "הדבר הכי כואב שאני רוצה להגיד על נטאשה", אמר דוכין ל"סוף עונת התפוזים", שהלהקה הזאת התפרקה דווקא כשהיא התחילה להרוויח כסף ודווקא כשהיא התחילה להרגיש טוב. ולדעתי, גם הרבה בגלל שהיא נבהלה מההצלחה הזאת, כי להצליח זה לפעמים דבר מאוד-מאוד כואב. כי זה שם את האנשים האחרים במקום יותר נחות ומפחיד. כי פתאום אתה מרגיש אשמה על זה שהם לא ואתה כן. ואני חושב שאנחנו אנשים קצת כאלה, שכואב לנו להיות יותר טובים ממישהו אחר, יקר לנו".

     

    דוכין הפליא לבטא את התחושה הזאת ביצירות רבות, ובמיוחד בניסיון הכושל לשחזר פרויקט בסדר הגודל של "רדיו בלה בלה". ב-1998 הוא שחרר את אלבום הסולו השני שלו, "כוכב האהבה", יצירת קונספט כפולה ולא מוערכת מספיק. גם שם ישנו סיפור מסגרת, עם הגיבור לואיס ומסעו העצמי. באחד מרגעי השיא דוכין שר את "מרגיש אשם", שעוסק בריקנות ובאשמה שמציפים אותו "על זה שטוב לי". ואכן, הקריירה של הכישרון הנדיר הזה ידעה עליות ומורדות. גם שטרית הוציא אלבומו סולו מצוינים, אבל מאז "שלהי קיץ" הנהדר מ-2005 לא הוציא אלבום שכלל רק שירים חדשים.

     

    אבל "רדיו בלה בלה", שב-14 באוקטובר ייחגג בהפקה מיוחדת שהולמת את מידותיו בפסטיבל התמר במצדה (ובהמשך יתקיימו הופעות ב-20 וב-21 בנובמבר בהיכל מנורה בתל אביב), נותר כנקודת ציון משמעותית ובוודאי ייחודית ברוק הישראלי. אם כבר, ב-25 השנים שחלפו המסרים שלו נראים כיום צופי פני עתיד, או שיותר מדויק לומר שמה שהיה הוא מה שנהיה. ובמילותיו של השיר שסוגר את 24 השעות בחייו של א. וקסמן: "ונגיד בעיני זה כן / ובעיני זה לא / ונגיד ונגיד מדי פעם נפסיק להגיד / נשמור בבטן, נכתוב ביומן, נקרא בעיתון / נקרע אחד לשני את הצורה / שגרה / בואו ונקרא לזה שגרה / זה נורא? / זה לא רע / שגרה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורית פניני
    ארקדי דוכין
    צילום: אורית פניני
    צילום: אורית פניני
    מיכה שטרית
    צילום: אורית פניני
    לאתר ההטבות
    מומלצים