שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "הבחירה להיבדק לסרטן השד הצילה לי את החיים"

    נורית פרייס קקון, עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, נשואה, ואם לשתי בנות, לא האמינה שבגיל 33 תנחת עליה הבשורה כי היא חולה בסרטן השד. היום היא מספרת עד כמה חשוב להיות מודעים ולהיבדק

    בשיתוף אונקוטסט

     

    בימים שאחרי שאובחנתי עם סרטן השד, לא יכולתי להפסיק לחשוב מה עשיתי לא נכון. למה הדבר הזה קרה דווקא לי. דווקא אני שמחוברת לבריאות, עוסקת ברפואה סינית ושומרת על אורח חיים בריא, נופלת בסטטיסטיקה בגיל 33.

     

    פצצה מתקתקת בתוכי

    ההתמודדות באותם ימים היא לא משהו שקל לתאר. תחושה של אשמה ומחשבות טורדניות שמחפשות סיבות למחלה. אינספור מחשבות לא רציונליות על העתיד. חוסר הוודאות חדר מתחת לעור והפך לי את הקרביים. לא היה לי מנוח. בעיקר זכור לי כמה רציתי שיוציאו את זה כבר ממני.

     

    נדמה היה שההמתנה לניתוח להסרת הגידול נמשכת לנצח. המחשבות המשיכו להציף ולטרוד, ובעיקר התחושה הכאוטית שאני בעצם מסתובבת עם פצצה מתקתקת בתוכי. המחשבה שחייבים כבר לנתח אותי לפני שיהיה מאוחר מדי. רק רציתי שהסרטן הזה לא יהיה חלק מהגוף שלי.

     

    לפני מועד הניתוח, מפלס החרדה והבהלה רק הלך וגבר ופשוט לא הפסקתי לבכות. זה היה בלתי נשלט. ברגע שבו התעוררתי, כבר אחרי הניתוח, מבינה שזהו, ניטרלו את הפצצה שהייתה בתוכי, גם הטלטלה שבנפש הלכה והתפוגגה, וכמעט בן רגע, הרגשתי רגועה ואסופה יותר, כדי להמשיך להתמודד.

     

      ( )
    נורית פרייס קקון. פחד מכימותרפיה והשלכותיה

     

    כמו בהרבה סיפורים של נשים אחרות, גם אני גיליתי את הכל לגמרי במקרה. לא הייתי בשום קבוצת סיכון, אין לי היסטוריה של סרטן השד במשפחה, ילדתי לפני גיל 30 ואפילו בחרתי להניק את ילדיי עד גיל מאוחר, (הנקה ידועה כמקטינה את הסיכון לחלות בסרטן שד). לא עלה בדעתי מעולם שאחלה, ואפילו הרופאים אמרו לי 'אצלך זה פשוט לא היה צריך לקרות'.

     

    אבל זה קרה. ככל הנראה ממש מעט אחרי שהפסקתי להניק. בזמן תקופת ההנקה ולאחריה, קורה שחלים כל מיני שינויים בשד כמו גודש ולעתים קצת בצקות, ולכן בהתחלה לא ייחסתי שום חשיבות לשינויים שהופיעו וחשבתי שזה רק חלק מהסתגלות טבעית של הגוף.

     

    לילה אחד בחורף האחרון, התעוררתי באמצע הלילה מתחושת צריבה בשד שמאל וכשנגעתי שם הרגשתי את הגוש. הוא לא היה קטן בכלל ומפתיע שלא חשתי בו לפני כן. הלחץ נתן את אותותיו ולמחרת במהלך היום מצאתי את עצמי שולחת את היד שוב ושוב, כדי לבדוק אם הוא עדיין שם.

     

    בזמן הזה גם התחלתי להיות מודעת שמדי פעם מעקצץ לי, עובדה שלא שמתי אליה לב לפני כן. למרות החששות שצפו הייתי בטוחה באותם ימים שזו לבטח איזו ציסטה או בלוטת חלב ולא מעבר לכך.

     

    הרופא הראשון שהגעתי אליו, כירורג כללי, לא נראה מודאג, אך הסביר שבגלל שאני זו שהגעתי אליו עם תלונה על גוש בשד הוא מחויב לשלוח אותי לאולטרסאונד ולממוגרפיה. התחושה שקיבלתי היא שאני ממש לא צריכה להיות מודאגת ואפילו לרגע עברה בראשי המחשבה לוותר על המשך הבירור 'כי מה אני צריכה עכשיו את הקרינה הזאת', וגם כי 'אין לי בכלל זמן', ועוד סיבות טובות אחרות שתירצתי לעצמי. בסופו של דבר, הבחירה לבדוק את העניין למרות הכל, הצילה לי את החיים.

     

    הפחד שאולי זה משהו רציני כבר עלה מדרגה במכון הממוגרפיה. הכרתי את אחת הטכנאיות שעשתה לי את הבדיקה מעברי הרחוק, ומשהו בפני הפוקר שלה לאורך הבדיקה גרם לי לחשוד שישנה בעיה.

     

    משם זה התגלגל עד לביופסיה ולזימון דרמטי לרופאה לקבלת התוצאות. ׳אם היא טורחת להיפגש איתי זה בטוח כי התוצאות גרועות׳, חשבתי לעצמי.

     

    לא רציתי את רחמי הסביבה

    מהחדר שלה יצאתי מפורקת, לא פחות. השלב הבא, קשה לא פחות, היה השלב בו הייתי צריכה לספר לאנשים. למשפחה היקרה והקרובה לי, למקום העבודה. לא רציתי להסביר, אפילו חשתי מבוכה ובושה. רק רציתי לקחת צעד אחורה, להתמודד בעצמי מבלי שיוסט אלי זרקור של תשומת לב שלא רציתי בו. למעט הקרובים אליי, את ההתמודדות עם המחלה שמרתי לעצמי.

     

    לא רציתי להתמודד עם הרחמים של הסביבה ורבים האנשים שכלל לא ידעו מה אני עוברת באותם ימים. מי שכן ידע העניק הרבה אהבה ותמיכה לאורך הדרך, אבל הרגשתי כל-כך מבוהלת שלא תמיד רציתי לחלוק את זה עם העולם. להישאב לשגרה השאיר אותי מעל המים וזו אפשרה לי להסיט מדי פעם את הבהלה הצידה. מנגד, כל רגע פנוי ושקט עם עצמי החזיר את הפחד והייתי שוב מתפרקת.

     

    הפחד הגדול ביותר שלי לאחר הניתוח היה מהאפשרות שאזדקק לכימותרפיה כטיפול מניעתי משלים. רציתי להחלים, לחזור לחיים שלי בלי תופעות לוואי ובטח ללא טיפולים מפחידים. טיפלתי בעצמי בחולים אונקולוגיים, ראיתי את נזקי הכימותרפיה, והמחשבה שאולי אאלץ לעבור זאת לא הייתה בלתי נסבלת.

     

    הוחלט לשלוח את ממצאי הגידול שלי לבדיקת אונקוטייפ שד של אונקוטסט. הבדיקה יכולה לנבא מהו הסיכוי שהמחלה תחזור בעתיד והאם טיפול כימותרפי יסייע לי להקטין את הסיכון או שמדובר בטיפול מיותר וניתן לחסוך אותו ממני.

     

    שוב החרדה חזרה, ותוצאות הבדיקה הפכו לדבר החשוב ביותר עבורי. ההמתנה לתוצאות הזכירה את הימים שלפני קבלת תוצאות הביופסיה ואת אלו שלפני הניתוח. לחץ, חרדה, עצב ודאגה.

     

    לחלוק עם העולם את ההתמודדות

    בסופה של המתנה לא פשוטה, הסתבר שהבדיקה הזו הייתה קרן אור אמיתית בכל התהליך הקשה שעברתי. הבדיקה הראתה שכימותרפיה לא נחוצה לי ושאני יכולה לוותר על הטיפולים הנלווים. זה היה רגע משמעותי של הקלה ושל תקווה.

     

    בימים המתוחים בהם חיכיתי לתוצאות בדיקת האונקוטייפ שד, לא הפסקתי לחשוב כמה אני מפחדת מכימותרפיה וגם התחלתי להכיר בעובדה שאם אאלץ לעבור כימותרפיה כבר לא אוכל להסתיר את מחלתי מהסביבה.

     

    החלטתי שאם אצטרך לחלוק עם העולם את ההתמודדות אעשה זאת "עד הסוף" ואשקיע מזמני להעלות למודעות את הנושא. אני כן אספר, אשתף, ואפילו "אחגוג את זה" והעיקר אלך נגד האינסטינקט שרצה להרחיק ולשמור לעצמי.

     

    חשוב לומר שהתוצאות המצוינות של הבדיקה אפשרו לי להמשיך ולשמור את המחלה לעצמי, אך דווקא אחרי שקיבלתי אותן, החלטתי לשחרר ולפעול.

     

    עוד יש לי כמה שלבים בדרך להחלמה מלאה, אבל אני בהחלט מממשת את ההבטחה שלי לעצמי ולא מסתירה יותר, גם עכשיו, פה. אפילו צבעתי את השיער שלי בוורוד- הצבע שמייצג את המודעות לסרטן השד.

     

    אנשים ניגשים ברחוב, שואלים וגם מקבלים תשובות, ובעיקר שומעים ממני כמה חשוב להיות מודעות לעצמכן וללכת להיבדק.

     

     בשיתוף אונקוטסט

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים