"בית המשפט לקח את מפתח התא שלי וזרק אותו באמצע האוקיינוס. אפילו צוללת לא תמצא אותו"

הוא רהוט, ידידותי, חייכן, מדבר בשפה גבוהה. אבל אסור לטעות באדם שיושב מולי. מדובר באחד הרוצחים האכזריים בישראל, שהרצח שביצע לפני 11 שנה, ובעיקר ניסיון ההסתרה וההכחשה שלו, העסיקו וטילטלו מדינה שלמה במשך חודשים רבים. שמו היה ועודנו מוכר בכל בית, כך גם שמה של הקורבן. אלא שבתוכנית המיוחדת לאסירי עולם בלתי קצובים שבה הוא משתתף, בכלא איילון שברמלה, סיפורו של אלון (כל שמות האסירים בכתבה בדויים) הוא עוד אחד מהסיפורים שבגללם אנשים מגיעים לכלא אחרי שנשפטו למאסר עולם. "בעיניים שלי", אומר אלון, "בית המשפט לקח את המפתח של התא שלי וזרק אותו באמצע האוקיינוס, ואפילו צוללת גרעינית לא תמצא אותו".

בשפה של שב"ס הם מכונים אסירי 9999 כי זה מה שרשום בטופס שלהם בסעיף תאריך שחרור. כלומר: אין כזה. אלא שכעת יש לאלון ולשכמותו תקווה חדשה בדמות תוכנית המתנהלת זה כשמונה חודשים, ובמסגרתה נבחרים אסירים מתוך האגפים הרגילים להשתתף בסדנאות אינטנסיביות משקמות. אחרי שנה וחצי יחזרו לאגפים להמשך תהליך שיקום, שיכול לקחת שנים, ובסופו אולי ייקצב עונשם.

כשהם יושבים מולי בחצי עיגול הם נראים כמו עוד מקבץ אקראי ברחוב תל־אביבי הומה: ערבים ויהודים, עולים מרוסיה ויוצאי אתיופיה ואפילו שני אזרחים זרים: סמסון, שהגיע ממדינה אפריקאית, ומישל, שבא ממדינה אירופית. רובם זרים זה לזה, אם כי חלקם גדלו יחד בשכונות האלימות של ישראל. לעיתים מעולם לא דיברו לפני המאסר, ופה נפגשו שוב. מאוד בולטת החבורה הרוסית שיושבת יחד. במהלך הפגישה הם לא יתערבו, לא יפצו פה. לא יסגירו מידע, רגשות. כך גם האסירים יוצאי אתיופיה. "זה חלק מהקודים שלהם", מסבירה רב־כלאי שרי ישראל, ראש תחום עבודה סוציאלית, שמובילה את התוכנית יחד עם כלאי מיטל בוזגלו, גם היא עו"סית.

אלון הוא אמנם המתוקשר שבחברי הקבוצה, אבל גם לכל האחרים היו את 15 דקות התהילה המפוקפקת שלהם בתקשורת. למשל רמי, סבא בן יותר מ־60 שביצע רצח כפול בתוך המשפחה, יושב כבר 18 שנה ומעולם לא הגיש בקשה לחנינה, ורק עכשיו, כשהוא מגרד את השליש האפשרי, וגם רוצה להשתתף בחתונת בתו האחרונה מבין שלוש, הוא נזכר לפתע. דאוד, שנשפט ל־11 שנות מאסר על עבירה אחרת, יצא לחופשה, רצח, וכעת הוא שפוט למאסר עולם פלוס 11 שנים, מהן ריצה כבר יותר מ־20. בעת מאסרו נישא, וכעת הוא מצפה לתינוק. האמא, אגב, יהודייה. גם עליאן נשוי ליהודייה שאותה הכיר בבית המשפט, ולפני שנה וחודשיים הפך אבא לתינוקת. את עסקיו בחוץ הוא ממשיך מתוך הכלא.

מפגש האסירים שעונשם לא נקצב. "פעם רגשות היו אצלי סימן לחולשה. כבר לא"

סלומון רצח את אשתו ובעקבות זאת "איבד" גם את בנו. "יש לי ילד בן 11", הוא אומר אחרי דקות ארוכות לתוך הפגישה, "אבל אין לי קשר איתו".

אז זו התקווה שלך בחיים? להיות איתו בקשר?

"לא", הוא מפתיע. "התקווה היחידה שלי היא שאני אראה את אמא שלי, אדבר איתה ואחבק אותה, בלי סורגים בינינו".

המציאות יוצרת חיבורים בלתי אפשריים, לעיתים אירוניים. כמו מישל, שלא ידע מילה בעברית בעת מעצרו לפני שמונה שנים, והיום הוא מדבר שוטף. "האסירים הערבים לימדו אותי", הוא אומר. או ידידיה החרדי, רווק בן 49 ללא ילדים, שהחלום שלו הוא לגור בחווה בדרום וכמובן להתחתן ולהפוך לאבא. מבחינת הוותק הוא הצעיר שבחבורה — הגיע רק לפני שלושה חודשים לקבוצה בעוד שהאחרים התחילו לפני שמונה חודשים. יושב על רצח לאומני והיום הוא החבר הכי טוב של החבר'ה הערבים. "הגענו למצב שאנחנו אומרים לו: 'זה לא ביטחוני מה שעשית'", מספר פאדי, חברו לקבוצה, "למה? כי הוא עשה את זה מתוך שייכות לקבוצה כלשהי, כדי להרשים אחרים. יש דברים שרק אנחנו מבינים לעצמנו".

העובדות הסוציאליות שרי ישראל (מימין) ומיטל בוזגלו. "גם עבריין המין וגם הרוצח יבואו לגור לידך אחרי השחרור"

הרוצח החייכן

בתודעה הציבורית מאסר עולם נתפס כ־25 שנה. על זה בונים אסירים את השליש המפורסם, שנקרא כאן "הקצבה". ואמנם, עד לפני 20 שנה נע בפועל מאסר עולם בין 14 ל־ 18 שנים. לאחר רצח השופט עדי אזר ז"ל דברים השתנו, והיום מאסר עולם מלא נע בין 30 ל־33 שנה ולאחר שליש — 22 שנים. סימונה מורי, שהורשעה ברצח בעלה המתעלל, השתחררה בשבוע שעבר בדיוק אחרי המספר שנים הזה. בתחילת החודש נגזר דינו של אשר פרג', שרצח את האחות טובה קררו ז"ל. מכיוון שנפסק לו מאסר עולם, והוא בן 79, סביר להניח שיסיים את חייו בכלא ולא יגיע אפילו להגשת בקשה לחנינה.

הסיבות לכך ש־18 אסירי התוכנית לא קיבלו הקצבה הן מגוונות: חלקם לא ביקשו, אחרים ביקשו ונדחו, ויש כאלו המרצים תקופת מאסר קצרה מדי להגשת הבקשה — מינימום שבע שנים. האזרחים הזרים, למשל, יכולים להיקצב, אבל בדרך כלל לא ייהנו מהחופשות שבאות עם הקצבת העונש כי אין מי שמחכה להם בחוץ – תנאי ליציאה לחופשה מהכלא.

"אני לא אנסה להתיפייף", אומר אלון. "באתי לטיפול הזה כדי לקבל הקצבה. אבל גם בשביל הטיפול, כי זה דבר חשוב. בשמונת החודשים האחרונים קיבלתי שתי הערות מקדמות. באחת הקבוצות, שנקראת קבוצת תקשורת, אחד החברים שם לי מראה מול הפנים. הוא אמר לי אמת פשוטה ששמעתי כבר משופטים, חוקרים, שוטרים, עיתונאים, משפחה, ילדים, עובדים סוציאלים ופסיכולוגים, אבל זה עבר לידי. גם אמא אמרה לי וגם הבן הגדול, אבל לא קיבלתי את זה מאף אחד. תמיד הייתי בהכחשה. ודווקא פה, כשאסיר כמוני אמר לי את זה, הפנמתי".

אסירים עובדים בכלא. "היום שלנו מאוד אינטנסיבי. אתה מגיע למיטה סמרטוט"

האסיר שהצליח להזיז את אלון הוא סמסון, שנמצא תשע שנים בארץ, שש מהן בכלא. ההערה שלו הייתה אישית ומזהה מדי ולכן לא ניתן לפרסמה. ובכל זאת, אני שואלת את סמסון, איך הצלחת במקום שכולם נכשלו עם האיש הזה. "זה עניין של גישה", הוא עונה. "כשאתה נותן ביקורת, אתה צריך לדעת גם לקבל. אני לא מכיר את הסיפור שלו. בכלל לא הייתי בארץ כשזה קרה, אבל בתחושה שלי הבנתי שהוא מאשר לי להגיד לו את הדברים. כשאמרתי, הוא היה מופתע, ובכל זאת קיבל את ההערה יפה".

"לפני שבועיים מישהו העביר עליי ביקורת נוקבת", אומר ידידיה, "וכמובן שהתעצבנתי וצעקתי לו: 'מה אתה מבלבל את המוח', אבל אחרי שחשבתי על הדברים ראיתי את זה כביקורת בונה. ולפני זה מי בכלל חשב. לא הייתי מסכים. מקודם זה היה: 'רק אני יודע ורק אני צודק'".

אלון, דיברת על שתי הערות מקדמות. מה השנייה?

"אמרו עליי שאני חייכן. וזה באמת אני, גם לפני שנעצרתי".

אסירים עובדים בכלא. "היום שלנו מאוד אינטנסיבי. אתה מגיע למיטה סמרטוט"

"עליי אמרו שאני אדם חברתי", מספר חסן בן ה־23. "וזה באמת נכון, ככה הייתי גם בחוץ. אני פה מגיל צעיר, כמעט 17, אחרי שרצחתי מישהו בגילי. בארבע השנים הראשונות הייתי עם ראש של בחוץ. לא עיכלתי מה עשיתי. רגשות היו אצלי סימן לחולשה. ופתאום פה, אחרי שמונה חודשים אני מתחיל לדבר בטלפון עם רגשות. היו לי שיחות עם אבא ואמא והאחים שהם לא הבינו. דיברתי בשפה טיפולית והם אמרו: 'מה קורה איתך', 'מה קורה לך'".

חשבו שאתה חולה.

הוא צוחק. "לאט־לאט הם מתרגלים לחסן החדש, ואני מרגיש פספוס שלא עשיתי את זה קודם".

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"היה לי חלום שתהיה לי חוות סוסים כי אני מאוד אוהב סוסים, ואני מקווה שזה יקרה".

"כשאני מצליחה לגעת במטופל", אומרת רב־כלאי ישראל, "כשהוא מצליח לדבר עם ההורים שלו מעבר ל'אני צריך כסף', זה כשלעצמו הצלחה. אנחנו אומרים: למה להתחיל עם אסיר עולם אחרי 12 שנים? כל כך הרבה דברים קורים לו בחמש או בעשר השנים הראשונות. בוא ניתן לו את הכלים להצליח לסלול את הדרך. ההקצבה אינה המטרה, אלא ברירת מחדל. בינתיים אני נותנת להם כיוון לחיות עם עצמם, להכיר את עצמם לראשונה ויש לזה המון השלכות על הלך הרוח בבית הסוהר ובבית".

"פעם", אומר בכנות גינאדי, "חשבתי שאם אביע את התחושות שלי, יצחקו עליי, כי מה, אני בחורה? רק בחורות מרגישות. בסוף הבנתי שאפילו הדיבור על זה נותן חופש פנימי, פתרון". הוא בן 33, תשע שנים בכלא. "אין ספק שזה דבר לא פשוט להיות אסיר עולם. יש פה כל הזמן עליות וירידות ונפילות וקונפליקטים נפשיים, וקשיים אובייקטיביים, מי שיגיד שזה קל, או שהוא השתגע או משקר".

מה הכי קשה?

"אני בחור צעיר, נכנסתי לפה בגיל 24 ועוד לא הקמתי משפחה. ואני חושב על נישואים, ילדים, איך יהיה ומתי אני אצא. מה, זה יהיה בגיל 50? ואז אני שוקע. להיות אסיר עולם זו מלחמה פנימית. הפתרון הוא לא לבזבז את הזמן, להעסיק כמה שיותר את עצמי בתכנים חיוביים וזה נותן תחושה פנימית טובה, שחרור, אופטימיות. אנחנו פה בקופסת טונה, לחוצים כל הזמן. ואיך שאני מתחיל לדבר, יש לחץ ופחד, מה יגידו ואיך יהיה. אבל זה סתם מציק מבפנים. כי כולם כמוני פה וכשמדברים על זה, מבינים שהשד לא נורא מפחיד".

לקחת חיים של בן אדם. יש מחשבות על זה?

"בקבוצה כן. זה חלק מהטיפול, לדבר איך הגעתי למצב הזה. אבל בארבע עיניים. רק אם שואלים אני מדבר".

אנשים בוכים פה?

"בוודאי", מתפרץ לדבריו חמיד, המרצה כבר עשור מעונשו. "זה יצא לי לבד, אפילו בלי שארצה. נזכרתי בילדים שלי, אחד היה בן שלוש והשני בן שנה וחצי כשנכנסתי לכלא. ופתאום מאבא מתפקד אין להם אבא, ונזכרתי ביום הזה שנפרדנו ובכיתי".

מישל: "פה בפעם הראשונה דיברתי על הקורבן. בחיים לא דיברתי עליו. אתה מתחיל לחשוב מה עשית, מה עם המשפחה שלו. פתאום אתה מתבייש. פתאום אני מבין שהרגתי בן אדם. כשאני רואה את הקבוצה אני אומר: כל אחד כאן הרג בן אדם, אבל יש פה חברוּת. אני בן 36 ויכול להשתחרר אולי בגיל 65 או 66. אם יהיה לי מזל יקצבו אותי".

ציפית עם לבבות ורודים

אסירי התוכנית ממוקמים במקבץ של חמישה חדרים בקומה השנייה של אגף 7, הוא אגף סלע. יש פה גם אסירים אחרים שאינם קשורים לתוכנית. בכניסה, למשל אני פוגשת אסיר ותיק שעומד לפני שחרור, אחת הדמויות הכריזמטיות בעולם הפשע הישראלי. הוא חולק עימם את הטלפון הציבורי. אחרי הראיון הם לא מתנגדים שאכנס לחדרים המאכלסים בין שניים לשישה אסירים. על הכרית של עליאן פרושה ציפית עם לבבות ורודים, לא בדיוק מה שמצופה מאסיר קשוח. "אני חשבתי אסיר עולם, זהו זה, אכלתי אותה", הוא צוחק, "אבל אז הכרתי את אשתי, בבית המשפט".

חשבת פעם מה גרם לה להתחתן איתך, אסיר עולם ללא תאריך שחרור?

"אולי אהבה?" הוא צוחק, ואז מרצין: "הבת שלי מכירה אותי כאסיר. אין מה לעשות".

הם מודעים לנעשה בארץ ובעולם דרך עיתונים וטלוויזיה שמחוברת לערוצים המרכזיים, ומותר להם גם לצפות בסרטי די־וי־די שעוברים אישור. על לוח המודעות במועדון של הקבוצה אפילו מודבקת כתבה מ"ידיעות אחרונות" על תוכנית אחרת לשיקום אסירים. על המדפים בחדרים הקטנטנים והדחוסים ניתן למצוא ספרים, צפויים יותר ופחות: "הסוד", "פסיכולוגיה חיובית", "הפרפר" – סיפורו של אסיר צרפתי שנידון למאסר עולם עם עבודות פרך, "תורת המשחקים", שמפרט בין היתר את דילמת האסיר. על השאלה האם הם צופים בסרטי מתח, פשע ומשטרה, מישהו עונה בהומור: "זה בסדר, אנחנו רואים חדשות". "בכל פעם שאנחנו רואים בחדשות רוצחים בבית המשפט", מפרט רמי, "אנחנו אומרים: 'הנה עוד חמור שצריך להגיע'. יש לנו אמפתיה לקורבן וגם למטומטם שצריך להגיע אלינו. לפני חודשיים היו מלא רציחות והיינו מדברים על זה. אומרים: 'הנה, היה עוד רצח'".

אם מישהו נקצב הוא עוזב את האגף?

"לא קרה לנו עדיין", עונה רב־כלאי ישראל, "אבל הוא יסיים את התהליך. בינתיים היה לנו רק אסיר אחד שנפלט מהתוכנית כי לא היה מספיק רציני ולא עמד במחויבויות".

אכזבה בוועדת השליש

ההשתתפות בתוכנית אינה מונעת מהם להמשיך ולהגיש בקשות להקצבה. לפני שלושה חודשים, כשהוא כבר חניך בתוכנית, עלה דאוד לוועדת השליש "ונדחיתי בפעם השלישית", הוא משחזר. "הייתי מתוסכל. כל הציפייה שלי והאכזבה התפוצצו ברגע שחזרתי מהוועדה. התפרצתי מול החברים לתוכנית, אמרתי שאין תקווה ואין אמונה. באמוציות של אותו רגע חשבתי לקום וללכת. בסוף חזרתי לעצמי. אמרתי: 'יש לך אמא, אישה, אתה במקום הכי נמוך, אז לא כדאי להישבר כי אתה היחיד שתפסיד. נכון, עשית תהליך טיפולי ובחרו להתעלם מזה, אבל עם קצת מודעות והבנה אתה מסתכל אחרת על עצמך. אצלי אין אור בקצה המנהרה. לא ייתנו לי סוכרייה על זה שרצחתי בחופשה. אין לי אמונה שאני אקבל, אבל את שלי אני אעשה'".

וגם לא תחתל את הילד שאוטוטו עומד להיוולד לך ולא תשחק איתו בגינה.

"נכון. אבל מטבעי אני אופטימיסט. צריך להתמודד עם מה שיש. לטוב ולרע. יש כאלו שאין להם אישה וזה החלום שלהם. מצבי טוב מאחרים".

סדר היום שלהם דחוס. "היום שלנו מאוד אינטנסיבי", אומר עליאן. "אתה מגיע למיטה סמרטוט. אנחנו קמים בבוקר בחמש וחצי, מתארגנים, תפילה, ארוחת בוקר, עבודות — מכבסה, דפוס, מדרשה, רדיו. זה הקטע הקל. חוזרים ב־12:30 ואז מתחיל הקטע של הקבוצות. שם אנחנו נותנים את כל האנרגיות שלנו. אנחנו לא נשים וקשה כל היום לדבר. בדרך כלל עושים קבוצה ביום, לפעמים שתיים. בכל יום ראשון, למשל, יש קבוצה בשם 'אסיפת דיירים'. מדברים על מה שהיה בשבוע האחרון, יחסים וקונפליקטים".

על מה אתם רבים?

"זה יכול להיות על ניקיון, הכנת אוכל, שטיפת חדר, טלוויזיה, מי ישן עכשיו, מי קם עכשיו".

רמי: "רוב המריבות נוגעות לסוף שבוע כשהלו"ז יותר משוחרר. יש אנשים שרוצים לראות סדרה בטלוויזיה, ואחרים ישנים מוקדם והאור של הטלוויזיה מפריע להם. או אחד שמעשן והשני לא, או שלמישהו בכלל בא לבשל באמצע הלילה. צריך ללמוד את הדפוסים של האנשים. אם אני חי עם מישהו שנתיים, אני מתרגל. אבל פה, חלק מהטיפול זה להחליף שותפים לחדר כל הזמן, כדי לצאת מאזור הנוחות, וגם להכיר טוב את כולם".

"הרוטציות בחדרים עושות המון בעיות", נאנח פאדי. "עד שמתרגלים ויש לנו קִרבה מיוחדת באה העו"סית ואומרת: 'אוקיי, עכשיו מחליפים'. ואז פתאום מתחילות הבקשות: 'אני רוצה להיות בחדר כזה', 'אני רוצה להיות עם ההוא'. הימים של ההחלפות הם ימים קשים".

"אתה לא באמת מכיר אסירי עולם עד שאתה לא עובד איתם ורק איתם", אומרת רב־כלאי ישראל. "יש אצלם משהו שהוא 'אחר', הרבה מעבר לאלימות ועבריינות. תקשורת בינאישית לקויה, קושי להתמודד עם קונפליקטים פשוטים, שרוב האנשים מתמודדים איתם בחיי היומיום. המטרה שלנו היא להציף דברים כמו ייאוש, אובדנים, החמצה. יש מקרים שהשיח מתחיל ברגוע והאנרגיות עולות תוך דקות. למשל, בעניין ההעברות של חדרים. ההעברה הראשונה שנעשתה הציתה את הרוחות. שישה אסירים הועברו והייתה מהומה. ואפשר להבין. זה הבית שלהם, ולשנות בכל פעם את מי שאתה חי לצידו זה מטלטל. אבל זו דרך ללמד אותם להתמודד".

המרחב הציבורי שלהם, המועדון, הוא המקום החשוב ביותר, אפילו יותר מהחדרים. והוא נראה בהתאם. יש בו פינת ישיבה קטנה ומזמינה ועל הקיר תלוי בריסטול ועליו כל תאריכי ימי ההולדת שלהם. יש כאלו שמעולם לא חגגו. כאן זה נחשב לפרויקט שכל אחד מחכה לו. "עושים שולחן ארוך", מתאר חסן, "עם עוגות שאנחנו אופים פה בעצמנו, אווירה של בית כמה שיותר. מתקשרים לאמא, שואלים איך עושים, ואמא עוזרת לנו דרך הטלפון".

"תשאלי אותו על עוגת הגבינה שלו", צועק לי עליאן.

את המצרכים הם מביאים מהקנטינה או ממטבח הכלא. בערב הראשון שלהם בתוכנית פינקו אותם באבטיח, פרי שנחשב בדרך כלל מחוץ לתחום, והשמחה הייתה גדולה. "אף פעם אל תמנע ממישהו את התקווה, ייתכן שהיא כל מה שיש לו", הוא משפט בולט שמישהו כתב על הקיר בקומה הראשונה.

האם יש פה מדרג מוסרי בין הרוצחים, אני שואלת את רב־כלאי ישראל. "לדעתי אין", היא עונה. "כולם פה רצחו ולכל אחד המורכבות הספציפית שלו. גם ביניהם הם מסתכלים על התהליך שהאדם עובר. ובסוף מודדים את האדם, אם הוא נוח לבריות, אם אפשר להסתדר איתו בחיי היומיום".

"בעבר", עונה על השאלה בנימין, שהורשע ברצח בתוך המשפחה, "חשבתי שאני טוב יותר מאחרים. הייתי באגף שבו כלואים עברייני מין על ילדים קטנים. אדם מדבר איתי, שואל: 'רוצה עזרה בלימוד?' מצד אחד אני רואה את הגישה החיובית שלו. מצד שני, קשה לי עם העבירה שעשה. בסוף אמרתי: אני סתם אוכל את עצמי, מי אני בכלל שאשפוט?"

"אני למשל", מתערב אריה, "משתדל לא להתעניין על מה הבן אדם יושב, כדי שאוכל להכיר אותו באמת. אנשים בחוץ שיפוטיים. למה שייתנו צ'אנס? בעוד שבחוץ מכירים אותנו בתור 'העבירה', בבית הסוהר העבירה לא מנהלת אותנו. כאן אנחנו בני אדם, אנשים שקרתה להם מעידה בחיים. איך הוא בתור אדם זה מה שמעניין אותי".

אלון: "בעבר קיבלתי פידבקים רעים, אנשים שלא רצו להיות איתי בתא. פה זה אחרת. בעיניים שלי כולם כתומים. אבל כן, אני יודע שיש שני אסירים כמוני, רוצחים, שפגשתי באגפים של ההפרדה. שניהם באו אחריי, ושניהם כבר קצובים, בלי קבוצות, ואני לא. אבל אני לוקח אחריות מלאה על מה שעשיתי".

יש פה מישהו שחושב על זה שהוא ימות בבית הכלא? הרי זו אופציה.

גרגורי: "זה לא מנהל אסיר עולם. הוא לא חושב כל כך רחוק. אני בן 30 ולא מסתכל רחוק מתי אשתחרר. אנחנו כבר עברנו לחיות פה. זה החיים שלנו פה. קצת קשה להסביר למישהו בחוץ שיש לנו סדר יום, עבודה. אולי מישהו מבחוץ ירים גבה: 'מה, בבית הסוהר?' כן, בבית הסוהר".

"אני כבר לא אסלח לעצמי", אומר אלון, "בכל אופן, לא בסיבוב הזה של החיים שלי. בהתחלה אמרתי: 'אני יודע הכל, מבין הכל, יותר צודק מכולם'. היום אני מנסה לקבל את עצמי משבוע לשבוע לחודש לחודש, לומד, עובד, עושה ספורט, בא לקבוצות, משתדל להשתתף יותר, להביא 'את עצמי' יותר. פותח את עצמי".

אתה מבין למה רוצים להטיל עונש מוות על אנשים כמוך?

"אני מבין, למרות שאני אומר: 'לא מתקנים טעות בטעות'. גם בארה"ב, יותר מ־20 מדינות כבר ביטלו את עונש המוות. הם הבינו שזה גם אינטרס של החברה שנישאר בחיים. חשוב שאנשים בחוץ יידעו שהקצבה זה לא אומר שיוצאים לחופשי. מתחילים תהליך. החברה לא צריכה לפחד שיקצבו אותנו. להפך. זה אומר שאנחנו בתוך תהליך לימודי, שיפוטי".

מה הייתי רוצה להגיד לאזרחי המדינה שעקבו אחרי הפרשה שלך?

"שכל אדם זכאי להזדמנות שנייה".

היית רוצה הזדמנות שנייה?

"כן".

אתה חושב שייתנו לך?

"לא יודע, אבל הייתי רוצה".

גם קופסת זיתים היא נשק

"גם עבריין המין וגם הרוצח יבואו לגור לידך אחרי השחרור", אומרת רב־כלאי ישראל את המובן מאליו שאולי רבים מאיתנו לא רוצים לשמוע. "וכדאי לקדם את ההבנה שאסיר מטופל זה אדם טוב יותר. הוא ייצא ככה או ככה. עשר שנים לפני או אחרי, לכן כדאי לדחוף את ההליך הטיפולי שבו מעודדים אותם לחיות. להבין מי אתם, איך הגעתם לפה ולייצר מתווה למשהו. צריך להבין שבבית הסוהר מתנהלים חיים. אנחנו עולם בתוך עולם. כשאני בחוץ אני מזדעזעת מהמעשים שלהם, אבל פה אני רואה אדם שלא מצליח לייצר משהו שמגייס אותו לטובת משימה. פה אנחנו לא מתעסקים בעבירה, אלא באדם".

מעט לפני שאני הולכת פותח מישהו מקרר ואני מבחינה בקופסת זיתים פתוחה, מחזה לא שגרתי בכלא שבו כל דבר משונן מפח יכול להפוך לכלי נשק. "אסיר שימצאו אצלו דוקרן בחדר, באותו יום הוא אורז את חפציו וחוזר לאגף ממנו הגיע", מסבירה רב־כלאי ישראל, "ולתוכנית הזו הוא לא יחזור שנים. זה לוקח אותו אחורה, כי זה מרחיק אותו מההקצבה. אם יהיה ויכוח קטן, מישהו ירים יד ויחרוג, הוא לא יהיה כאן. לשמחתי זה לא קרה. שואלים אותי הרבה על זה, איך את לא מפחדת. ואני עונה שלרגע אני לא מרגישה פה סכנה. אבל אני יודעת שמסוכן".