שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    למה באמת התכוון גדעון סער
    הגולשים תקפו את סער שהצהיר שיקדם חוק לאיסור נהיגה בכיפור. הם לא הבינו שהוא יודע שהסיכוי קלוש, אבל זו הדרך של ח"כים לעורר דיון ציבורי

     

    גדעון סער (צילום: רז גרוס)
    ח"כ גדעון סער(צילום: רז גרוס)

    עם צאת הצום נודע על מותם של שני ילדים - איתי מרגי בן ה-8 מתל אביב וריאד אבו שריקי בן ה-10 מרמלה - שנפגעו מכלי רכב במהלך יום הכיפורים. קשה לחשוב על משהו מטלטל יותר דווקא ביום שבו הנוהג, לא החוק, הפך את הכבישים לשקטים ולרוב גם בטוחים למי שבוחר לרכוב על אופניים. תוך זמן קצר צייץ ח"כ גדעון סער שעבר במקרה במקום התאונה וכי יש בכוונתו לפעול לחקיקה בעניין.

     

     

    הציוץ של סער הקים עליו מגיבים רבים שטענו שלמרות האסון, הדבר הגרוע ביותר למנהגים שהשתרשו כאן, ושהיטיבו לחבר בין הדת לבין היכולת לבחור באופן אישי כיצד לנהוג, הוא חקיקה שתאסור נהיגה ברכבים ביום כיפור.

     

    אני רוצה להכניס אתכם לראשו ולליבו של הפוליטיקאי שוחר הטוב: הדבר הראשון שהוא מרגיש במצבים האלה זהו שילוב בין חוסר אונים לבין תחושה - קצת מופרכת – שאילו חוקק משהו, ניתן היה למנוע את האסון הזה.

     

     

    כמה ימים לאחר רצח האחות טובה קררו בקופת חולים בחולון, במהלך גל של תקיפת צוותים רפואיים, הנחתי הצעת חוק להחמרת הענישה במקרים כאלה. בשלב הראשון, ובדחיפה אדירה של חבריי מרב בן ארי ואיציק שמולי, הצלחנו להרחיב את מעגל המוגנים בחוק הקיים, אולם לא הצלחנו להחמיר את הענישה. החקיקה טרם הושלמה, ובכל מקרה אז והיום אני יודעת שהחמרת הענישה חשובה פחות מהאכיפה. כלומר: העיקר שיוגשו תלונות וימוצה הדין עם התוקפים, לא רק עם רוצחים.

     

    אבל החקיקה נותרה הכלי הציבורי המרכזי של הכנסת לא רק להניע שינוי אלא גם להביע מורת רוח מהמצב הקיים ולהשיג אפקט ציבורי. בזמן גל אלימות נגד המורים, הצלחנו מוטי יוגב, מסעוד גנאים ואני, בתמיכתה של איילת שקד, להחמיר את הענישה כנגד מי שתקפו עובדי הוראה. הנחתי את החוק שנה וחצי לפני שעבר, ומוטי האמין בו יותר ממני.

     

    ידענו שחשובה יותר האכיפה - הגשת תלונות, חקירת משטרה, הגשת כתבי אישום וענישה ככל שהדבר הוכח - אבל הבנו שעם כל החשיבות בהבעת הזעזוע ובקיום דיונים בוועדת החינוך, רק חקיקה תיתן לזה את הבולטות הציבורית.

     

    בתחום אחר, סביב אפליה בלבושן של בנות בבתי ספר, התלבטתי כיצד לפעול. רק אחרי כמה אירועים מקוממים ופסולים שבהם בנים הורשו להיכנס לבתי ספר עם מכנסים קצרים ובנות שלבשו אורך דומה נשלחו הביתה, מצאנו דבר חקיקה מתאים והנחתי תיקון על שולחן הכנסת.

     

    ידעתי שההסתברות שהוא יעבור נמוכה. באופן עקרוני לא אהבתי להגיש "הצהרות חוק", אבל כאן הרגשתי שאני משמיעה קולן של בנות צעירות ואספתי הרבה אירועים כאלה. אמנם לא מדובר היה בעניין של חיים ומוות, אבל זאת כן הייתה פגיעה בזכות מהותית, ובעיקר חלק מתהליך איטי ומדאיג שראינו חודר גם לשורות השירות המשותף בצבא.

     

    החוק לא עבר, אבל קולן של כמה צעירות מופלות נשמע במליאה. זאת לא הדרך האידאלית להציף נושא, אבל יש בו כוח, ובעיקר 10 דקות שלמות במליאה לנאום ומחאה.

     

    ובחזרה לציוץ של גדעון סער במוצאי כיפור. השאלה אינה אם יהיה חוק בעתיד שיאסור באופן רשמי נסיעה ביום כיפור, ואפילו לא אם נכון או לא לחוקק חוק כזה, אלא עצם הדיון בנושא. אולי באמצעות הליך חקיקה, אף שספק אם יצליח, נוכל לקיים את הדיון המתבקש כל כך בסיבה שבשנים האחרונות נשחקה ההסכמה הציבורית שאין נוהגים ביום כיפור, וששני ילדים קיפחו כך את חייהם. לעיתים זאת הדרך העיקרית לומר כמה אכפת לנו.

     

    • איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים